עדויות הגברים המוכים: "היא הלכה למטבח, הביאה סכין וחתכה אותי. בלי הוכחות לא היו מתייחסים אלי במשטרה"

סיפורו של נתי מתחיל בעצם מהסוף, כשגרושתו - אז עדיין אשתו - הסתערה לעברו ותקפה אותו בסכין.

"אמרתי לה שאני לא יכול לחיות באווירה האלימה והטעונה בבית, ושעדיף שהיא תחזור לגור עם ההורים שלה. בתגובה היא הלכה למטבח, הביאה איתה סכין ואמרה לי: 'אל תדבר על ההורים שלי'. היא הצמידה את הסכין לגרוגרת שלי וחתכה אותי. הסכין נעצרה פה".

נתי (שם בדוי, כמו יתר השמות בכתבה) מצביע על נקודה בצווארו שצלקת חיוורת עדיין חרותה בה. "הסוף היה עלול להיות הרבה יותר דרמטי, אבל איך שהרגשתי את הסכין מתחילה לחדור לבשר - דחפתי אותה ממני. ניקיתי את הפצע המדמם, וכל הלילה נשארתי צמוד לילד שלנו. בבוקר הלכתי להגיש נגדה תלונה במשטרה. גרושתי נעצרה, נפתח נגדה תיק, והיא היתה במעצר בית. לא התנהל בעניין שלה משפט. אני אומר לך כאן שאם גבר היה עושה לאישה דבר דומה למה שהיא עשתה לי - זה היה נגמר בשנים של מאסר על ניסיון רצח".

שנתיים חלפו מאז האירוע הדרמטי ההוא. הצלקת בגוף כמעט נעלמה, אבל זו שנחרתה בלב הותירה חותם עמוק וכואב. במהלך השנה שבה היו נשואים נתי מספר שחווה התעללות קשה מצד אשתו לשעבר: בעיטות, קללות, איומים, והשיא - התקיפה המוזכרת בסכין. היתה זו תקופה שבמהלכה הוא ניסה, לדבריו, להתעלם, לשתוק, לצאת לרחוב לטיולים ארוכים עם הכלב - הכל כדי להתרחק מהבית, שהפך עבורו לזירת קרב.

בוקר אחד שמע בתקשורת על סיפורה של שירה איסקוב, והבין שמה שחווה בעצמו בבית הוא אלימות שאסור להבליג עליה יותר. חייה של איסקוב, שהפכה בעל כורחה סמל למאבק באלימות נגד נשים, ניצלו בספטמבר 2020 אחרי שבעלה אז, אביעד משה, ניסה לרצוח אותה בדקירות סכין ובמכות מערוך. נתי מצא נקודות השקה רבות בין סיפורה הקשה של איסקוב לבין סיפור חייו, והבין שעליו לעזוב את מערכת היחסים האלימה - ובמהירות האפשרית. "הפרשה של שירה הדליקה אצלי את כל נורות האזהרה", הוא משחזר.

נתי (29) גר באזור ירושלים, עובד בתחום המוזיקה, נשוי בשנית. יש לו שני ילדים. שיערו קצר, טון דיבורו נעים. גרושתו, יספר ברעד, באה ממשפחה עם רקע של אלימות. "במשפחה שלה לא רצו אותי. הם העדיפו בחור עם עור בהיר ועיניים כחולות, ואני לא כזה. הם רצו שהיא תעזוב אותי, וזה הוביל למכות מצידם כלפיה, שהפכו לשגרה. אני זוכר שהוצאתי אותה משם פעם כשמשכו לה בשיער.

"לא תיארתי לעצמי שהדבר הזה יכול להגיע אלי. התחתנו כשהיא כבר היתה בחודש התשיעי להיריון. כל הזמן היו בינינו חיכוכים, פרצי אלימות. לחופה עליתי בלי רצון ובלי חיוך. החברים שלי אמרו לי שאני מרגיש ככה בגלל ההיריון, ושזה יעבור לי".

נתי זוכר היטב את הרגע שבו הבין שמערכת היחסים עם אשתו עוברת מסתם מתיחות לפסים אלימים של ממש. זה קרה כחצי שנה אחרי החתונה, כשעבר תאונת עבודה ונאלץ לשכב במשך תקופה ארוכה בבית, עם יכולת תנועה מוגבלת.

"בוקר אחד היה לנו ויכוח על סיגריות. החפיסה שלה היתה מונחת על שולחן לידי, ואילו החפיסה שלי נמצאה במטבח. כנראה התבלבלנו בינינו בחפיסות. אני זוכר שהיא ירדה בזעם במדרגות הבית ובעטה לי בגב, כשאני שוכב פצוע מהתאונה. אמרתי לה בתגובה שאני רוצה להתגרש, ושם" - נתי עוצר לרגע ונושם עמוקות - "שם התחיל הסיוט. עדיין קשה לי לדבר על זה, אבל היא היתה מתפרצת עלי, עומדת עם הילד שלנו מעלי ואומרת לו: 'תראה את אבא שלך, הנכה, לא יכול להכין לך אוכל' - ואני בוכה.

"בכל פעם שהיו עצבים בבית הייתי לוקח את הכלב ויוצא החוצה לסיבוב. אחרי שראיתי את נורות האזהרה נדלקות, נכנסתי לעלי אקספרס וקניתי מלא מצלמות מעקב, שיהיה לי תיעוד של מה שקורה, כביטוח. מצלמה בתוך עט, מצלמה במטען של הטלפון, בתוך תמונה, אחת בטלוויזיה. ובאמת, יש לי תיעוד של הכל, וטוב שבאתי למשטרה מוכן, כי גם היא התלוננה שהייתי אלים כלפיה. בזכות התיעוד של התקיפה שלה כלפיי עם הסכין היא נעצרה ונשלחה לבסוף לטיפול בריאות הנפש".

היום השניים גרושים. בנם גר אצל האם, ונתי, שהתחתן בינתיים שוב, שותף בגידול הבן ומבלה עימו פעם בשבוע ובכל שבת שנייה.

"אלימות טכנולוגית"

נתי אינו היחיד. גברים רבים שעימם שוחחנו בתחקיר לכתבה העידו כי חוו אלימות מצד בנות זוגם. בנוסף למקרי קיצון של דקירות בסכינים, ניסיונות הצתה ומכות שגורמות לחבלה, האלימות יכולה להתבטא בשלל צורות אחרות: השלכת חפצים, צעקות, קללות, השפלות בבית וברחוב, איומים בגירושים ובהרחקה מהילדים, ואפילו השתלטות על הטלפון הסלולרי - פעולה שמוגדרת כיום על ידי מומחים כאלימות טכנולוגית.

"היא היתה זורקת עלי חיתולים משומשים", העיד באוזנינו גבר שחווה אלימות מבת זוגו. אחר הוסיף: "בת זוגי היתה אומרת לי שאני אתאבד בסוף, אבל לא מבחירה".

כל פרטי המרואיינים בכתבה שונו, מסיבות אישיות ומשפטיות. חלק מהגברים שהסכימו באומץ לדבר נמצאים עדיין בעיצומו של מאבק משפטי מול בנות הזוג, כולל בעניין המשמורת על ילדים.

המסר שרוב המרואיינים ביקש להעביר היא דומה: מבלי להפחית ולו במעט מחשיבות הדיון על אלימות שמופנית מצד גברים כנגד נשים, נדמה שהמודעות והטיפול באלימות של נשים נגד גברים נמצאים עדיין הרחק מאחור, ולגברים שסובלים מהתופעה אין כתובות רבות לפנייה.

הסטטיסטיקה ברורה: לפי נתוני המשטרה, מתחילת 2022 ועד ה־28 בספטמבר הגישו 2,697 גברים תלונה על אלימות כלפיהם במשפחה, כשרק 15 אחוזים מכלל התלונות (407) הבשילו לכדי הגשת כתב אישום נגד האישה האלימה. לשם השוואה, באותה תקופה הוגשו מצד נשים 12,370 תלונות על אלימות כלפיהן במשפחה, וכ־25 אחוזים מהתלונות (3,182) הבשילו לכתב אישום נגד בן הזוג האלים.

ונדמה שהפער לא משתנה עם הזמן: כבר בתחקיר שפורסם במוסף "שישבת" לפני שמונה שנים ("הגברים בוכים בלילה", מאת מיכל יעקב יצחקי ונעמה לנסקי, 5.12.2014), ושעסק בנושא אלימות נגד גברים, הוצגו נתוני משטרה שנגעו לאלימות בתוך המשפחה. לפי הנתונים שהובאו, ב־2013 כולה נפתחו כ־4,200 תיקים שבהם התלוננו גברים על אלימות של בת זוגם. וגם אז, ממש כמו היום, רק ב־15 אחוזים מסך התלונות (650) הוגשו כתבי אישום (עד סוף 2014).

בסקירת נתונים שערך מרכז המחקר והמידע של הכנסת, ושהוגשה בחודש שעבר, עולה כי מתוך כלל התיקים שנפתחו במשטרה ב־2021 בגין אלימות במשפחה, ארבעה אחוזים מקורבנות האלימות הפיזית היו גברים (נשים שהיו קורבנות לאלימות פיזית גברית היוו 36 אחוזים מסך התיקים). יחס זה נשמר גם בנוגע לתיקים שנפתחו בגין איומים על בני הזוג.

במחקר שערכה ד"ר יעל וילצ'יק־אביעד, ראש החוג לקרימינולוגיה באוניברסיטת אריאל, ביחד עם ד"ר ורד נאמן־חביב, ניצן שגן ואדוה אוטה־שושן, נבחנה תפיסת הציבור בנושא אלימות של נשים כלפי בני זוגן, בהשוואה לתפיסת הציבור את האלימות של גברים כלפי בנות זוגם.

מתוצאות המחקר, שהתפרסם ב־2019, עולה כי נשים אלימות מעוררות פחות כעס, דאגה או פחד בקרב הציבור בהשוואה לגברים אלימים. בנוסף, הציבור רואה את גילויי האלימות הנשית כדורשים פחות התערבות מצד החוק. מתשובות הנשאלים במחקר עלתה תמונה לפיה הציבור מצדיק, לכאורה, מעשי אלימות מצד נשים המופנים כלפי בני זוגן - בניגוד לאותם מעשים כשאלו מופנים מצד גברים נגד נשים.

וילצ'יק־אביעד: "הגיע הזמן לנתץ את ההבניה הזאת, את המיתוס החברתי הזה, ולהבין שגם גברים הינם, לעיתים לא רחוקות, חלשים וקורבנות, ומנגד יש נשים שיכולות להיות אגרסיביות ותוקפניות.
"אנחנו מנסים להעלות למודעות הציבורית שאין להילחם כנגד עוולה חברתית, קשה ככל שתהיה (אלימות כלפי נשים), באמצעות יצירת עוולה חברתית קשה לא פחות, של אלימות כלפי הגבר. אנחנו רוצים שהציבור, כמו גם המערכת הממסדית והשיקומית, יגיבו ויתנהגו באופן זהה כשמובא בפניהם מקרה של אלימות בין בני זוג".

סטירה אחרי החופה

דני (36), מיישוב באזור ירושלים, הוא בוגר סיירת שמתפרנס כעת בתחום הבנייה. קומתו זקופה, מבטו קשוח, טון דיבורו חותך. יש לו שני ילדים מנישואיו הראשונים וילד נוסף מנישואיו השניים. לאורך שנות נישואיו הראשונים, הוא אומר בשקט, למד לשתוק. לא לענות, לא להגיב, להתמודד בשקט. עד כשלדבריו כבר לא היה יכול עוד.

"למדתי, במיוחד בצבא, להיות מאופק", הוא מסביר. "אתה לא יכול להחזיר לאישה, בטח כשזה לא כוחות ולא פייר, ואתה גם מקווה שבאיזשהו שלב זה יעבור".

בינינו, לכל זוג יש מריבות.

"זה סבבה - אם יש פרטנר לריב איתו. לנו, הגברים המוכים, לא היה פרטנר".

את אשתו לשעבר הכיר לפני שש שנים. הוא היה אז שומר מצוות בן 30. היא יפהפייה בת 27 שמאחוריה סיפור חיים מורכב.

"היא באה מבית שהתפרק. התברר לי די מהר שהיתה אלימות במשפחתה, אבל בזמנו לא ייחסתי לזה חשיבות. כדתיים, אחרי חודשיים של היכרות התחתנו, אבל התברר שהיו סימנים מקדימים לאלימות שלה כלפיי עוד לפני החתונה. היא יכלה פתאום לא לדבר איתי שבוע שלם. אמרו לי שזה 'הלחץ לקראת החתונה'.

"את הסטירה הראשונה ממנה קיבלתי במכונית, בחזרה מהחופה. היא התלוננה: 'למה לא אמרת כלום כשראית שאמא שלך עמדה לידי ולא אמא שלי?' חשבתי - אוקיי, זאת באמת תוצאה של לחץ".
עם השנים, ולמרות שהביאו יחד לעולם ילדים, האלימות, כעדותו של דני, רק הלכה וגברה. הוא לא שש לשתף איך גרושתו נהגה להשפיל אותו, מקללת, צועקת, טורקת את דלת החדר ונעלמת לשעות ארוכות כדי לא לדבר איתו.

"אני זוכר פעם שהיתה לנו טיסה לחו"ל, ושעה לפני היציאה לנתב"ג היא רבה איתי שלא הספקתי להזמין 'סים' לטלפון הנייד מהחברה שהיא רצתה. בתגובה היא פשוט נכנסה לחדר ונעלה אחריה את הדלת. בסוף אמרה 'טוב, טסים', וזה היה המשפט האחרון ששמעתי ממנה עד שהגענו למלון בחו"ל. כל נטל המעבר בשדה והטיסות היה רק עלי.

"בחג סוכות אחד החלטתי לישון בסוכה, בחצר, למורת רוחה. היא מילאה דלי מים ושפכה עלי בזמן שישנתי, ואז נכנסה הביתה וסגרה אחריה את כל הדלתות והחלונות. קפאתי בחוץ מקור עד ששכן ראה וריחם עלי.

"בפעם אחרת חזרתי יום אחד מאוחר מהעבודה, והיא רצתה שנדבר. דיברנו חצי שעה, ואז נרדמתי. הדבר הבא שאני זוכר הוא שהיא זרקה עלי ספרי תורה. אני רואה ספרים בשירותים, קרועים, ומסביב צרחות אימים שלה. יש לזה משמעות אצלי כאדם דתי, מדובר בספרי תורה וגמרא. עברתי באותו לילה גיהינום. אחרי זה דאגתי להקליט אותה במכשיר הנייד כדי להבין למה היא עשתה את מה שעשתה. היא אמרה בהקלטה 'הרבצתי, כי הגיע לך'.

"ככה סבלתי התקפי אלימות מצידה במשך ארבע שנים. יום אחד דיברנו על גירושים, עניין שתמיד היה באוויר. ואז היא הלכה למטבח, לקחה סכין ורצתה לדקור אותי. הלכתי עם ההקלטות שלי למשטרה, והם הרחיקו אותי מהבית. פתחו לה תיק, אבל עד כמה שאני יודע שם זה נגמר". לפני שנתיים דני ואשתו התגרשו. היום הילדים חיים אצלה.

לעומת דני ונתי, האלימות שחווה יניב (36) היתה פחות נראית לעין. אלימות טכנולוגית, מילולית, כזו שגורמת לו כיום לא לבטוח בנשים - ולהתרחק מזוגיות. יניב, שעוסק בתחום הפיננסים, הכיר את אשתו באפליקציית היכרויות. הוא היה אז בן 30, היא מבוגרת ממנו בשנה. "היו סימנים מקדימים, דברים שהפריעו לי בהתנהלות שלה, אבל לא נתתי להם משקל. בהתחלה אהבנו וניסינו לשים את הדברים בצד. אפילו הלכנו לטיפול זוגי - שלא צלח", הוא משחזר.

"באותם ימים לא ראיתי את זה כאלימות, אלא יותר כתכונות אופי שלה, כמו שתלטנות. אם הייתי מבין שזאת אלימות לשמה - כנראה היינו נפרדים. גם קל יותר לזהות אלימות פיזית מאשר אלימות רגשית או פסיכולוגית, כמו זו שאני עברתי. אצלי זה התחיל באלימות מילולית. אני זוכר את הפעם הראשונה שהיא אמרה לי 'אתה חצוף'. אני, הבנאדם הכי עדין שיש, נעלבתי ולקחתי ללב. לכאורה זה כלום, אבל משם זה המשיך עם מילים כמו 'מטומטם, טיפש, תינוק'.

"לצערי, יש יותר הכלה חברתית להתנהגות כזאת מצד נשים. הרי כשאישה אומרת לגבר 'אני אתן לך סטירה', כולם אומרים 'שטויות, היא לא באמת מתכוונת'. אבל כשגבר יגיד דבר כזה - הוא מייד יוגדר כאלים".

לא היתה אלימות פיזית מצידה?

"אצלי האלימות היתה יותר רגשית, נפשית, כלכלית. היא נהגה לאיים שאם לא אעשה משהו - יהיו לכך השלכות וזה יתנקם בי. 'אני ארחיק ממך את הבנות', 'נתגרש', 'אני אלך לישון אצל הוריי כדי להעניש אותך'. היא היתה מחטטת לי בטלפון מדי לילה. ממש לוקחת את הנייד מההטענה, וכשהכנסתי סיסמה היא אמרה שאם לא אבטל אותה היא תקום ותלך.

"את הסיסמה הכנסתי לא כי היה לי מה להסתיר, אלא כי פשוט אמרתי 'די, תפסיקי לגעת לי במרחב הפרטי'. גם כשהיא חיפשה בנייד, היא לא גילתה שם כלום. בסופו של דבר זאת היתה הדרך שלה להשיג שליטה עלי. כל הזמן הייתי 'לא בסדר', והגורם שבגללו הזוגיות בינינו לא מצליחה. זה היה שטאנץ קבוע בהאשמות שלה כלפיי.

"גם עכשיו, אחרי שהתגרשנו, אני שומר על כניסה לנייד שלי עם טביעת אצבע. אני כבר לא עם בת הזוג האלימה, אבל למקרה שהיא תתקרב אני לא מעוניין שהיא תיגע לי בטלפון. אני יודע שאין בזה שום היגיון, אבל החשש עוד שם".

"הוא זה שהרביץ לי"

נתי, דני ויניב חוו את גילויי האלימות כלפיהם לאורך תקופה ארוכה. לדבריהם, הם החליטו בשלב מסוים לתעד אותה, מתוך ידיעה שאם וכאשר יגיע הרגע שבו יערבו את המשטרה - יהיה קשה למערכת להאמין שהם, הגברים, נמצאים דווקא בצד הנפגע.

"אם גבר בא בלי הוכחות לדברים שהוא חווה, לדעתי לא יתייחסו אליו במשטרה", נתי נחרץ. "אבל אם הוא יציג ראיות, לא תהיה לחוקרים ברירה. אני צילמתי בנייד את החתך בגרון מדקירת הסכין. בת הזוג שלי ראתה שצילמתי, ואז לקחה ממני את הנייד ושברה אותו.

"שלחתי את המכשיר השבור לתיקון, והזהרתי את הבחור בחנות שלא ימסור את הטלפון לאף אחד מלבדי. במשטרה הראיתי את ההוכחות, ובזכות זה כל מה שהיא אמרה נגדי, מצידה, במשטרה הלך קאפוט. זה עצוב שגבר צריך להוכיח שהוא נפגע אלימות, בעוד שלאישה מספיק להגיד לשוטרים 'הוא הרביץ לי'".

יניב: "ברגע שאישה אומרת 'הגבר אלים', המשטרה באופן אוטומטי מרחיקה אותו מהבית מבלי לבדוק. גם אותי הרחיקו למשך חודש אחרי שגרושתי הגיעה למקלט לנשים והגישה שבע תלונות שאיימתי, לכאורה, לרצוח אותה, שהטרדתי מינית, שביצעתי מעשה מגונה ושהפרתי לכאורה צו הרחקה. כל התיקים האלה נסגרו מהיעדר אשמה. לקחתי עורכי דין ושילמתי להם הרבה כסף כדי שידאגו לזה".

דני נעצר אחרי שאשתו הגישה נגדו תלונה במשטרה על אלימות, ואף ברחה למעון לנשים מוכות. במשך 40 שעות הוא שהה במעצר, שבסופן שוחרר.

"זה קרה אחרי הרצח המתוקשר של דיאנה דדבייב ז"ל בידי בעלה השוטר, אמיר רז, ביישוב נעלה", הוא נזכר. "החוקר אמר לי בפירוש: 'גם אני גבר גרוש, אבל אני חייב לעצור אותך'. כל ההוכחות שהבאתי לחפותי לא עזרו, ולמרות שהיו הקלטות וצילומים שתמכו בגרסה שלי, הוא אמר 'אני לא יכול לעשות כלום'.

"היינו פרודים, והיא הלכה להתלונן נגדי על אונס, אלימות וחבלה. הואשמתי בכל סוגי האלימות - טכנולוגית, חברתית, פיזית, מינית. המערכת קיבלה רושם שאני אדם מסוכן ואלים, ושהיא הכבשה התמימה.

"כל התיקים האלה נסגרו באפריל 2021 מחוסר אשמה, הרמה הכי גבוהה שיש לסגירת תיק, אבל המעצר עצמו היה משפיל. אזקו אותי, הכניסו אותי לחדר, הפשיטו אותי. חששתי שאיאלץ להישאר עצור כמה ימים טובים, אבל למרבה המזל השופט התורן ראה את התיק ואמר: 'זה מצב רגיל של תלונת שווא'. הוא הורה לשחרר אותי באופן מיידי".

קו מענה לגברים

בשנים האחרונות גברה המודעות החברתית והתקשורתית בנוגע לגברים נפגעי תקיפה מינית. אבל גברים שנפלו קורבן לאלימות פיזית מצד בנות זוגם נותרו עדיין מאחור. לכך תורמת התפיסה המסורתית לפיה הגבר הוא המין החזק והדומיננטי.

"בכל סוגי האלימות שאינה מינית השיח לא מתקיים, ואין לגיטימציה חברתית לתת מקום לכך שילדים, מתבגרים וגברים חווים אלימות במשפחה וזקוקים לטיפול", אומרת רבקה נוימן, מנהלת האגף למעמד האישה בוויצו, שם פיתחו תוכניות לילדים ולמתבגרים שנמצאים במעגל האלימות ("שקופים").

ב־2011 הושק קו מענה לגברים (1800-39-39-04), בתרומת ויצו ניו יורק, שנועד לסייע להם להתמודד עם אלימות במשפחה ומאפשר הקשבה, הכוונה וייעוץ. בניגוד לקווים הייעודיים שמוקדשים לנשים שחוות אלימות מצד בן זוגן, הקו מיועד גם לגברים אלימים וגם לגברים שחווים אלימות. לפי נתוני ויצו, במהלך נובמבר פנו לקו 183 גברים, כשהממוצע החודשי עומד על כ־100 פניות.

"אחד התפקידים הכי משמעותיים שלנו, כחברה, הוא לשים בקדמת הבמה את ההבנה שיש גם נשים וגם גברים נפגעים ופוגעים, ובכולם צריך לטפל", אומרת מלכה גנחובסקי, מנהלת המרכז לטיפול ולמניעת אלימות במשפחה בירושלים, שפועל בשיתוף עם ויצו, משרד הרווחה והעירייה.

גנחובסקי, עובדת סוציאלית בהכשרתה, מסבירה שיש שלושה מצבי אלימות: הדדית, חד־כיוונית ואלימות שהיא תוצר של משבר (כזו שלא היתה לפניו ולא תימשך אחריו). "כשיודעים להבדיל בין מצבי האלימות, אפשר לטפל בכל אחד מהם בצורה נכונה", היא אומרת.

גברים שרואיינו לכתבה ציינו כי אין להם למי לפנות, ושכל המערכת מופנית כלפי הגבר הפוגע ולא הגבר הנפגע.

"המרכזים לטיפול באלימות במשפחה מטפלים בגברים ובנשים, פוגעים ונפגעים. כשגבר פונה לקו שלנו, פותחים בפניו את הדלת לקבלת עזרה ומידע לאן יוכל לפנות. קו הגברים מוכיח שאם פונים לגברים בדרך נכונה, ונותנים להם מענה מותאם - הם פונים. כמו כן, בשיתוף עו"ס גיל תמיר, המטפל בגברים, אנחנו מפעילים מיזם 'מדברים גברים - משנים את השיח', כשהמטרות הן לתת לגיטימציה חברתית לגברים לפנות לטיפול, ולהתאים את הטיפול מבחינה מגדרית, כדי שגברים יוכלו למצוא בו את עצמם.

"אני יכולה להבין למה התחושה הרווחת של גברים היא שאין להם למי לפנות. כשהשיח הציבורי מדבר רק על אלימות חד־כיוונית, ובעיקר על מצבי קיצון, חלילה, של רצח או פגיעה פיזית קשה מאוד, גברים שלא מגיעים להשתמש במצבי אלימות קיצונית מרגישים שאין להם לאן לפנות כדי להימנע מהאלימות. גם העובדה שהמרכזים הם חלק משירותי הרווחה גורמת לגברים לעיתים לפחד שיפרידו אותם מהילדים. כשמדובר בנפגעים, הם פוחדים משיפוט ומהאשמה וחוששים שקולם לא יישמע.

"אנחנו, כחברה, צריכים לדבר על כל סוגי האלימות. אלימות שבאה לידי ביטוי בצעקות, בהשפלה, בשליטה על חשבון הבנק או הטלפון הנייד. כשנדע שגם אלו הם מצבי אלימות, נוכל לעזור יותר - גם לגברים וגם לנשים. אי אפשר לטפל באלימות במשפחה בלי לסייע ולטפל בגברים. במשך שנים אמרנו לנשים שיש להן לאן לפנות, והתוצאות נראות לעין. הגיע הזמן שנתחיל להגיד את זה גם לגברים".

במשרד הרווחה והביטחון החברתי מפעילים מוקד גברים (1218), ומוקד 118 המיועד לגברים ולנשים. לפי נתוני המשרד, לקו זה הגיעו 192 פניות מצד גברים שהתלוננו על אלימות נגדם במערכת יחסים זוגית. במשרד אף מפנים גברים ונשים למרכזי אלימות במשפחה. במקרים מסוימים מפנים למרכזי חירום לטיפול באלימות (מרכזי "אלומה"), בהם ניתן לקבל סיוע של כלל גורמי המקצוע לטיפול באלימות, כולל לינת חירום לטווח הקצר.

הבעיה היא שכיום יש רק שני בתי "אלומה", בעכו ובבית שמש, ובשנה הבאה צפויים להיפתח רק שניים נוספים. בשונה ממקלטים המיועדים לנשים ולילדים, אף אחד מהמרכזים לא מיועד ספציפית לגברים, אבל גברים ונשים לנים בנפרד.

"באופן כללי, גברים נוטים פחות לפנות לקבל עזרה ממערכות ציבוריות, וזה מודגש אף יותר כשמדובר בגברים הסובלים מאלימות במשפחה", אומרת איילה מאיר, מנהלת אגף בכיר משפחות, ילדים ונוער בקהילה במשרד הרווחה. "אלימות כזו מאופיינת בין היתר בסודיות, בושה, הכחשה ונטייה למזער את המצב, ועל כן גם בקושי ממשי לדווח ולפנות לעזרה.

"השיח הציבורי נוטה בעיקרו לכיוון נשים שנפגעות, ובפועל יותר נשים פונות לעזרה, יותר נשים מדווחות על אלימות כלפיהן, ויותר נשים נרצחות. עם זאת, המשרד מכוון, בפעולות ההסברה והעלאת המודעות, לפנייה לגברים ומזמין אותם להיעזר בשירותי הטיפול הטובים שיש למשרד להציע להם".

"התביישתי לספר"

בהיעדר מודעות חברתית ומערכות שמותאמות לסייע לגברים במצבם, הודו המרואיינים שעימם שוחחנו שהם חששו לשתף את סביבתם הקרובה באלימות שחוו.

"אף פעם לא שיתפתי את הוריי במה שגרושתי עשתה לי", אומר יניב בשקט. "כלפי חוץ שמרתי על פוקר פייס, כאילו הכל בסדר. לא סיפרתי לאף אחד על האלימות, ורק אחרי שהתגרשתי סיפרתי לחבר קצת ממה שעברתי, אבל לא הרחבתי, מהבושה.

"גרושתי תמיד אהבה לפתוח חלונות בבית, וכשהיתה מעלה טונים הייתי עובר חלון־חלון וסוגר, גם מהבושה וגם כדי שחלילה לא יחשבו שאני הוא זה שגורם לה לצעוק. ברחוב היא היתה יכולה לצעוק עלי בגלל דבר פעוט, ואני רציתי לשתול את עצמי באדמה, כי אנשים מסביב ראו אישה צועקת, ויכלו לפרש את זה כאילו היא קוראת לעזרה. זה קרה בשכונה של הוריי, בשכונה שלנו וגם בשכונה של ההורים שלה. לא מכירים אותי שם כאדם אלים. אני הכי נקי שיש".

נתי: "גדלתי בבית שבו הוריי כיבדו זה את זה, תמיד התחבקו והתנשקו. למרות שאני נוהג לשתף אותם בכל דבר, לא סיפרתי להם, בגלל הבושה. אמרתי לעצמי שאולי העימותים יחלפו, ולא רציתי שהם יחשבו דברים רעים על גרושתי. כשהמצב החמיר סיפרתי לאבא שלי מה היא עושה ואיך היא מתנהגת, ואמרתי לו שאני לא יכול לחזור ככה הביתה. הוא אמר 'תחזור, נסה לסדר את זה'. חזרתי - ובסופו של דבר היא חתכה אותי עם סכין בגרון".

דני: "יש את עניין הבושה כשצורחים ומרביצים לך. באותו רגע אתה אומר לעצמך, 'רק שלא יעברו פה שכנים', אבל הם עוברים ושומעים אותי חוטף. אתה רק מקווה שלא יחשבו שזה הפוך, שאני זה שמרביץ לה.

"למעשה, אף פעם לא התביישתי לספר לסביבה הקרובה על המצב שלי, וגם לא יכולתי להסתיר, כי הסתובבתי עם שריטות וחבלות והשכנים שמעו את הצרחות. תמיד אמרו לי: 'אל תדאג, זה יירגע'.

"בסוף עזבתי אחרי שקראתי כתבה על שולי רנד ונישואיו הראשונים (השחקן והמוזיקאי סיפר על יחסים אלימים שחווה בנישואיו הראשונים - ב"א, א"י). אמרתי שאני רוצה להיות כמו שולי. זה אחד לאחד מה שעברתי. הוא היה קשור אז לרב שאמר לו 'מה שהאישה עושה - תספוג, תסבול. אלה הם חייך'. לא הייתי מוכן לחיות כמוהו. וכששולי אמר שהוא החליף רב, באתי לאשתי ואמרתי לה: 'זהו, מתגרשים'. אותי שולי רנד פשוט ניער. הוא הגבר שלקח את הגבר המוכה ואמר לו 'אתה נמצא במקום לא טוב וחייב לעוף משם'".

דני מחייך במרירות, משפיל מבט. "כשאתה אומר 'אני לא יכול לחיות ככה יותר' - זהו, מכאן אתה נמצא בגיהינום".

יניב: "ברגע שמחליטים להתגרש, רמת השטנה עולה כמה דרגות. האגו של האישה נפגע. 'אתה רוצה להתגרש ממני, אז אני צריכה להפעיל לחץ כדי שתיכנע לתכתיבים שלי. אולי אשיג יותר כסף או אראה יותר את הילדים'. ויש גם את מניע הנקמה. אנחנו התגרשנו, ורק אז התחלתי לחשוב על מה שעברתי".

ניתוק מהילדים כנשק

לכל אחד מהם יש ילדים מנישואיו הראשונים. כשהתגרשו, הרגישו שנשותיהם משתמשות ביתר שאת בילדים במטרה לפגוע בדמותם כאבות. בין לא מעט זוגות שמתגרשים נוצרות אי־הסכמות על גידול הילדים או חזקתם, אבל הגברים שרואיינו לכתבה הרגישו שהקרב על הילדים מהווה נדבך נוסף באלימות של בת הזוג נגדם.

"יש לי שני ילדים, שאותם אני לא רואה בכלל", קולו של דני שקט. "כשהתחלנו את הליך הגירושים גרושתי שלחה מכתב שהיא מעוניינת בזמני שהות כמעט שווים, אבל אני דרשתי שוויון מלא. אז התחיל הקטע. היא הכירה עורך דין, שכנראה תדרך אותה, וגם בזמני השהות השווים היא המשיכה עם התלונות שאני מסית את הילדים נגדה. בית הדין אמר שהפגישות של הילדים איתי יהיו במרכז קשר, תחת פיקוח. אמרתי 'עד כאן'. אני לא מסוגל נפשית להמשיך ככה, לראות את ילדיי במשך שעה, כמו איזה אסיר. זאת זוועה. לכן הקשר נותק עם הילדים".

איך אתה חי עם הנתק?

"נפשית, אני מרגיש הרבה יותר טוב שאין יותר מאבקים ומלחמות, למרות שזה סוג של כניעה. מצד שני, כהורה, אני מרחם על הילדים שלי ומאוד מתגעגע אליהם. אבל אין לי מה לעשות בנידון".
לדעתך, איבדת את הקשר איתם לתמיד?

"הם עדיין קטנים, ומתישהו אני יודע שהם יחפשו אותי. ייקח כמה שנים, אבל זה יקרה. כרגע, לדעתי, זאת אלימות כלפי הילד".

יניב: "זה נקרא ניכור הורי. לעשות כל מה שצריך כדי להרחיק את ההורה השני. זה מוגדר כאלימות לכל דבר, הפרעה נפשית".

נתי מביט בדני בעיניים בוהקות. "בחיים אל תוותר על הילדים שלך", הוא מפציר בו. "אם אני לא רואה את הילד שלי שבוע, אני יכול לבכות. אני שומע באוטו שיר שאנחנו שומעים יחד - ובוכה. תילחם עליהם".

הניכור ההורי הוא נושא שלא מעט גברים מדברים עליו. ינון (גם שמו בדוי), גרוש בן 43, פועל להעלאת המודעות לעזרה לגברים במצוקה ומרבה לדבר על הנושא ברשתות החברתיות.
"אני נמצא בהרבה קבוצות, והפוסטים שאני משתף זוכים לתהודה", הוא מספר. "פונים אלי בזמן האחרון ומציעים שנפתח עמותה לטובת גברים במצוקה, מאחר שעמותות כאלה כמעט לא קיימות בישראל".

לדברי ינון, גרושתו לא היתה אלימה כלפיו, פרט לשני מקרים: "פעם אחת היתה ממש כדי לפגוע בי פיזית, ופעם שנייה נועדה לגרום לי לצאת מאיזון ושאנסה להחזיר - ואם הייתי מחזיר הייתי 'גומר את הקריירה'. היא נתנה לי מכות, אגרופים על החזה וסטירות, לא הרבה, עד שהתעשתתי וזזתי אחורה. ידעתי שאסור לי להגיב. בעברי הייתי מאבטח, כך שקשה להוציא אותי מאיזון, וגם אז ידעתי איך להתמודד איתה.

"אבל ניכור הורי הוא אלימות אחרת, חמורה, כי היא שיטתית. שטיפת מוח שעושים לילדים, מספרים להם כמה האבא גרוע".

ינון, המתגורר בצפון, מספר שהגירושים שלו היו דווקא טובים, ללא התערבות עורכי דין - עד שהכיר בת זוג חדשה, וגרושתו החליטה לעבור לגור במרכז. "הסברתי לה שאי אפשר לקיים משמורת משותפת כשהמגורים כל כך רחוקים, יותר מ־120 ק"מ. בסופו של דבר הילדים השלימו עם המעבר וניתקו איתי קשר. את בתי הנערה לא ראיתי מפסח, ואת בני, שלומד ביסודי, לא פגשתי כבר יותר משנה".

יניב: "כשגברים בכל זאת מתלוננים על אלימות - התחושה היא שלא לוקחים אותם ברצינות. נובמבר, למשל, נחשב לחודש המאבק למניעת אלימות נגד נשים. מדובר בחודש של הגברת המודעות, לא יום. בכל תוכנית בטלוויזיה וברדיו מוצגת רשימת הנפגעות. לצערי, לגבי גברים זה בכלל לא נמצא באותו רף.

"החיים מול בת זוג אלימה גורמים ללחץ נפשי שהוא לא פחות חמור מאלימות פיזית. לי נהיה שיער לבן בראש מרוב הלחץ. כשהייתי חוזר הביתה לא היה לי רגע של שקט. גבר מוכה, לאן ילך - להורים שלו? ישאלו אותו 'למה באת?' מה יענה להם - 'כי הרביצו לי'? וגם אין מקלט לגברים".
אם היה מקלט כזה, הייתם הולכים אליו?

נתי: "כן, הייתי מעדיף ללכת למקלט במקום להסתובב שעתיים עם הכלב בחוץ, עד שיעבור זעם בבית. הייתי מעדיף להיות במקום שמגן עלי לפני החזרה הביתה".

דני: "חד־משמעית הייתי הולך, כי לא היה לי איפה לישון. אני יכול ללכת באמצע הלילה להורים ולהעיר אותם? במקלט אתה גר. נתקלתי באתר שמציג את עצמו כדואג לזכויות גברים, התקשרתי, וענה לי מישהו שאמר 'תפקיד לי 10,000 שקל בחשבון ואתן לך טיפים מה לעשות'. אמרתי 'תודה רבה' וניתקתי".

"מביאים עד לייאוש"

בשורה התחתונה, הם אומרים, תחושתם היא שאין אף ארגון שעוזר באופן מספק לגברים במצבם.

דני: "התקשרתי פעם לרווחה ואמרתי 'אני חווה אלימות, תעזרו לי'. ענו לי שרק גברים מטפלים בגברים במצבי, ושיש להם רק עובד סוציאלי אחד. נתנו לי מספר טלפון, התקשרתי, והעובד הסוציאלי אמר לי: 'בעוד חודש אני עוזב, ואין לי מסגרת שאני יכול להכניס אותך אליה'".

יניב: "יש עמותה שמלווה גברים בהליכי גירושים, אבל אם אתה סובל מאלימות - זה פחות המקום בשבילך. ניסיתי לשכנע שיפעילו שם מוקד חם, שאם אדם צריך עזרה שיוכל להתקשר. אמרו לי: 'אנחנו בקושי שורדים, אין לנו מאיפה לגייס כסף לקו כזה'. אז גבר שחווה אלימות, עם מי הוא ידבר? מביאים את האנשים האלה לקצה, עד ייאוש".

נתי: "פעם הצלתי מישהו שעמד להתאבד. הכרנו בקבוצת ווטסאפ של גרושים. הוא סבל מאלימות מילולית מצד בת זוגו, מאיומים, מניכור הורי. ראיתי שמצבו בעייתי, כי הוא רשם בקבוצה הודעות נואשות שזהו, הוא נשבר. יצרתי איתו קשר. הרמתי לו את מצב הרוח ובסוף הוא קצת חזר לעצמו. בקבוצה הזו כל כמה זמן אנחנו נפרדים מגבר שהתאבד".

batchene@gmail.com

eyal1iris@gmail.com