יו"ר התאחדות הסטודנטים: "אנחנו לא בכיס הפוליטי של אף מפלגה, אבל אם נצטרך לדפוק על השולחן לא נחשוב פעמיים"

זמן רב חיכה יו"ר התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות, אלחנן פלהיימר, להודעה שהתקבלה אצלו בסוף החודש שעבר.

"הריני מקצר את תקופת ההתיישנות שחלה על הרשעתו של אלחנן יהודה פלהיימר מיום 14.9.2017, בבית משפט השלום בפתח תקווה, באופן שתקופת ההתיישנות שחלה על הרשעתו תסתיים ביום חתימת כתב זה". על החתום: נשיא המדינה, יצחק הרצוג.

מדובר, על פי רוב, בבשורה טובה ומיוחלת. אמנם הודעה על קיצור תקופת התיישנות לא מוחקת את הרישום הפלילי נגד אדם שהורשע, אך היא מגבילה את האפשרות למסור מידע על הרישום הזה, לפי הוראות חוק המידע הפלילי ותקנת השבים, ובעיקר מגבילה את האפשרות למנוע את העסקתו בגלל העבר הפלילי.

ואכן, דרך ארוכה עבר פלהיימר בן ה-26, שהורשע כנער בתקיפה בנסיבות מחמירות, ועד היום - כשהוא אוחז בהודעת הנשיא וגם מוביל גוף שמאגד כ-400 אלף סטודנטים. מצד אחד מנהיג כריזמטי, יו"ר התאחדות הסטודנטים הצעיר אי פעם, ומצד שני האיש שהיה מעורב בשנה החולפת במכירה מעוררת המחלוקת, ויש שכינו אותה שערורייתית, של מניות חברת התיירות "איסתא", שהיו שייכות להתאחדות. מכירה במחיר נמוך במיוחד, שגררה ביקורת נוקבת וקריאה לפלהיימר שייקח אחריות ויתפטר מתפקידו.

הרושם שלי? צפויה לפלהיימר עלייה מטאורית - או התרסקות כואבת. אחרי הכל, חייו לא התנהלו אף פעם על מי מנוחות.

"יש הרבה נסיבות בחיים", הוא אומר בפגישתנו. "אבל בסוף, שלושה דברים משפיעים על האדם: האופי שאיתו הוא נולד; מה שהוריו השרישו בו; והסביבה שבה גדל. הנקודה הראשונה היא המשמעותית ביותר. אני מאמין שאם מישהו רוצה לקחת שליטה על חייו, וזה לא פשוט - הוא יכול".

אודה שבתחילה די נרתעתי מפלהיימר. לכאורה, לפנינו עוד עסקן שחלום חייו להיות פוליטיקאי. אבל דווקא בימים אלה חשוב לשמוע את נציג קולו של הדור שעליו אומרים שהוא מפונק ומנותק. בריאיון הזה פלהיימר הסכים להניח קלפים גלויים על השולחן - כולל מימים קצת פחות בהירים בעברו.

"בתוך עמי אני חי, וגם אני לא סוגר את החודש", הוא מסביר. "השכר שלי בהתאחדות הסטודנטים הוא 9,000 שקלים בחודש, אני חי עם הלוואות. סטודנט צעיר, כמו כל היתר. אני לא בנקודה אחרת בחיים. ולדעתי, התפיסה הרווחת של הצעירים בחברה היא מוטעית".

למה הכוונה?

"גם אני לא מגיע הביתה בשמונה בערב ויושב לראות חדשות בטלוויזיה. רוב חבריי נמצאים בעיקר בטיקטוק, באינסטגרם, בפייסבוק ובטוויטר. תשאל צעירים מהי 'פסקת ההתגברות', ומרביתם לא יידעו לענות. אם היו מנסים לתקשר את הדברים האלה בשפה שלנו, זה היה נראה אחרת, כי בסוף נוצר אצל רובנו מאבק לסגור את החודש ולנהל חיים. אין זמן לחשוב על צרות או לצאת למחאות. יש אובדן תקווה. לפי סקר שעשינו, שליש מהסטודנטים אמרו שאם היו יכולים - היו עוזבים את הארץ מחר בבוקר. איפה המפלגות שדיברו על דור העתיד במהלך הקמפיינים? את הדברים האלה צריך לשנות".

אתה תצליח?

"אני שנה בתפקיד, ונותרו לי עוד שנתיים. אני רוצה לסיים כשאני יודע שעשיתי 50 דברים שישפיעו על הארגון לשנים קדימה, שישמרו אותו יציב לטובת הסטודנטים בישראל. אם ההתאחדות תהיה חלשה, לא יהיה מי שיילחם עבור הצעירים. אנשים מחפשים צעירים עם אש בעיניים, שקמים בבוקר ומחפשים לעבוד. פעם היו מדברים על אידיאולוגיה וחזון, ולרוב זה נשאר ברמת האמירות. אני ביצועיסט".

העבר הפלילי שלך לא יפריע?

"לאורך כל הדרך מזכירים לי אותו. ביום שנבחרתי, דקה אחרי, כבר הייתה כתבה 'עבריין מורשע נבחר להתאחדות הסטודנטים הארצית'. כאילו הייתה מוכנה על המדף. מבחינתי, הזרקור הוא לא 'עבריין מורשע', אלא 'איפה הייתי ואיפה אני היום'. הייתי בתחתית של התחתית, וזה מה שהרגשתי".

לשיטתך, אריה דרעי יכול לכהן כשר?

"יש מקום להסתכל על גילו של האדם. בזמן המעשה שבגללו הורשעתי הייתי בן 18 וחודש, אז מעשה שנער עשה בנערותו צריך להשליך על חיים שלמים? איפה ההזדמנות השנייה שהחברה אמורה לתת? יש מקום להסתכל על הגיל ועל חומרת המעשה".

אז דרעי יכול לשמש כשר?

"בחרו בו כארבע מאות אלף איש שהיו מודעים למה שהוא סוחב איתו. אנחנו מדינה דמוקרטית ואם הציבור חושב שהוא ראוי, אז הוא בהחלט יכול".

שר במדינת ישראל שהורשע יותר מפעם אחת.

"לכל אדם יש מקום לתקן גם אם חטא ופשע. הציבור חכם ואם פעם אחרי פעם אותו אדם נבחר, על אף כל מה שקורה מסביבו, כמו ראש הממשלה נתניהו שלמרות כתבי האישום וסבבי הבחירות גוש הימין מסתכל עליו כמנהיג, זה מה שיפה בדמוקרטיה. הציבור החליט ומהרגע שבחר אין מקום להתערבות אם הוא יכול, או לא".

בית משפט לא יכול להתערב?

"בין היתר. הרי הציבור ידע טוב מאוד מה עתיד להיות במידה ודרעי ייכנס לקואליציה וגם לקח בחשבון את האפשרות שהוא יכהן כשר, אז מכיוון שזו דעת הציבור הוא יכול לכהן באיזה תפקיד שנותנים לו".

"פחות הלכתי ללימודים"

פלהיימר, שגר בדירת שותפים בגני תקווה, הוא "בן טובים" על פי הגדרה. הוא מגיע מבית דתי בפתח תקווה, שבו האב יעקב הוא עורך דין, שבעבר שימש חבר מועצת העיר ויו"ר מפלגת הבית היהודי בעיר. האם, רונית, מנהלת עמותה לנזקקים.

אלחנן הוא אחד מששת ילדיהם של בני הזוג, אבל מגיל צעיר היה שונה מאחיו. "בכיתה ג' זיהו אצלי בעיות קשב וריכוז", הוא משחזר. "המחנך אמר להוריי: 'או שהוא לוקח ריטלין, או שהוא הולך הביתה'. למדתי בחינוך דתי, ובכיתה ד' אמרתי להוריי שלא מתאים לי - ועברתי בית ספר.

"לכל אחיי הייתה דרך מסודרת, והוריי לא היו רגילים לילד שאומר 'לא מתאים'. היו חיכוכים, ובשורה התחתונה עברתי שמונה בתי ספר. בגיל 15 פרקתי עול. אני והדת פחות הסתדרנו, וזה התבטא בדברים חיצוניים: עגילים, חמצונים של השיער. המסלול בבית התחיל להתערער. הייתה לי חברה שרוב הזמן גרתי אצלה, ופחות הלכנו לבית הספר. היינו קמים בצהריים ומג'נגלים חלטורות, שיהיו כמה שקלים לסיגריות ולבילוי בערב".

מה הוריך אמרו באותם ימים?

"לזכותם ייאמר שהם כל הזמן ניסו לשכנע אותי לעלות מחדש על המסלול. אמא שלי הייתה מצלצלת כל לילה בוכה 'תחזור', 'תתאפס על החיים', אבל לא הקשבתי. אבא הזהיר אותי אלף פעם, 'יום אחד תידפק', ואני עניתי לו 'אתה לא מבין מהחיים. אני מסתובב עם חברי אמת, הם ימותו בשבילי'. לימים זה הידרדר לסמים קלים ולמחוזות קצת פחות טובים. סיימתי 12 שנות לימוד בלי תעודת בגרות. הייתי על מסלול בלי אחריות".

בחורף 2014 הגיעה סטירת הלחי הראשונה. "הייתי כמעט בן 18. יצאנו למועדון ברחוב קרליבך בתל אביב, ובערך בשתיים בלילה ניגש אחד החברים ואמר שהוא לא מרגיש טוב וביקש שנלך. יצאנו לכיוון המוניות בקניון עזריאלי. שלושה חבר'ה קראו לעברנו 'בואו רגע'. החבר הציע שנברח, אמר שיש לו תחושה שהם רוצים להרביץ לנו. שאלתי אם הוא עשה להם משהו, והוא ענה שלא.

"המשכנו עוד קצת ללכת, והם שוב קראו. אמרתי לחבר שאני אדבר איתם, הכל טוב. אחד מהם שאל 'היית במועדון?' אמרתי שכן. הוא שאל את חבר שלי אותה שאלה, והחבר אמר שלא. ואז, בתגובה, אותו אחד הוציא מהמעיל שלו בקבוק וודקה, ניפץ אותו על הרצפה - וחתך את החבר שלי. הלכתי לעזור לו.

"החבר הצליח לברוח, ואני מצאתי את עצמי כששלושה מפרקים לי את הפרצוף. לא אשכח שברחוב הסמוך עברו אנשים ואפילו לא עצרו. הצלחתי איכשהו להימלט, ותוך כדי צלצלתי למשטרה.

"השוטרת במוקד שאלה 'בשביל לשלוח ניידת?' ואני בקריז, 'רודפים אחריי עם סכינים, עוד שנייה אני מת'. במקרה ראיתי ניידת עוברת ברחוב, דפקתי על החלון שלה לעזרה. סיימתי את הלילה בתחנת המשטרה. אמרתי לעצמי, 'אלחנן, תתחיל לשאול לאן אתה יוצא ועם מי'".

כעבור כמה חודשים נקלע לעוד אירוע מטלטל. "הייתי בן 18 וחודש, וחזרנו, אני וחבר, ממסיבה בכפר סבא. בדרך, במונית, הוא קיבל טלפון מחבר שלו, שכנראה הסתכסך עם מישהו. החבר שלי אמר שנמשיך לבית בפתח תקווה, לעזור למישהו. הסכמתי.

"הגענו לשם ונפגשנו עם עוד שמונה חבר'ה. עלינו לקומה השנייה, הם דפקו על הדלת, בחור פתח - והם פשוט נכנסו אליו הביתה. עמדתי בכניסה בהלם. אני זוכר שהוא היה בחור גדול, שהצליח לברוח, והם רדפו אחריו ותפסו אותו. אני והחבר עזבנו. זאת הייתה מבחינתי טראומה, שככה מפרקים בן אדם במכות".

למה לא התערבת הפעם?

"הייתי בהלם. 90 אחוזים מהאנשים שם לא הכרתי. ידעתי שיש סכסוך, אבל לא שהולכים להיכנס לבית של אדם באמצע הלילה, כשההורים שלו ישנים. ברחנו משם, ומבחינתי האירוע נגמר - ואיש איש לדרכו".

פלהיימר לא התגייס לצבא, לדבריו עקב בעיות בריאותיות, אבל בחר בשירות לאומי, כחלק מרצונו להתאפס על חייו, כהגדרתו. "הלכתי למכינה קדם-צבאית באלישע, לא רחוק מרמאללה. זה היה המקום הראשון בחיי שידעו בו להכיל ולקבל אותי כמו שאני. קיבלתי תחושת אחריות, ושם החלטתי שאעשה שירות לאומי. הרגשתי שמבחינתי זה יהיה תיקון, לעבוד עם נוער בסיכון. הייתי בנתיבות, ואחרי זה בשכונת עמישב בפתח תקווה. הרגשתי שאני מציל חיים".

אחרי שסיים שירות לאומי החליט שיירשם למכינה קדם אקדמית ומשלים את בחינות הבגרות - שבסיומן ימשיך ללימודי משפטים. "תוך כדי הלימודים, יום אחד, בשש בבוקר, דופקים לי בדלת ונכנסים ארבעה ימ"רניקים (שוטרי היחידה מרכזית; א"ל), 'אתה עצור'. מפרטים לי: 'תקיפה בנסיבות מחמירות, קשירת קשר לביצוע פשע'. מקריאים רשימה של סעיפים, ואני לא מבין איך הם נפלו עליי.

"אנחנו מדברים כאן על סוף 2016, שנתיים אחרי התקיפה בבית ההוא. התברר שאחד התוקפים סיפר על האירוע ומי נכח בו. הגעתי למעצר. בדרך ראיתי הרבה תאים ריקים, וסוהר בא להכניס אותי לתא מלא בעצורים. אמרתי לו 'אתה רציני? יפרקו אותי כאן, שים אותי לפחות בתא ריק'. אמר לי 'כנס, כנס'.

"בא אליי גנגסטר והציע: 'קח, קרא תהילים'. ישבתי שם 12 שעות, קראתי תהילים בצד, לא החלפתי מילה עם אף אחד. המשטרה דרשה את הארכת מעצרי, הפרקליט שלי ביקש מעצר בית - ואכן שלחו אותי למעצר בית. אני זוכר שהתעניינתי מתי ייגמר מעצר הבית שלי, כי היה ערב שהוזמנתי לחתונה של חבר, ועורך הדין שלי אמר לי: 'יש לי חדשות בשבילך, זה יכול לקחת גם שנה'".

המון זמן.

"הייתי 11 וחצי חודשים במעצר בית עד תום ההליכים, תקופה שריסקה אותי. עמדתי מול שופטת המעצרים, אתי קרייף. לא אשכח שנחנקתי ואמרתי בדיון שאם היו עוצרים אותי מיד אחרי התקיפה - הייתי אומר שצודקים ומגיע לי. אבל עכשיו, אחרי השיקום, כשהתנדבתי עם נוער בסיכון? הרי חלק ממטרת המערכת הפלילית היא לשקם, ופה לקחו רוורס מוחלט. אמרתי 'אני רוצה להיות עורך דין. בלמתם לי חיים שלמים'".

אחרי שהשלים את מעצר הבית, ניתן גזר דינו של פלהיימר בספטמבר 2017, במסגרת עסקת טיעון שבה הודה בכתב אישום, אך לא הסכים לגזר הדין. כל מה שרצה היה להימנע מהרשעה.

זה לא עזר לו. פלהיימר נידון לחודשיים מאסר בפועל, שרוצו בעבודות שירות, וכן שישה חודשי מאסר על תנאי לשלוש שנים וקנס כספי של 5,000 שקלים.

בית המשפט קבע שעל אף שכתב האישום לא מייחס לפלהיימר מעשה אלימות ספציפי, אין להקל איתו, כי אחריותו משתרעת על כלל האירועים וההתרחשויות שהם מדרגת חומרה גבוהה. לכן הוא אינו יכול להמעיט בחלקו ובאחריותו לכלל המעשים שהוא וחבריו ביצעו.

פלהיימר התנהל במשך מעצר הבית תחת פיקוח של שירות מבחן, וזכה לתסקיר חיובי. בתסקיר נכתב שההליך הפלילי מהווה עבורו גורם הרתעתי, שרמת הסיכון להישנות עבירות אלימות מצידו נמוכה, ושישנם גורמי סיכוי משמעותיים לשיקומו. שירות המבחן המליץ על הימנעות מהרשעה, לאור גילו הצעיר, מסוכנותו הנמוכה וההערכה שהרשעה יכולה לחסום בפניו אפשרויות תעסוקה עתידיות.

שני ערעורים שהגיש פלהיימר לבית המשפט המחוזי והעליון, לביטול הרשעתו, נדחו. בהחלטתו כתב שופט בית המשפט העליון, אורי שהם: "איני רואה להתערב בקביעתן של הערכאות הקודמות, כי המבקש לא הצביע על 'נזק קונקרטי' שייגרם לו, נזק הפוגע מהותית בסיכויי שיקומו".

"הודיתי בעסקת טיעון", מסביר פלהיימר כעת. "השופט אמר שעל אף שלא תקפתי פיזית, בעצם הנוכחות שלי בתקיפה הייתה בצוותא. הוא הבהיר שהייתי צריך להזמין אמבולנס, לנסות למנוע. זאת התחתית של התחתית, ועוד עם הרשעה".

"אמרתי לעצמי - שחרר"

ההרשעה הפריעה לפלהיימר יותר מאשר עונש עבודות השירות שביצע במרכז לבריאות הנפש גהה. "זאת הייתה התקופה הקשה בחיי", הוא מודה. "במעצר בית אתה מוקצה, אנשים לא רוצים איתך קשר. הרגשתי שנגמרה לי שנה מהחיים. הייתי אצל הוריי בבית, ואחרי חודשיים של מעצר הסכימו שאצא לטיול בליווי אבא שלי, בין השעות 10:00 ל-12:00, כמו כלב. היינו יוצאים, הייתי מנשק את העצים וחוזר. טיפסתי על הקירות. הייתי אכול האשמות כלפי עצמי וכלפי כל העולם ואשתו".

פלהיימר סיים את מעצר הבית ואת עבודות השירות. מאחר שהייתה לו בגרות ביד, בחר להמשיך בלימודים ונרשם למשפטים בקריה האקדמית אונו.

"לא הייתי בטוח שייתנו לי להיות עורך דין. אמרתי שאלמד, וכשנגיע לגשר נחצה אותו מול לשכת עורכי הדין. נכנסתי לאקדמיה ואמרתי 'אני מתחיל מחדש, מאפס, והאנשים הראשונים שאפגוש - אלה יהיו החברים שלי'. ביום הראשון, עוד לפני שהמרצה נכנס, כתבתי על הלוח 'זה השם שלי, מספר הטלפון, אני פותח קבוצה כיתתית, דברו איתי'. בתוך דקות, ל-250 סטודנטים היה המספר שלי".

באותם ימים התנהלה מערכת לבחירת יו"ר אגודת הסטודנטים של המכללה. אחד המתמודדים, אלי סמואל, ביקש לאחד כוחות עם הצעיר הכריזמטי מהפקולטה למשפטים.

"פתאום בכל השנתון לא היה אחד שלא הכיר את אלחנן, ואף אחד מהם לא ידע כלום על העבר שלי", פלהיימר מספר. "לא ידעו שהייתי במעצר בית, הרגשתי כאילו עברתי לגור בחו"ל. כמה ימים לפני הבחירות, בדצמבר 2017, אמרו לי: 'הבאת מספיק אנשים. אם ננצח, מה בא לך להיות? מנכ"ל האגודה? סגן יו"ר?' עניתי שמנכ"ל נשמע לי טוב.

"ניצחנו, ואכן מוניתי למנכ"ל האגודה. ילד בן 21, שעד לפני חודשיים היה במעצר בית, מנהל פתאום תקציב של ארבעה מיליון שקל ומייצג את המכללה הכי גדולה בישראל. זה היה בום חיובי. קמתי בכל בוקר עם אור בעיניים".

כשמתקדמים בסולם הדרגות, קמים תמיד גם האופוזיציונרים שמחפשים שלדים בארון. "אגודת הצללים של הקריה האקדמית אונו", כפי שנקראה בפייסבוק, העלתה פוסט: "אלחנן סירב לקבל אחריות למעשיו והגיש בקשת ערער על הרשעתו לבית המשפט העליון!", הוזכר שם. "בערעור לעליון שיקר אלחנן לבית המשפט והצהיר שהוא הודח מתפקידו עקב ההרשעה, ולכן הוא נענש ויש לחוס עליו ולבטל את עונשו! עדות שקר בעליון! בסופו של דבר זרקו את העבריין המורשע מכל המדרגות.

"אנו פונים לאלי סמואל, יו"ר אגודת הסטודנטים: אם אלחנן הבין כבר במהלך הדיון שהוא עלול להיות מודח מתפקידו, מדוע לא נעשה הדבר? האם ראוי שזה האדם שייצג את הסטודנטים באונו?"

פלהיימר טוען כעת שמדובר ב"קמפיין שעשו על הראש שלי. סטירת לחי מצלצלת. מעולם לא אמרתי שהודחתי. אמרתי שהחשש שלי הוא שאודח ושההרשעה תפגע בפעילותי הציבורית. הייתי יושב לילות בבית ומכה את עצמי, פחדתי. הרגשתי שזאת הפעם הראשונה שיש לי מה להפסיד. בסוף אמרתי לעצמי, 'שחרר'. אז כתבתי פוסט משלי בפייסבוק: 'הורשעתי בתקיפה בנסיבות מחמירות, וככה וככה, והיום אני ככה' - והמשכתי בשלי. זאת הייתה תקופה מדהימה".

פלהיימר נישא על גלי ההצלחה והתאהב בפוליטיקה, כולל במאבקים ובמריבות. תוך כדי האופוריה החליט, בבחירות המוניציפליות שהתקיימו באוקטובר 2018, להקים מפלגת צעירים ולרוץ למועצת העיר פתח תקווה. היה משוכנע שההישג נמצא בידיו.

"בסוף קיבלנו 2,400 קולות, כשבשביל מנדט היה צריך 2,900", הוא מספר. "הפסדתי בערך 100 אלף שקל שלקחתי כהלוואה מהבנק. אני לא אשכח שאבא שלי אמר לי: 'אם תפסיד, לא אשים אגורה לעזור לך, קח בחשבון אל מה אתה נכנס'. והוא אכן לא שם.

"אז הייתה תקופה שביום שימשתי סטודנט-מנכ"ל של אגודת הסטודנטים, ובערב הייתי ממלצר באולם ביפו, לכסות את החובות. אנשים אכלו עליי כאפה על הדיסוננס. לא הבינו איך אני מרשה לעצמי להיות גם מלצר. עניתי להם שאני צריך את הכסף".

הכישלון בעיריית פתח תקווה לא עצר את פלהיימר, שנבחר בדצמבר 2019 לתפקיד יו"ר אגודת הסטודנטים בקריה האקדמית אונו. כעבור כשנתיים כבר הלך בגדול: התמודדות על כס יו"ר התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות בישראל.

"אני וההתאחדות הארצית היינו פחות חברים. הייתי אופוזיציה", הוא מודה. "עבדתי מהבוקר ועד הלילה. ישבתי לאנשים על הווריד, והמתחרים שלי עשו עליי קמפיין מסריח. 'כהניסט', 'ימני קיצוני', 'עבריין מורשע', 'בריון', 'פסיכופט'. מה לא אמרו? ניצחנו".

לא לשחק בחופש הביטוי

אגודת הסטודנטים ערכה בשנה החולפת סקר ענק שכלל יותר מ-14 אלף נשאלים, ובין השאלות נבדקו גם נושאי תעסוקה, הוצאות, התנהלות פיננסית – לצד נושאים אקטואליים. בין הממצאים: גובה השכר החודשי של סטודנט עובד במהלך לימודיו הוא 4,967 שקלים. 22 אחוזים מהסטודנטים נאלצו לקחת הלוואה במהלך לימודיהם. 90 אחוזים מהתלמידים לא מרוצים מטיפול המדינה ביוקר המחיה. ו-33 אחוזים (שליש!) הצהירו בסקר שהם מעוניינים לעבור לגור בארץ אחרת בסיום לימודיהם.

"אם תבחן מי לומד במכללות הפרטיות, זה לא בהכרח אנשי החברה החזקה בישראל, אלא חבר'ה שבאו מהפריפריה וקורעים את התחת", פלהיימר מסביר. "יש לנו נתונים ששוברים את הלב. אוברדראפט של בערך 2,500 שקל בחודש בין מה שהסטודנט מכניס בממוצע לבין מה שהוא מוציא.

"50 אחוזים מהסטודנטים נעזרים בהוריהם בסכום של כ-2,000 שקלים בכל חודש. יש פערי מעמדות שהולכים וגדלים משנה לשנה. אנחנו נילחם כמה שיותר בכדי להנגיש את האקדמיה, שתהיה שוויונית, ושלכולם יהיו כלים ויכולות לסיים אותה, כי יש רבים שנושרים במהלך התואר".

אולי תצאו לרחובות כמו במחאה החברתית ב-2011?

"יש תחושה שנוצרת פה בעירה פנימית גדולה, אבל יש גם בעיות. אנשים, ולאו דווקא צעירים, מרגישים שאם רשמו תגובה בפייסבוק - הם עשו את שלהם. אני מדבר עם המון אנשים בכל יום, ואין תקווה. ברגע שתקום ממשלה יציבה נוכל לקדם רפורמות. אין היום שחקן שדופק על השולחן ונאבק עבור ציבור הצעירים. בחודשים האחרונים זה כמעט צף אצלנו בכל ישיבה.

"מבחינתנו, ההתמקדות תהיה בתקציב המדינה, לנסות ולהעביר כמה שיותר דברים עבור הציבור הסטודנטיאלי והצעיר. וגם ברמת חקיקה: אם זה הנחה בארנונה, הגדלת ההנחות בתחבורה הציבורית, הגדלת המלגות. יש תוכנית שגיבשנו, והיא לא כוללת יציאה לרחובות כמו ב-2011".

בימים סוערים אלה, זה נשמע די מנומנם.

"אנחנו מתעסקים בעיקר בסוגיית יוקר המחיה וברפורמות שייגעו ויורגשו בכיס של הסטודנטים. שאלנו לפני חודש בסקר שענו עליו למעלה מ-5,000 סטודנטים במה הם רוצים שנתעסק? במקום הראשון הייתה סוגיית הדיור, בשני יוקר המחיה ובמקום השלישי הביטחון האישי בקמפוסים. את הדברים האלה אנחנו שמים לנגד עינינו".

זה לא יישאר בגדר סיסמאות?

"חד משמעית לא. זה יורגש גם ברמה הציבורית וגם בתוך המוסדות עצמם. זה רק עניין של התארגנות פנימית בתוכנו. קיימנו אסיפה כללית של ראשי אגודות הסטודנטים, מתל חי ועד אילת, והייתה הסכמה רחבה לפעול בנושא".

בני גנץ קרא להמונים לצאת לרחובות. אולי העובדה שאתה איש ימין נוחה לממשלה?

"הסטודנטים לא נמצאים בכיס הפוליטי של אף מפלגה. אם יבואו לקראתנו, מדהים. אם לא, ואם נצטרך לדפוק על השולחן, לא נחשוב פעמיים. אני מייצג סטודנטים, זה מה שאני רואה. יש היום תחושה אמיתית שהמדינה לא רואה ולא חושבת עלינו. לא רואים תוכניות ארוכות טווח.

"ברמה האישית, יש לי דעה, אבל הציבור הסטודנטיאלי מגוון, ולתפוס עמדה בנושא, ימין או שמאל, זה לא יהיה נכון. יש התארגנויות סטודנטיאליות עצמאיות ברמה השוטפת, נגד ובעד מה שרוצים לעשות במערכת המשפט, ואם סטודנט מרגיש צורך להצטרף להפגנות - אף אחד לא ימנע זאת ממנו".

"התיקון היומיומי שלי"

על ההתנהלות הפיננסית של פלהיימר נמתחה ביקורת גדולה בקיץ האחרון, כשהתאחדות הסטודנטים מכרה 16 אחוזים ממניות חברת התיירות "איסתא", שהחזיקה, לגופים מוסדיים תמורת 202 מיליון שקל - הנחה של כ-20 אחוזים ממחיר השוק של המניה. רבים הפנו אצבע מאשימה לפלהיימר על ניהול העסקה הכושלת, והיו כאלה שקראו לו לקום ולהתפטר.

רואה החשבון עופר אלקלעי, שמונה כבודק חיצוני, כתב שההחלטה לצמצם את אחזקת ההתאחדות במניות "איסתא" הייתה סבירה והגיונית, ושפלהיימר פעל בצמוד ובכפוף להנחיות היועץ המשפטי של ההתאחדות, תוך ציות לתקנות ההתאחדות. עם זאת, הבודק גם מתח ביקורת: "מניתוח התהליך עולה כי הוא בוצע בצורה לקויה, באופן שגרם לכך, כפי הנראה, ששולמה עמלה גבוהה יותר ממה שניתן היה לשלם, וחשוב יותר - שהתמורה שקיבלה ההתאחדות בגין מניותיה נמוכה בצורה מהותית מהמקובל בשוק". בהקשר זה הפנה אלקלעי אצבע לגורמי מקצוע שליוו את העסקה.

"אני מאמין בצעד באלף אחוז", פלהיימר מסביר כעת. "כל ביצי התאחדות הסטודנטים היו בסל אחד, וראינו במהלך הקורונה מה קרה ל'איסתא', שירדה בשוויה, מה שגם גרם לתקציב ההתאחדות להיחתך ב-50 אחוז. בשביל להוביל ארגון חזק פיזרנו סיכונים, שלא נהיה תלויים בדירקטוריון כזה או אחר".

קיבלת ביקורת אישית נוקבת על התנהלותך.

"נכון, אבל המבקר אמר שהכל נעשה באופן חוקי. היו כאלה שכתבו 'קיבל מעטפות, מושחת, טיפש', אז אני שמח שאם למישהו היה ספק - הוא ירד. חלק גדול מהביקורת שקיבלתי הגיע ממקומות לא טהורים, וזה בסדר. כנציג ציבור חוטפים ביקורת".

אמרו לך לקחת אחריות.

"אני שלם עם המהלך. יכול להיות שבנסיבות אחרות יכולנו לקבל מחיר טוב יותר. הסתמכנו בצורה מוחלטת על ליווי של גורמי מקצוע, ואם נעשה משהו שתהיה בגללו עילה לתבוע ולנסות להחזיר את הכספים - ברור שנעשה זאת".

אולי כל זה בא מחוסר הניסיון שלך, מגילך הצעיר?

"יש לי הרבה מה ללמוד. אנחנו לא מושלמים, ולמדתי בשנה האחרונה המון".

כאמור, פלהיימר הוא איש ימין, והוא לא מסתיר זאת. "קודמיי בתפקיד לא נלחמו על החרם של ועד ראשי האוניברסיטאות נגד אוניברסיטת אריאל, ואיך שנבחרתי שמתי כמטרה להפסיק את החרם הזה - והצלחתי. אריאל היא חלק ממדינת ישראל.

"מבחינתי, פרופסורים באקדמיה שמתבטאים פוליטית, זה פסול. אני תוקף אותם פעם אחרי פעם. אני רוצה שיעבור חוק שבכל מוסד אקדמי, בכניסה יהיה דגל הלאום, כמו שקורה בארה"ב. תעשה משחק: לך למוסדות אקדמיים ותמצא את דגל ישראל. הדגל צריך להיות במקום בולט, וכל סוגיית דגלי אש"ף שמונפים בקמפוס, או בסמוך לו, למה זה קורה?"

דגלי פלשתין מבחינתך הם מחוץ לתחום?

"עם דגלי אש"ף שהניפו בקמפוסים קיימת בעיה, אבל אם רוצים להניף את דגלי צרפת, זה בסדר, כי יש סטודנטים מכל העולם שלומדים בישראל. כשזה מגיע לקריאות הסתה, זה משהו שלא מתקבל על הדעת.

"אנחנו דואגים לסטודנטים בחברה הערבית, נלחמים בשבילם, לא עושים הפרד ומשול. אבל קשה לי כשמשחקים עם חופש הביטוי. כשנוח אז יש, וכשלא נוח אז אין. לא מזמן סטודנטית יהודייה רצתה להדליק נרות זיכרון לזכר נרצחים בפיגוע, ואמרו לה שזאת פעילות פוליטית, ביקשו שתודיע 48 שעות מראש. זה לא נקודתי, זה מהיסוד. כשהיה טרנד של ציורי רובים על החולצות, פנינו למועצה להשכלה גבוהה ואמרנו 'ייהרג ובל יעבור. מוסד אקדמי לא ייתן לסטודנט להיכנס עם הדבר הזה לקמפוס'".

מה עם טקסי "יום הנכבה"?

"האקדמיה היא מקום להביע בו דעות ולפגוש קהלים שונים עם אמונות שונות. כל עוד מדברים על חופש ביטוי שלא מגיע להסתה כלפי אוכלוסייה כזאת או אחרת, אז כמובן שזה בסדר. אבל לצערי, לא פעם אנחנו רואים בשערי האקדמיה הסתה, ואת הדברים האלה אנחנו מגנים ורוצים להוקיע".

כולל את הקריאות "מוות לערבים"?

"ברור, זה לא בא בחשבון. קריאות הסתה, לא משנה כלפי מי".

נמצא אותך בסוף איפשהו בפוליטיקה הארצית, מן הסתם במפלגת ימין?

"בפוליטיקה הייתי רוצה להיות במקומות שיתרמו לאזרח הקצה, שר רווחה או שר חינוך. זה הכיף שלי, התיקון היומיומי, כשאני מצליח להשפיע על החברה הישראלית. אתה יכול להתקשר אליי בשבע בבוקר, ואני דלוק כאילו אמצע היום. מרגיש הרבה יותר מגובש ויודע שתמיד אהיה בנקודות השפעה.

"אבא שלי אמר לי כבר כשהייתי ילד: 'אני מאמין בך, ועוד יכתבו עליך בעיתון. השאלה רק אם אלה יהיו כתבות טובות או רעות'".

eyal1iris@gmail.com