בשם האח: איבד את אחיו באסון המירון ונלחם לחשיפת המחדלים

"ישבתי בחדר ועדת החקירה ולא האמנתי למה שאני שומע. כל אחד מהנחקרים, בתורו, מרחיק מעצמו את האחריות. מעביר אותה לגוף אחר. זה התחיל עם מפקד מחוז הצפון במשטרה, ניצב שמעון לביא, שאמר 'היתה לי רק סמכות במקום, אבל האחריות לא היתה שלי, אלא של ועדת החמישה והמרכז למקומות הקדושים'. אחר כך בא הרב שמואל רבינוביץ' ואומר: 'אחריות הטילו עלי, אבל לא נתנו לי סמכות'. כל גוף מגלגל את זה הלאה".

ארבעה חודשים אחרי האסון במירון, שבו איבד את אחיו הצעיר שמחה בונים דיסקינד ז"ל, ישראל דיסקינד רותח. הוא זה שלחם בכל מקום למען הקמת ועדת החקירה לאסון מירון, אבל אפילו הוא לא האמין שזה מה שישמע בין כותלי הוועדה.

"באנו ביום ראשון לוועדה, חמישה נציגים של המשפחות השכולות, וגם זה אחרי לחץ שייתנו לנו להיות נוכחים. שלושה יצאו אחרי זמן קצר, לא יכלו לשאת את מה שהם שומעים. אמרו לי, 'זה קשוח מדי עבורנו'. נשארתי בפנים עם אחד מבניו של אריאל צדיק ז"ל, שנספה באסון, והבן בכה במשך כל העדות. החריד אותו לשמוע שוב, מכלי ראשון, איך הדברים מתנהלים, איזו רשלנות היתה שם בהר.

"גם בעיניי, זה כתב אישום למערכת הישראלית. כל הוועדה הזאת היא כתב אישום לכלל הגורמים במדינה. אפילו אזרחים שמירון לא מעניין אותם אמורים להזדעזע מהדרך שבה הדברים עובדים".

מה קומם אותך במיוחד?

"במהלך העדות של לביא היו פעמים שרציתי לצעוק לו: 'אתה לא מחובר למציאות'. למשל, כשטען שהחוגגים בטריבונות במירון באים לפי כרטיסים, דבר שכולם יודעים שהוא פשוט לא נכון. או כשאמר, 'לא היה לי איך למנוע את ההילולה'.

"אחרי העדות אמרתי לו בפנים: 'הרי במשמרת שלך כמפקד מרחב דן כבר אירע אסון, האסון בהלוויה של הרב וואזנר בבני ברק (אז נמחצו למוות שני אנשים שהגיעו להלוויה, בשל לחץ ההמונים במדרגות של הישיבה; ח"ב). דווקא בגלל זה אתה היחיד שיכול היה לבוא אחרי עשרות שנות ברדק במירון, להפוך את השולחן ולהגיד: 'חברים, אני לא רוצה עוד אסון. כבר חוויתי אסון במשמרת שלי ואין לי רצון שזה יקרה שוב, ואם לא הכל הולך בדיוק כפי שצריך, אני לא מאשר'.

"את זה יו"ר הוועדה, השופטת מרים נאור, היתה צריכה להגיד לו, לא אני. אבל היום, אחרי האסון, אני חי את מירון, מבין את המשמעויות של כל מעשה שנעשה או שלא נעשה. לביא היה צריך להודיע שאם הכללים לא יישמרו, יקרה אסון, ולא לאשר את ההילולה במתכונתה הרגילה".

ואחרי האסון, המדינה קיבלה אחריות? מטפלת במשפחות?

"הלוואי. אלו ארבעה חודשים, שבהם המשפחות מרגישות שמדפדפים אותן הלאה. לא מנגנון פיצויים, לא סיוע רגשי, לא תמיכה מהביטוח הלאומי. לא קיבלנו כלום, פשוט כלום".

• • •

מאז האסון עזב דיסקינד כמעט את כל עיסוקיו ולקח על עצמו להיות הרוח החיה שמאחורי פורום משפחות אסון מירון. הפורום מאגד נציגים ממשפחות ההרוגים, שפועלים מול הממשלה, התקשורת וועדת החקירה הממלכתית. חשבונות הפייסבוק והטוויטר האישיים שלו עוסקים אך ורק באסון.

"בשבעה הגיע לנחם אותנו השר לביטחון פנים דאז, אמיר אוחנה. לקחתי אותו לשיחה ואמרתי לו: 'אתה מסתובב בימים אלה אצל כל המשפחות, ומכולן קיבלת חיבוק, אהבה וחום. אם היה מדובר במשפחה חילונית, היו מגלגלים אותך מכל המדרגות, היית יוצא עם חולצה קרועה. אבל אצלנו קל לכם, כי החרדים מקבלים דין שמיים באהבה ואין להם טענות. אני אומר לך, שכשתסתיים השבעה אני הולך לאסוף את המשפחות, ואנחנו נדרוש תשובות'.

"אמרתי לו: 'גם אם הציבור החרדי לוקח כאב וצער אישי למקום אמוני, הממשלה לא אמורה לרכוב על זה. אתם לא אלה שצריכים לשתוק, אתם אלה שצריכים לתת תשובות'. הוא ענה: 'ליבי שבור. אני מאוד שבור לראות את המשפחות השבורות, ואני מנסה להגיע לכמה שיותר מהן. לא אוותר על בדיקה מעמיקה בשום פנים ואופן. אני מבטיח לך שנגיע לחקר האמת, אבל לא עושים זאת בשיטה של תליית אשמים בכיכר העיר. אני מבטיח לך שההילולה במירון לא תיראה כך בשנה הבאה'.

"יום אחרי השבעה כבר עברתי דלת־דלת בין כל משפחות האסון. בכל בית פתחו לי ההורים או האלמנות. הצגתי את עצמי, ישבנו ודיברנו. לקח לי קצת זמן לבנות את האמון הזה, אבל הבהרתי לכל בני המשפחות, מהשנייה הראשונה, שאין מצב שאנחנו חוזרים לשגרה. לא מדובר פה בניסיון להתנגח, אין פה חיפוש אשמים לשם חיפוש אשמים, אין פה חיפוש נקמה. יש פה נחמה.

"פתאום התחלתי לראות מול עיניי את התככים הפוליטיים. חבר כנסת שאומר לי משהו אחד בפנים, ואומר לתקשורת משהו אחר. איך ח"כים מהקואליציה הצביעו נגד הצעת החוק לתת פיצויים למשפחות, שניסה להעביר ח"כ יעקב אשר מהאופוזיציה? אתם לוקחים את זה למקום של שיקולים פוליטיים קטנים? אין שום משמעות לחוק? זה קורה כי מדובר ב־45 הרוגים חרדים. אם היה מדובר בהרוגים חילונים, זה לא היה קורה.

"ב־28 ביוני השתתפתי בדיון של ועדת הכספים. נציג משרד האוצר אמר שבתוך שלושה שבועות יגובש מתווה פיצויים למשפחות האסון. מאז עברו חודשיים, ואין שום מתווה.

"שלחתי הודעות לכל חברי הקואליציה, אחד־אחד, כולל לראש הממשלה בנט ולראש הממשלה החליפי לפיד. כתבתי להם, 'אוקיי, הצבעתם נגד הצעת חוק הפיצויים למשפחות הרוגי אסון מירון. אני מבין את המשחק הפוליטי. אבל מה עכשיו? תשאירו אותנו בלי כלום? לא תגישו הצעה כזאת בעצמכם? אין לכם לב?'"

הם ענו לך?

"הם ענו לי, כל אחד בנוסח שלו, שאת הצעת החוק שהוגשה הם לא התכוונו לקדם, מאחר שהיא הועלתה על ידי האופוזיציה במטרה לנגח אותם. הם אמרו שאין צורך בחוק מיוחד, אלא שנקבל פיצויים על בסיס החלטת ועדת הכספים, לפי חוק ורסאי. ואני אומר: אין בעיה, בסדר - אבל תקדמו את זה! אל תספרו לי סיפורים. אל תשלחו אותי לדיונים בוועדת הכספים ותבטיחו מתווה בתוך שלושה שבועות, ואז יתברר ששום מתווה לא נראה באופק. לצערי, המדינה סומכת על כך שיש בציבור החרדי מערכת משומנת לאיסוף כסף לעזרה למשפחות. אבל המדינה היא זאת שצריכה לתת תשובות".

• • •

הוא בן 26, חסיד גור לשעבר, גדל בחיפה וגר כיום בירושלים. נשוי לשושנה, מעצבת פנים, ואב לנגה בת השנתיים וחצי. בימים שבהם אינו נלחם למען משפחות ההרוגים במירון, הוא עובד בעמותת נצח יהודה, המסייעת לחיילים חרדים לקראת גיוסם לצה"ל ואחרי השחרור.

"חבר'ה כמוני, שמגיעים לצבא מחסידויות כמו גור ובעלז, צריכים אחרי השירות להשתלב בחיים הישראליים", הוא אומר. "העמותה פותחת להם דלת לכניסה קלה יותר ולשילוב מוצלח באקדמיה ובחיים הציבוריים בכלל. עכשיו, למשל, אנחנו פועלים להקמת שכונה מסודרת עבור חרדים בוגרי צבא בנוף הגליל או בבית שמש. אלה חבר'ה שאם תשאל אותם מה הם, הם לא יגידו לך 'חרדי' או 'חילוני', ובטח שלא 'סרוג'. בסוף הם בין לבין, והם צריכים הנהגה בפני עצמה וגם שכונה עם חבר'ה כמוהם, שמבינים ומכירים אותם".

הוא עצמו "בין לבין". התגייס לגדוד נצח יהודה (הנח"ל החרדי) בחטיבת כפיר, שימש מפקד וסמל מחלקה בגזרת רמאללה, ובדרך גם הוריד את הפאות, הזקן והלבוש החסידי. זה הביא, לזמן מה, להתרחקות שלו מרוב בני המשפחה - חוץ מאחיו שמחה ז"ל, שהיה בעצמו נשוי ואב לשתיים. "קשה למשפחה לראות שהבן לא רק התגייס, אלא גם הוריד את הפאות ואת הלבוש החסידי. הם רוצים לראות אותך מקים בית חסידי". כיום הוא חובש כיפה סרוגה שחורה. הוא לא היחיד במשפחה שהתגייס לצבא: קדמו לו אביו ושניים מאחיו הגדולים, אבל הוא היחיד שהיה לוחם. בניגוד לשני אחיו, הוא עזב את החסידות עם גיוסו.

בתקופה ההיא גם הכיר את רעייתו. "זה היה באוטובוס. היא היתה תלמידת אולפנה, והתברר לי שגם היא ממשפחה של חסידי גור במקור. הבנתי שהקב"ה שלח לי את האישה המתאימה, מישהי שתכיר את המורכבויות שלי".

הם היו 14 אחים, אבל שמחה ז"ל היה הכי קרוב אליו. "היו לנו שיחות ארוכות. הוא עקף אותי פעמיים: בפעם הראשונה כשהתארס לפניי, למרות שהיה צעיר ממני בשנתיים; ובפעם השנייה באסון, כשהלך לפניי מהעולם. הרי אני הייתי אמור ללכת לפניו - לחמתי בצבא, אני משרת במילואים, הייתי ברמאללה, בטול כרם, השתתפתי בצוק איתן. ודווקא הוא, שהמסלול היומי שלו היה בית, כולל וגן ילדים - הוא זה שהלך".

מה הוא חשב על השירות הצבאי שלך?

"אחרי התפילה בליל שבועות האחרון, ניגש אלי אחד החסידים ושאל אם אני אחיו של שמחה. הוא סיפר לי שלמד איתו בישיבה, ובמבצע צוק איתן שמחה ביקש ממנו ומעוד כמה בחורים שיתפללו עלי, כי הוקפצתי לעוטף עזה.

"בגלל זה, אגב, כל כך התעצבנתי כשירון לונדון אמר אחרי האסון, 'איני עצוב, איננו בני אותו עם'. כי שמחה היה אדם שכל כך כאב על כל חייל שנפצע או נפל. הוא היה אומר לי כל הזמן: 'כשיש מבצע צבאי, אנחנו בישיבה מקפידים יותר, מתפללים בשבילכם. אתם החטיבה הפיזית שנלחמת, ואנחנו ההשתדלות הרוחנית'".

• • •

את הלילה ההוא הוא לא ישכח לעולם. "הייתי אמור להצטרף לשמחה, אפילו נסעתי לחיפה כדי להצטרף אליו בנסיעה למירון, אבל בסוף לא היה לי כוח ונשארתי בחיפה. פתאום, באמצע הלילה, קבוצות הווטסאפ והטוויטר - הכל התעורר לחיים, אנשים שלחו המון הודעות וסרטונים ממירון.

"הרמתי טלפון לשמחה, והוא לא ענה. בהמשך הבנתי שקרה לו משהו, וחשבתי שמישהו מוסמך ייתן לנו תשובות. אבל לא קיבלנו שום מידע. מכרים שהיו שם אמרו לי שקרה אסון, אבל לא היו להם שמות.

"מלכי, אשתו של שמחה, שלא ידעה מכלום, ישנה בבית הוריי עד 6 בבוקר, וכשהיא קמה ושמעה שהוא נעדר, ביקשה שאגיע איכשהו למירון ואהפוך את ההר עד שאמצא אותו.

"בסוף הרמתי טלפון לבחור ששירת איתי יחד בצבא, חסיד ויז'ניץ לשעבר, שמשמש היום נהג בזק"א, וידעתי שהוא עוסק שם בפינוי הגופות. אמרתי לו שאני חייב לדעת מה קורה, כי הכי גרוע הוא אי־הוודאות. והוא אמר לי בשקט: 'כן, שמחה אצלי פה בגופות מאחורה. תשלחו מישהו לאבו כביר לזהות אותו'. פרצתי בבכי מר".

מי הודיע להורים שלך?

"לתומי ציפיתי שיבואו אליהם עובדים סוציאליים הביתה, לבשר להם את הבשורה המרה. אבל זה לא קרה. הגעתי אליהם הביתה, ולא יכולתי לדבר, רק התחלתי לבכות. אמא שלי הבינה, ומייד נשפכה בדמעות. פניתי למלכי ואמרתי לה: 'בונים כבר לא יחזור'.

"כמה שעות לאחר מכן מלכי אמרה למינדי, הבת הגדולה שלה, בת 4: 'מינדי מתוקה, את זוכרת שאבא נסע לרבי שמעון להדלקה? למדורה? אז היה שום מאוד צפוף, ואבא עלה לשמיים. בעזרת השם, הפעם הבאה שתראי אותו תהיה בביאת המשיח בקרוב'.

"נלחמנו שישחררו את הגופה שלו לפני שבת. ואז, זמן קצר לפני שבת, כשאני עומד ליד הקבר שלו ובוכה, אני מקבל פתאום טלפון ממספר חסום. עניתי, קיוויתי שאולי זה שוטר שיגיד, 'היתה טעות בזיהוי, אחיך חי'.

"מעבר לקו באמת היה שוטר, שאמר לי: 'שלום ישראל, תגיד, מה עם שמחה בונים? הוא כבר יצר איתכם קשר?' אמרתי לו, תוך כדי בכי, 'שמחה בונים כבר לא ייצור איתנו קשר יותר, אני בהלוויה שלו'. הוא אמר, 'אני מבין', וניתק. כזאת אטימות. לא רק שהייתי צריך לבשר לאמא שלי ששמחה לא יחזור, הייתי צריך לבשר את זה גם למדינה. אני הפכתי להיות העובדת הסוציאלית של המשפחה".

האסון עורר בך סימני שאלה מבחינת האמונה?

"הוא הכניס אותי לשוק אמיתי. זה לא הסתדר לי שכלית, הרגשתי שזה לא יכול להיות. כל החיים הייתי מוכן לכך שאם יקרה משהו, הוא יקרה לי ולא לשמחה, אז זה לא מסתדר לך בשכל. רק בדבר אחד היתה בשבילי תשובה לשאלות שלי: שהקב"ה לוקח אליו רק את הטובים".

• • •

הכעס שלו על הרשויות רק הלך והתגבר במהלך השבעה. "פתאום כל הפוקוס עבר מהאסון לכמה דגלים בשער שכם. כמה דגלים בשער שכם יותר חשובים מ־45 הרוגים? יש לכך סיבה אחת: שמדובר בדם חרדי, והוא זול יותר. וזה כואב לי, כי בשבילי מוות של כל ישראלי כואב באותה מידה. אז כן, כל המכלול הזה בהחלט יוצר אצלי חוסר אמון במערכת.

"אני אדם שמאמין במדינה. יום העצמאות הוא יום גדול בשבילי. אבא שלי יעקב שירת במילואים עד לפני כמה שנים, כבט"שניק, ביטחון שוטף בנח"ל. היה עוזב לחודש וחוזר רק בשבתות. אנחנו מהמשפחות הממלכתיות בחסידות גור. כשח"כ אלעזר שטרן הגיע לנחם אותנו, הוא נדהם לשמוע שאבא שלי ושלושה מהילדים שלו שירתו בצבא. אבא אמר לו: 'אם לא תכריחו את החרדים להתגייס, הם יבואו בעצמם, בהמוניהם', והצביע עלי ועל אחיי".

לדבריו, העסקנים ניסו לחבל בהקמת ועדת החקירה הממלכתית בראשות נשיאת בית המשפט העליון בדימוס מרים נאור, שעליה הוחלט לפני כחודשיים.

"בתום השלושים נפגשתי עם אחד הח"כים החרדים. הוא אמר לי: 'ישראל, אני מבין מה שאתה עושה, ואני אומר לך - נשמה, תרפה, חבל על המאמצים שלך. לא תקום ועדת חקירה ממלכתית, תזכור מה שאני אומר'. היו לחצים שלא ייאמנו, לא רק עלי, גם על שאר חברי פורום משפחות האסון. יותר מדי אנשים פחדו על העור שלהם.

"אבל לא ויתרנו לרגע על הדרישה הזאת. ככל שהלחצים גברו, כך ידעתי שאני בכיוון הנכון. רבי נחמן אומר: 'כגודל המניעות, כך גודל התיקון'.

"בוא תשמע משהו, תבין לאיזה מצב הכניסו אותי". הוא שולף מהכיס את הסלולרי, לוחץ על אפליקציית הקלטת השיחות ומשמיע לי הקלטה של שיחה עם עסקן חרדי, מקורב לאחד הח"כים החרדים, שצלצל אליו ערב הקמת הוועדה. העסקן אומר לו בשיחה: "ישראל, תרד מהעניין. אם יבואו כל המשפחות ויגידו שהן לא דורשות ועדת חקירה ממלכתית, יש לנו תרומה מחו"ל של 10-5 מיליון דולר, שניתן למשפחות".

דיסקינד משיב: "אתה נותן לי להבין שאם לא, לא נקבל את הכסף".

העסקן: "אתה צריך להבין שהנושא הזה של ועדה ממלכתית גורם אי־נוחות לאותם אנשים מחו"ל שרוצים להעביר את הכסף. הם רואים שאתם נפגשים עם גנץ ועם מתן כהנא, וזה מפריע להם. תרפו מהעניין".

"אותו עסקן רצה שהמשפחות יחתמו על מסמך, שבו נאמר שאין בכוונתנו לסמוך על המערכת", אומר דיסקינד. "שנחתום שאנחנו רוצים להתמקד רק בהקמת כוללים לעילוי נשמת ההרוגים, ולא בוועדות ובחקירות. באמת נראה לו שאת הצדק לאח שלי אפשר לקנות תמורת כמה מיליוני דולרים?

"ברור שזה לא פשוט, הוא בא ולוחץ עליך ואומר: 'בגללך יתומים קטנים לא יקבלו את הכסף הזה'. הוא נוגע בפן הכי כואב שיש. אתה יודע כמה כואב לי לראות את האחיינית שלי בוכה 'אבא, אבא' ומנשקת את התמונה של אחי מהעיתון? העסקן הזה ידע שזו הנקודה הכי רגישה אצלי. זה רק גרם לי לכעס גדול יותר".

מה ענית לו?

"אמרתי לו: 'אם נקבל את ההצעה שלך, זה יוכיח שלא רק שלא אכפת לנו מהאחים שלנו, אלא גם שלא אכפת לנו ממה שיקרה בעתיד במדינה. כי יש משמעות לוועדת חקירה ולהחלטות שלה'".

• • •

כ־30 יום לאחר האסון קיבל דיסקינד שיחת טלפון מאחת מאלמנות ההרוגים, שביקשה ממנו גם היא להרפות מהדרישה לוועדת חקירה ממלכתית. "היא סיפרה לי שעסקן הגיע אליה הביתה כשהיא לבד עם היתומים ואמר לה: 'מי ידאג לילדים שלך לישיבה טובה? אם תמשיכו לפעול למען ועדת חקירה, שזה חילול השם גדול, לא יהיה מי שידאג לילדים שלך'.

"אמרתי לה: 'אל תפחדי ממנו. אם הוא יעז לומר לך את זה שוב, אני אוציא את שמו ברבים ונוקיע אותו מעל כל במה אפשרית, ואחרי זה אף אחד לא יעז יותר לדבר כך'. היא התקשרה אליו ואמרה לו שהיא לא צד בעניין.

"הם יכולים להמשיך להתפלל מפה עד מחר שהוועדה לא תיגע בהם - אבל אני לא חושב שהיושב במרומים ישמע להם. במיוחד שיש לנו למעלה 45 קדושים, שיודעים שהצדק איתנו".

לדברי דיסקינד, גם כלי תקשורת חרדיים היו שותפים לניסיון לטרפד את הקמת הוועדה - בראיונות עם ח"כים חרדים או בהבאת קולות שמתנגדים לוועדה מבין משפחות ההרוגים. "היה אדם אחד ממשפחות האסון שעסקנים דיברו איתו, והוא התראיין בתקשורת החרדית כמי שמתנגד לוועדה.

לקחתי אותו לשיחה, והוא אמר לי: 'אנחנו לא סומכים על מערכת המשפט שתעשה צדק'. אמרתי לו: 'אז מי יעשה, ועדת החמישה?' (הוועדה שאחראית לניהול המתחם, ובה חברים נציג מכל גוף הקדש ונציג המדינה; ח"ב). בסוף הוא חזר בו והצטרף למפגש שלנו עם השר דאז ליצמן, יומיים לאחר מכן".

מי מבחינתך אשם באסון?

"יותר מגורם אחד. לא היה פה כשל נקודתי, היה פה הר של כשלים. אשמים חברי ועדת החמישה וכל גורם הקדש כלשהו שקשור למקום, וכמובן אותם ארגוני 'הכנסות אורחים' במירון, שבאו והרחיבו את השטח שלהם על חשבון המעבר של 'שביל המוות', שנעשה יותר צר.

"אשם גם מפכ"ל המשטרה קובי שבתאי, שחתם על האישור לאירוע בלי שאפילו דרך בהר לפני כן. כל ילד בן 18 שחותם על פתיחת חשבון בנק חדש, אבא שלו אומר לו: 'תעבור על הסעיפים, תבין על מה אתה חותם'. ואתה, מפכ"ל המשטרה, לא יודע על מה חתמת? ואם אתה חותם בלי להסתכל,

איך אני יכול לסמוך עליך?

"הרב של המשטרה, רמי ברכיהו, אמר לי: 'מה אתה רוצה? שמנו 5,000 שוטרים על ההר'. אמרתי לו: 'אבל זה 5,000 שוטרים שלא יודעים מה לעשות'. שוטרים באמת אמרו לי את זה, 'לא ידענו מימיננו ומשמאלנו'. אחד מהם אמר לי שתפקידו על ההר היה לעשות את דברם של בעלי ההקדשים, שאמרו לו, 'תחסום פה', 'תפתח פה'. יש שוטרים שאמרו לי שהם לא ישנים טוב בלילה מאז האסון.

"לפני כמה שבועות המפכ"ל אמר: 'ליבי ומצפוני נקיים, המשטרה עשתה הכל כדי שאירוע כזה לא יתרחש'. ואני שואל: איך הוא ישן בלילה? זה לא נתפס, זו אמירה מחפירה ומבישה. אחרי אסון כזה ציפיתי שהוא יניח את המפתחות וילך.

"ויש עוד כשלים, למשל אי־קיום הדלקות נוספות, במקביל להדלקה של חסידות תולדות אהרן, מה שגרם למאסה ענקית של אנשים באזור אחד. ויסות של הקהל, זה דבר שכל מפיק זוטר יודע שצריך לעשות. אבל באותו לילה כמה גופים התאחדו כדי למנוע מרבנים אחרים לעשות הדלקות במקביל להדלקה של תולדות אהרן.

"הממשלה היתה צריכה להכריז על פירוק 'המרכז למקומות הקדושים', שאחראי למירון, עוד באותו יום. אין שום הצדקה שהוא ימשיך לעבוד אחרי מה שאירע. זה גוף שהייתי מכנה אותו 'המרכז לג'ובים במקומות הקדושים'.

"למה זה כך? למה יש במירון אנשים שעושים במקום כבתוך שלהם? צריך שם ריבונות של המדינה, שהמקום יתנהל כמו שצריך. אתם רוצים ריבונות בנגב? בגליל? בואו נתחיל בריבונות במירון".

• • •

לפני כחודש הושחת לוח הזיכרון שהוקם במירון לזכר ההרוגים. "זאת הזיה", אומר דיסקינד. "הקיצונים הרסו את הלוח, כי ציורי ההרוגים שם צוירו על ידי אנשים שאינם שומרי מצוות. הלכתי לאולפני הטלוויזיה כדי להוקיע אותם ולומר שמדובר באנשים שאנחנו סובלים מהם, ושזה עוד כשל של המדינה.

"אלו אותם אנשים שירקו עלי כששירתתי בנח"ל החרדי, והם אלה שדופקים עכשיו בירושלים את עבודות הרכבת. המדינה עושה איתם משהו? כלום. אלו אנשים שאין להם חלק בעם ישראל. האנרכיסטים האלה מסתובבים גם במירון, במקום שבו המדינה אמורה למשול. עד עתה לא נעצר אף חשוד בעניין. איפה המשטרה?"

היית במירון מאז האסון?

"אני לא מסוגל לדרוך שם. רציתי לנסוע כמה פעמים, אפילו התחלתי, ובאמצע הדרך עצרתי וחזרתי. זה יותר קשה לי מאשר לעלות לקבר של שמחה. זה המקום שבו נשמתו ונשמותיהם של עוד 44 איש עלו בסערה השמימה. אולי יום אחד אאזור אומץ.

"יש רבים מבני המשפחות שלא מסוגלים לעלות למירון. אולי נעלה יחד בשנה הבאה, במלאת שנה לאסון. אני כבר יודע שגם אז יהיה עמוס, אבל אנחנו נדאג לעלות לכותרות באותה תקופה, לוודא שלא יקרה שוב אסון כזה.

"אנחנו רוצים לדאוג להנצחה מסודרת של ההרוגים במירון. יש הרבה דרכים להנצחה. מבחינתי, שיבנו שם 45 פתחי מילוט, לעילוי נשמות הקדושים".

chananibl2@gmail.com