הטראומה הכתה בעמרי קרואני ביולי 2016, כששירת בתפקיד רב־סמל פלוגתי במוצב הכניסה בחרמון. "היה פיצוץ של רימון בפלוגה שלי, וחייל בודד שפיקדתי עליו מתחילת המסלול, סמל שלמה־זלמן רינדנאו ז"ל, נהרג. ביחד איתו נהרג גם סמ"ר חוסאם טאפש, ועוד חיילים נפצעו".
האסון, שאירע ככל הנראה כתוצאה מטעות אנוש, אירע בשער המוצב. "הייתי ער, כשפתאום שמעתי פיצוץ. חשבתי שזה טיל נ"ט שירו אנשי דאעש, שאז היו התרעות על פעילות שלהם. רצתי החוצה, הגעתי לשער והתחלתי לפנות את הפצועים. ראיתי את כל הזוועה מול העיניים, וזה פירק אותי. שלמה היה חייל בודד, בלי משפחה בארץ, ואני הייתי אחראי עליו. פיניתי משם את מה שנשאר מהחיילים שלי".
הטראומה ותוצאותיה הקשות מלוות עד היום את קרואני בן ה־29, כמו גם ימי הלחימה שלו בעזה במבצע צוק איתן, שנתיים קודם, ושירותו בימי אינתיפאדת הסכינים בחברון. שנים אחר כך הן ישתקפו וישפיעו על אלבום הבכורה שלו, שראה אור לאחרונה.
הוא נולד בניו יורק, שם גרו הוריו תקופה קצרה, ומגיל שנה ועד סיום התיכון גדל במושב אניעם שברמת הגולן. "כילד גידלו אותי על הביטלס וקווין, ובגיל 16 ההורים שלי עודדו אותי לקחת שיעורי גיטרה. הייתי קונה הרבה דיסקים, שומע הרבה רוק, נירוונה ורוק ישראלי, אסף אמדורסקי, אביב גפן, מוניקה סקס. הערצתי מאוד את קורט קוביין. התחברתי מאוד לטקסטים שלו, לזעקה. הוא שר על בדידות ועל נבדלות מהסביבה, ועל החשיבות של להישאר מי שאתה, ובגיל ההתבגרות זה מאוד התאים לי. אני משתדל לקחת את המסר הזה למוזיקה שלי ולמה שאני מציג. גם אביתר בנאי מאוד השפיע עלי. האלבום הראשון שלו הולך איתי עד היום והשפיע עלי. הוא מאוד נדיר".
חודשיים אחרי שהתחיל ללמוד לנגן כבר הופיע, ומאז לא הפסיק. "בהתחלה ביצעתי קאברים לרוק, בלוז וקאנטרי, מאמיר דדון ועידן רייכל עד ביל ווית'רס. הייתי מופיע בפאב ברמת הגולן, ובמקביל מצאתי עם חברים איזו חווה, הבאנו ציוד והיינו מופיעים שם בפני עשרות אנשים. עשינו את זה פעם בשבועיים במשך כמה שנים".
ההופעות שהכי ריגשו אותו, לדבריו, היו דווקא ברחוב. "לפני הצבא עשיתי שנת שירות בשכונת תלפיות בירושלים, במסגרת ארגון הנוער הדתי־חילוני 'צמרת'. הדרכתי שם נוער, ובזמני הפנוי הייתי מופיע ברחוב עם גיטרה קלאסית בלי הגברה. זה לא הביך אותי.
"תחושת הזרות בעיר הגדולה אפשרה לעשות מה שאני רוצה, וההופעות ברחוב מאוד שחררו אותי. לפעמים חניכים שלי היו רואים אותי שם, אבל הייתי גאה בזה, כי פתאום אתה גורם לילד עובר אורח לרקוד או לאיש מבוגר לשמוח. הייתי מרוויח כמה עשרות שקלים בכל פעם, דמי כיס שהתאימו לי".
בזכות הופעות הרחוב הגיע שמו למלהקים של תוכניות ריאליטי מוזיקליות. "התקשרו אלי כמה פעמים להזמין אותי לאודישנים. לא הלכתי כי לא הרגשתי מוכן. בכל שנה אני מקבל שוב טלפון, כנראה אני נמצא אצלם במאגר. כיום זה פחות מושך אותי, אבל אני שמח בהצלחה של אנשים כמו אליאב זוהר, שלמד איתי בכיתה ב'רימון'".
"הבנתי שאני חי עם בעיה"
לצבא התגייס בנובמבר 2013, להנדסה קרבית. ביום סיום המסלול הוצב בגבול עזה. "השתתפתי במבצע צוק איתן, בצפון הרצועה, בגזרת ג'בלייה. היינו מאוד פעילים, ובמגע עם האויב, וגם בטיפול במנהרות. נלחמנו שם ממש. הייתי עשרות פעמים בסכנת חיים. הכוח שלי פוצץ בעזה את המנהרה האחרונה. זה היה מבצע ארוך, עם אי־ודאות. ב'יום שישי השחור', כשנחטף סגן הדר גולדין ז"ל, חשבנו שנישאר שם עוד הרבה זמן.
"אני חושב שבצוק איתן הפכתי מהר מאוד מילד לגבר שמקבל כאפה של הדבר האמיתי. בעיקר היה לי קשה ההרס שראיתי מסביב, אבל הייתי מאוד דרוך ועשיתי מה שצריך. ישנתי עם הקסדה בתוך הנגמ"ש. לחברים שלי היה יותר קשה. חלקם הושפעו מזה שנים וחלקם בטראומה. זה מחזור שלם שקיבל את האירועים ישר לפנים".
האירוע הבא שהשפיע עליו התרחש בדרום הר חברון בתקופת אינתיפאדת הדקירות של 2016. "ישבנו בעתניאל ובסוסיא. במשך חמישה חודשים היתה פעילות מאוד אינטנסיבית של מעצרים והפרות סדר. חווינו המון חוויות קשות, כמעט כל יום אירוע. בבוקר הפרות סדר, בערב מעצרים. הפיגוע בו נרצחה דפנה מאיר ז"ל, בינואר 2016, קרה ממש לידנו. הייתי רס"פ, שזה תפקיד מאוד בודד. איכשהו יצאתי משם בלי להתפרק.
"כשהתקרב יום השחרור שלי רצו מאוד שאחתום קבע, שאשאר, אבל לא יכולתי יותר. רק רציתי לברוח. יומיים אחרי השחרור בבקו"ם כבר טסתי להודו לשמונה חודשים".
הודו עזרה לך?
"היתה לי חוויה טובה. רוב הזמן טיילתי בלי ישראלים. היה לי הלבד שלי. הייתי שבועיים באשראם. למדתי מדיטציה ויוגה בצורה מאוד אינטנסיבית, מארבע לפנות בוקר ועד הלילה. בשבילי זאת היתה התחלה של ריפוי עצמי. רגע של התנתקות מהחברה הישראלית ומאיפה שהייתי. עד היום המדיטציה והיוגה עוזרות לי לחזור לאדמה ולבנות את עצמי מחדש, לא להיות שבר כלי".
בהודו גם חזר אל המוזיקה. "התחלתי לכתוב שם שירים, בגיל 23, אבל מאוד חששתי שזה לא יישמע טוב ושהסביבה לא תאהב את מה שאני עושה. כשחזרתי לארץ למדתי הדרכת טיולים ועבדתי בסניף ירושלמי של רשת חומוסיות ובבר. החזקתי שלוש עבודות במקביל, אבל גם מצאתי זמן למוזיקה וחזרתי גם להופעות. כל זה למרות שפחדתי להיחשף, פחדתי ללכת עד הסוף.
"ברשת החומוסיות עבדתי שנה כטבח, הייתי טוחן את החומוס ומוסיף את תרכובת התבלינים הסודית שלהם. ואז קיבלתי מהם הצעה לעבוד בארה"ב, לנהל שם מסעדות שלהם. יש לי דרכון אמריקני, והחלטתי לנצל אותו. טסתי ב־2018 לניו יורק, והכשרתי צוותים לעבודה בסניפים שלהם. בירושלים היתה לי חברה, והיא טסה איתי לניו יורק. שם גם נפרדנו".
הוא גר במרכז מנהטן ועבד על מוזיקה עם עומר מור, שמוכר כ"איציק פצצתי". יחד כתבו שירים ועשו עיבודים והפקה מוזיקלית. "באופן כללי לא היה לי טוב בניו יורק, הרגשתי שם רע. איבדתי אנרגיות מהבדידות ומהקור של העיר. הייתי שם במאבק לשרוד, והשיר הבולט שהתנגן לי בראש היה 'להפסיד לניו יורק' של מוניקה סקס. המטרה שלי היתה לא להפסיד לעיר, לנצח אותה, והתאמצתי שהיא לא תנצח אותי. כביכול, על פני השטח ניצחתי אותה, כי הסתדרתי מהר, התפרנסתי יפה והיו לי חברים, אבל מבפנים ממש לא הייתי שמח".
מתי החלטת לחזור?
"היה ערב של ישראלים, שהזמינו אותי להופיע מולם, וכמה חבר'ה ששמעו אותי הביעו עניין לעזור לי ולקשר אותי לאנשים מעולם המוזיקה. אז הבנתי שאני רוצה לשיר בעברית ולעשות את זה בישראל, וחזרתי מניו יורק אחרי שנה.
"בארץ הבנתי שאני חי עם בעיה. פתאום לא הכרתי את עצמי. פניתי לנט"ל (עמותה המעניקה תמיכה וסיוע נפשי לנפגעי טרור ומלחמה בישראל - א"נ) לטיפול פסיכולוגי. אני מקבל מהם טיפול כבר שלוש שנים, בהבנה של איפה הייתי, מה עברתי, איפה אני נמצא ולאן אני הולך. הבנתי שאני פצוע שנמצא בתהליך של שיקום".
מה הרגשת בעצם?
"שלא טוב לי עם עצמי. שהראש שלי הוא מקום שפתאום אני לא מכיר איך הוא מתנהל, ושמה שמתנהל בו הוא מאוד לא טוב. הרגשתי שלא נעים לי להיות במצב הזה, שאני לא יכול לחיות כך יותר, שאני ממש סובל".
מה הכאיב לך?
"משהו נסדק בתפיסה שלי את העולם. עמרי שלפני הצבא ואחריו הוא לא אותו אדם. הראש שלי עבד שונה. הבעיה שלי היתה שלא הבנתי את השינוי, ולא הצלחתי לקבל אותו. עמרי הראשון מרגיש שייך, שמח, חברותי. עמרי השני מרגיש מאוד בודד, גם אם הוא בחברה מאוד תומכת. הוא לבד בחוויה שלו, ואף אחד לא מצליח להבין אותו. החוויה שהוא עבר עדיין חיה אצלו, ואיש לא מבין על מה הוא מדבר ומה קרה לו".
מה עם חברים שלך מהצבא?
"עברתי שלוש פלוגות במהלך השירות, בכל אחת עברתי חוויות שונות. באירוע הרימון בחרמון חצי פלוגה לא היתה שם כשזה קרה. החברים מאוד הצטערו לשמוע, אבל הם לא היו שם איתי, בשטח. אני בתחושה שהייתי שם לבד, ואני הכי בודד בעולם".
איך מה שעברת נכנס למוזיקה שלך?
"במקביל לטיפול שעברתי התחלתי לכתוב את השירים שנכנסו לאלבום הבכורה שלי. רובם נכתבו בשנים 2020-2019, בשילוב עם הטיפול. הכתיבה עזרה לי להתמודד עם הכאב. יצירת השירים היתה עבורי חוויה מאוד־מאוד מרפאה.
"בשירים יכולתי להוציא מהפה דברים שלא יצאו ממני בשום דרך אחרת, גם לא בטיפול הפסיכולוגי. מבחינתי, המוזיקה היא חוויה רוחנית שבה אני מרגיש באמת חופשי. אני יכול להגיד דרך המוזיקה דברים קשים ומביכים, וזה נותן למי ששומע את השירים השראה והקלה".
"רוצה הופעות גדולות"
האלבום של קרואני, "בין האצבעות", כולל עשרה שירים שאת רובם כתב והלחין. הוא מדבר על שני נושאים עיקריים: ההתמודדות עם הטראומות שעבר בצבא והניסיון להירפא מהן, וההתמודדות עם אהבה נכזבת, שאותה חווה במקביל לתהליך הנפשי שעבר. "יש שירים שבהם נדמה שאני שר על אהבה, אבל אני מדבר בעצם אל הטראומה או הפוסט־טראומה", הוא מסביר.
כשיוצרים אלבום מתעסקים עם כל שיר שוב ושוב. זה לא החזיר אותך לטראומה?
"להפך. למשל, שיר כמו 'תשמור עלי'. שרתי אותו בהקלטות עשרות פעמים, ובעבודה עליו באולפן האזנתי לו מאות פעמים. זה אומר שנגעתי בכאב שבו בצורה מאוד־מאוד אגרסיבית, אבל בשבילי זה היה מרפא. אני חושב שצריך לגעת בכאב, להכיר בקיומו, לדעת שהוא קיים".
הטראומה חיזקה או החלישה את האמונה שלך באלוהים?
"שאלה מעניינת. הייתי פחות מחובר לאלוהים, למרות שבבית עם ההורים לומדים בימי שישי תנ"ך ופרקי אבות. באלבום אני שר את 'מזמור לדוד', שהייתי מדקלם אפילו בלי לשים לב בכל פעם שהייתי בסכנה. זה בגלל שההורים שלי לימדו אותי מה הוא אומר. לכן הוא גם נכנס לאלבום. בביצוע שלו אני צועק. ו'תשמור עלי' הוא תפילה, זעקה לעזרה לאלוהים, כי אני כבר במצב שאני לא יודע למי לפנות. שם הקול שלי נשבר. בשיר האחרון, 'שיר לך', הקלטנו מאוד גולמי, בטייק אחד, שומעים שם את התנועות של הפה שלי".
ומה לגבי הזוגיות?
"עד אחרי הצבא הייתי מאוד ביישן, אפילו מסתתר. כשאני מופיע אני מחצין דברים, אבל בלי הגיטרה אני מעדיף שקט. תכלס אני עדיין ביישן. עם החברה שעברה איתי מירושלים לניו יורק זה נגמר שם. בדיעבד הבנתי שההתמודדות הנפשית שלי השפיעה על אובדן בת הזוג. הרגשתי שזה לא הצליח בגללי, והאשמתי את עצמי בכישלון הזוגיות. כיום אנחנו בסדר לגמרי, השלמנו עם הפרידה".
איך הבית נכנס לאלבום?
"ליד אניעם יש מעיין, והוספתי בתוך האלבום אלמנטים של טבע ומים. השיר 'בעדינות' נפתח בציוץ של ציפורים, כדי להכניס את המאזין לאווירה".
מה השאיפות שלך להמשך?
"לחיות ממוזיקה, וזה אפשרי. אני רוצה להגיע להופעות גדולות. אני והלהקה שלי סיימנו לאחרונה סבב של עשר הופעות בחודש ברחבי הארץ: תל אביב, ירושלים, חיפה, ראשון לציון, בנימינה, רמת הגולן, קיבוצים, זכרון יעקב. יש מקומות שמגיע בהם קהל גדול יחסית, ואני רואה שהוא מכיר את השירים, בעיקר מהרשתות החברתיות. הרווחתי בהופעות האלה כסף שממנו הצלחתי לשלם לנגנים. בסך הכל השקעתי עד היום בפרויקט כמה עשרות אלפי שקלים".
איך אתה באמת ברשתות החברתיות?
"אני מעלה תכנים לאינסטגרם ולטיקטוק, סרטונים של 30-20 שניות עם מוזיקה, שעל הרקע שלה אני אומר טקסטים מעוררי השראה. למשל מהבודהיזם, איך לעצור ולנוח מלחץ. ואנשים מתחברים לזה. הם מפיצים את התוכן שלי לעוקבים שלהם, וככה מגיעים אלי ואל השירים שלי יותר גולשים. אני מאוד שמח שזה קורה, כי חשוב לי לעורר השראה באנשים. למשל, להציף את נושא הפוסט־טראומה והשירות הצבאי".
בשנים האחרונות אמנים דוגמת עידן עמדי ורביב כנר הציפו אותו.
"נכון, זה קיים, אבל עדיין הרגשתי בודד בחוויה שלי. את עידן עמדי אני מאוד אוהב וגם הושפעתי ממנו. לדעתי, חשוב להמשיך לדבר על הנושא כדי שיקרה משהו. אני מאוד אוהב את המדינה, והיה לי חשוב לשרת בקרבי, אבל יש תחושה שקצת משאירים אותנו מאחור. אני חושב שצריכים לדאוג לנו גם אחרי. אני רוצה להגיד את זה מתוך החוויה שלי, כדי שזה יגיע לאנשים. חשוב לי לשים את זה על השולחן".
"אני לא מבלה הרבה"
הוא השני מארבעה אחים. הבכור עוסק בהייטק, אח נוסף באמנות פלסטית, והצעיר סיים טיול אחרי צבא. לאביו, חיים, מפעל שטיחים, מכבסה ועסק לעיכוב בעירה בקצרין. אמו, שולמית, היא מטפלת זוגית ומשפחתית במרפאה לבריאות הנפש. הוא עצמו גר בלב תל אביב, בדירה קטנטנה שכורה, בלי חשמל בחדר המדרגות, מטר מרחוב שינקין המיתולוגי. בדירה יש אולפן ביתי קטן, ובו הוקלטו חלק משירי האלבום.
כמי שגדל בירוק ובטבע, איך אתה מסתדר בתל אביב?
"אני לא מבלה הרבה, למרות שהלכתי לאחרונה להופעות של אביתר בנאי, טונה וטדי נגוסה. לפרנסתי אני מטפל בשנתיים האחרונות בעצים, בחברה שמספקת שירותים לעיריית תל אביב. זה כולל טיפול במזיקים, גיזום ועוד. אני עובד מצומת גלילות עד צומת חולון, לאורך ולרוחב. מכיר כל מטר בעיר.
"לפני הקורונה עבדתי בניהול בר המופעים 'בר גיורא', עד שבקורונה הבנתי שאני צריך עבודה שממשיכים לעבוד בה גם בסגרים. אני אדם שעובד בלי הפסקה. לא יוצא כמעט לחופש, וכל מה שאני מרוויח - מושקע במוזיקה".
יש לך זמן בין כל אלה לבת זוג?
"כרגע לא. אני רווק כבר הרבה זמן. לא רע לי. אם זה יגיע, זה יגיע. אני לא עובד בזה. אין לי בעיה לדבר על המוזיקה, אבל אם מישהי תרצה לשבת איתי לקפה, אגיד לה שאני פחות פנוי. אני מאוד עסוק כרגע במוזיקה".
asafnevo444@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו