מדברים מהלב. מימין לשמאל: עופרי שושן, אלה ישראלי, יובל רגב ואסף הירשפלד | צילום: אפרת אשל, איפור: אופק פרידמן

אמיצים: רגע לפני החזרה לבית הספר, ארבעה בני נוער מספרים על החרם שעברו

עופרי בת ה־14 הרגישה לא שייכת • יובל בת ה־11 ספגה אמירות משפילות ואפילו אלימות פיזית • אסף בן ה־12 שמע משפטים כמו "לא מגיע לך שיהיו לך חברים" • ועל אלה בת ה־15 צחקו בפנים - גם מול המורים • רגע לפני פתיחת שנת הלימודים ארבעה ילדים שחוו חרם והתגברו עליו נחשפים באומץ ומבקשים מכולנו: "תהיו טובים"

לקראת שנת הלימודים - ילדים שעברו חרם מדברים // כתבת: רוני שקדי, צילום: משה בן שמחון

"בריונות היא חולשה, לא חוזק"

יובל רגב, 11 וחצי, פתח תקווה

אני יובל, בת 11 וחצי מפתח תקווה, ורציתי לשתף בסיפור האישי שלי.

בכיתה ד' חוויתי בריונות. לא מכל הכיתה, אלא מכמה ילדים שבחרו להתנהג אלי בצורה מכוערת. זה התבטא באמירות משפילות ובמעשים מכוערים שהופנו כלפיי ואפילו הגיע לאלימות פיזית.

לפעמים חוויתי את המעשים הללו ולפעמים פשוט הייתי שקופה, לבד בהפסקות עם תחושת בדידות נוראית.

כל אחד מביא משהו אחר לעולם, לא כולם צריכים להיות כמו כולם. יובל רגב, צילום: אפרת אשל

מי שעזרו לי להתמודד היו המשפחה שלי וכמובן אמא שלי, שתמיד הגנה עלי ועמדה מאחוריי. גם עמותת "ים של חברים", שהוקמה עבור ילדים שמרגישים שקופים או עוברים חרם, עזרה לי מאוד להרגיש שייכת, והיא המלצה לכל ילד שחווה דבר נוראי שכזה.

כל אחד מביא משהו אחר לעולם, לא כולם צריכים להיות כמו כולם, ובדרך כלל קשה להכיל אנשים שונים כי הם לא הולכים אחרי העדר. אני יודעת שהרבה פעמים שילמתי מחיר על כך שבחרתי להיות נאמנה לעצמי, למי שאני. לא להיות עדר.

להתאים את עצמך למה שאחרים מצפים שתהיה אולי נותן "שקט", אבל זה בעצם לבגוד בעצמך, במי שאתה.

חשוב לדעת ולזכור שבית ספר יסודי, חטיבה ותיכון הם לא לנצח. כיום, רגע לפני שאני עולה לחטיבה, אני בטוחה יותר במי שאני, והכי חשוב - חזקה יותר.

ילדים, שתפו את ההורים שלכם במה שקורה. אל תשמרו בבטן. אני רוצה שתדעו שהבעיה אינה בכם. בריונות היא חולשה ולא חוזק.

ומכם ההורים אני מבקשת: שימו לב מה הילדים שלכם עושים או כותבים. חנכו אותם להיות רגישים ולא לעמוד מהצד. זה יכול להציל חיים.

תהיו טובים.

"המורה אמרה לאמא שלי שהיא לא יכולה להכריח ילדים להיות חברים שלי"

אסף הירשפלד, 12 וחצי, ירושלים

מאז המעבר אני מרגיש טוב ללכת לבית הספר. אסף הירשפלד, צילום: אפרת אשל

אני אסף, ואני עולה לכיתה ו' בבית הספר תל"י גאולים בירושלים. בבית הספר הקודם שבו למדתי עשו עלי חרם. אף אחד לא רצה לשחק איתי ולא דיברו איתי. זה התחיל עוד בגן והיה קשה במיוחד בכיתות א' ו־ב', וגם בכיתה ג', עד שעברתי בית ספר. בהפסקות תמיד הייתי לבד, לא היה לי עם מי להיות. ישבתי איפשהו, ואף אחד לא ניגש אלי ושאל אם אני רוצה לשחק איתו.

אחרי הלימודים אף אחד לא הזמין אותי לבית שלו - לא לשחק, לא לימי הולדת ולא סתם להיות ביחד. צחקו עלי כל הזמן. אמרו לי משפטים כמו "אתה מוזר", "ילד מגעיל", "ילד מסריח", ואני זוכר גם משפטים כמו "לא מגיע לך שיהיו לך חברים" ו"אף אחד לא רוצה להתקרב אליך, אף אחד לא יהיה חבר שלך". הייתי חוזר הביתה ובוכה המון. אמרתי לאמא שלי שאני רוצה חברים והם לא רוצים להיות חברים שלי. ההורים שלי עברו לילות לא קלים.

אני זוכר שילד אחד הביא קופסה עם סוכריות וחילק לכולם, וכשהגיע תורי הוא סגר את הקופסה ואני לא קיבלתי סוכרייה. היו גם הצקות ועוד השפלות, והיו גם מכות. הרבה מהילדים הרביצו לי, וזה לא קרה רק בהפסקות, זה קרה המון פעמים.

"בכיתה החדשה שלי מצאתי ילדים שרוצים להיות חברים שלי. אני משחק כדורגל ו'פורטנייט' ומרגיש אחרת לגמרי. היום אני יודע שאני חכם, שאני חבר טוב ואכפתי. כיתה ו' זו שנה חדשה בשבילי, התחלה שאני מחכה לה"

אני יודע שבבית הספר ידעו שמרביצים לי, ואף אחד לא עצר את זה. הרגשתי שעושים עלי חרם קשה. לא ידעתי איך לפנות לילדים בכיתה שיעצרו את זה, והם לא פנו אלי. זה נמשך ככה הרבה זמן. אני לא יודע למה המורות לא עשו כלום.

אחר כך ההורים שלי החליטו שאעבור בית ספר. זה קרה אחרי שמורה אחת אמרה לאמא שלי שהיא לא יכולה להכריח ילדים לשחק איתי ולהיות חברים שלי. אני זוכר שהיה לי לא נעים בבית הספר הזה, ואני שמח שעברתי לבית ספר אחר. הכל השתנה עבורי אחרי כיתה ג'. לפני זה לא הרגשתי טוב, אבל מאז המעבר אני מרגיש טוב ללכת לבית הספר.

בעבר לא היה לי כוח להתמודד עם המצב. לא היה דבר אחד שנתן לי כוח להתמודד, עד שפגשתי את אופק ראשון (פעילה חברתית, מקימת "סיירת חרם", השיאה משואה ביום העצמאות 2023 - ש"ז).

אופק התחילה את סיירת החרם והיא נתנה לי כוח. מאוד שימח אותי לפגוש אותה והיא זו שעזרה לי בעצם. התחברתי אליה מאוד ואנחנו בקשר עד היום. אופק הרימה לי את הביטחון העצמי, והיום אני עושה הכל כדי שלא יהיו עוד ילדים שעושים עליהם חרם. חשוב לי שיידעו שלעשות חרם על ילדים גורם להם להרגיש שהם מאוד בחוץ, שהם שונים מכולם, יותר גרועים מכולם. אני הרגשתי ככה. ילדים צריכים להפסיק להרביץ לילדים אחרים, כי אין שום סיבה להרביץ לאף אחד.

בכיתה החדשה שלי מצאתי ילדים שרוצים להיות חברים שלי. אני משחק כדורגל ו"פורטנייט", ומרגיש אחרת לגמרי. השנה הייתי מצטיין באנגלית, שהיא שפת האם שלי ואני שולט בה מעולה. אני אוהב ללמוד ויודע שאלמד השנה היסטוריה, שזה מקצוע שאני אוהב, ובעתיד אני רוצה להיות רופא.
היום אני יודע שאני חכם, שאני חבר טוב ואכפתי. כיתה ו' זו שנה חדשה בשבילי. התחלה חדשה שאני מחכה לה.

"פתחו קבוצת ווטסאפ שבה הפיצו עלי שקרים"

אלה ישראלי, 15 וחצי, עפולה

לפעמים היו פשוט צוחקים עלי בפומבי. אלה ישראלי, צילום: אפרת אשל

אני אלה, בת 15 וחצי מעפולה, עולה לכיתה י' בבית הספר "ניר העמק". בכיתה ז', כשהגעתי לתחילת השנה החדשה, לא התקבלתי כל כך בברכה. הסתכלו עלי מוזר ולא כל כך רצו לדבר איתי. ניסיתי להתחבר וניסינו לדבר עם המורים, אבל קלטנו שזה לא עובד.

היו פעמים שבהן צחקו עלי או דיברו עלי מאחורי הגב. לפעמים היו פשוט צוחקים עלי בפומבי, והמורים לא קלטו ולא התייחסו. תוך כדי כל זה גם פתחו קבוצה בווטסאפ, שבה הפיצו עלי שקרים ממש.

כשסיפרתי לאמא שלי מה קורה, היא אמרה שאסיים את השנה ואחליט אם אני רוצה לעבור בית ספר או להישאר. החלטתי להישאר ולתת לזה סיכוי נוסף.

בשנה שלאחר מכן העבירו אותי לכיתה שבה התחברתי והכרתי מלא חברים חדשים, ואני יכולה להגיד שכיום יש לי ביטחון ואני עומדת על שלי ולא מפחדת יותר מ"מה יגידו". יש לי חברות וחברים שתומכים בי. זה קרה גם בזכות עמותת "ים של חברים", שהצליחה להעלות לי את הביטחון בכמה רמות.

היום אני גאה להגיד שבשנה הקרובה אני מגיעה להתחלה חדשה בתיכון, מתחילה גם מחויבות אישית, וכמובן מתנדבת ב"ים של חברים" ושמחה על זה.

"הרגשתי לא שייכת, הייתי שבורה"

עופרי שושן, 14 וחצי, מושב תל עדשים

פתאום אמא שלי התקשרה ושאלה אותי "איפה את?". עופרי שושן, צילום: אפרת אשל

אני עופרי, בת 14 וחצי ממושב תל עדשים, ובשנה הלימודים הזאת אני עולה לכיתה ט'. החרם עלי התחיל בכיתה ד', בתקופת הקורונה. בהתחלה לא קראתי לזה חרם. חשבתי שזה בגלל הסגרים, שכולם ככה. עד שהיה ערב פיצה וקבעו להיפגש בגן משחקים, אבל כשהגעתי היו שם רק בנים.

פתאום אמא שלי התקשרה ושאלה אותי "עופרי, איפה את?". אמרתי לה שאני מחכה לבנות בגן המשחקים, והיא אמרה לי שכולן בבית של השכנה. הגעתי לשם יחד איתה, אבל הייתי מאוד פגועה, הרגשתי לא שייכת. זו היתה החותמת שלא רוצים אותי. הייתי שבורה.

אמא סיפרה לי על עמותת "ים של חברים", אבל באזור שלנו לא היתה קבוצה כזו. למזלי, היא הרימה את הכפפה ופתחה אחת. בהתחלה היו בה מעט ילדים, אבל בקיץ שלפני העלייה לחטיבה הקבוצה גדלה, וככה הכרתי עוד ועוד חברות.

היום אני במקום הרבה יותר טוב מזה שבו הייתי. הפכתי מילדה חסרת ביטחון לשגרירה של העמותה ולילדה עם המון ביטחון והמון חברות מבית הספר, ואני עוזרת לילדים אחרים למצוא חברה.
המסר החשוב שלי הוא שאף ילד לא יישאר לבד. אם אתם מרגישים לבד - ספרו להורים ואל תתביישו. תבדקו איפה יש סניף קרוב של "ים של חברים" ותבואו, זה מציל חיים.

"סטטיסטית, אחד מכל ארבעה ילדים הוא מוחרם או שקוף"

"את עמותת 'ים של חברים' הקמתי בעקבות חרם שעברה הבת שלי ב־2019, כשהיא היתה בכיתה ז'", מספרת שירי קניגסברג־לוי. "המחשבה שעוד ילדים עוברים מה שהיא עברה לא נתנה לי מנוח ומצאתי את עצמי, בלי לתכנן או לחשוב יותר מדי, פותחת קבוצת פייסבוק שהמטרה שלה אחת ויחידה - שהורים ימצאו חברים לילדים שלהם".

"הילדים נפגשים במהלך השבוע ונרקמות חברויות אמיתיות ומרגשות". קניגסברג־לוי, צילום: yifat kahana

הקבוצה הראשונה שהקימה שירי מנתה עשרה אנשים, כיום היא מונה 40 אלף. "עם הזמן הבנתי שמציאת חברים לא יכולה להיות מבצע לוגיסטי", היא מספרת, "זה אמור להיות נגיש וקל, וכך הקמתי, ביחד עם שותפתי לדרך נועה אלון־חזן, סניפים בכל רחבי הארץ.

"בכל סניף יש מובילה או מוביל בהתנדבות מלאה, שבזכותה ובזכותו ילדים בודדים ועצובים הופכים לשמחים ולמאושרים. הילדים נפגשים במהלך השבוע ונרקמות חברויות אמיתיות ומרגשות. הילדים האלה, שחוו חוויה קשה ומורכבת כל כך, סוף־סוף יוצאים מהבית, פותחים קבוצות ווטסאפ ויש להם חיי חברה פעילים כמו לכל ילד".

עד כמה רחבה תופעת החרמות בבתי הספר בארץ?

"סטטיסטית, אחד מכל ארבעה ילדים הוא ילד מוחרם או שקוף. התופעה הקשה הזו מובילה ילדים לתהום, למקומות חשוכים וכואבים, וזו הסיבה שחייבים למגר אותה. כדי לעשות זאת חייבים את שיתוף הפעולה של ההורים ושל הצוותים החינוכיים בבתי הספר.

"הורים חייבים להיות ערניים, לשוחח עם הילדים, להזמין דווקא את הילדים השקופים. אם הורה מקבל שיחת טלפון מהורה שנמצא במצוקה, גם אם הוא נשמע תוקפני, אסור לנפנף אותו או להביע כלפיו זלזול. להפך, חייבים להבין את המצוקה ולהושיט יד. היום זה הילד שלו, מחר זה הילד שלך.
"גם למורים יש כוח עצום - החל בשיחות, דרך פעילויות שונות כמו הקרנת סרטונים, ועד ציוות ילדים חזקים חברתית עם ילדים שמתקשים. מותר גם להשתמש בכל אמצעי הענישה הקיימים, והעיקר - לא לוותר. לעולם לא להתעלם מאותם ילדים שמרגישים לבד. חשוב שכולנו נזכור כי יש ילדים שעבורם 1 בספטמבר הוא סיוט חייהם. ביחד נוכל לשנות את זה.

"ומהתלמידים היקרים אני רוצה לבקש שלא 'ילכו עם הזרם' כשמתחיל חרם. שיהיו אמיצים, יגלו חמלה ויעשו כל מה שהם יכולים כדי למנוע תרחיש כזה.

"שתהיה לכולנו שנה מוצלחת עם ים של חברים, שהחטופים יחזרו במהרה, ושנדע ימים יפים מאלה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר