הישאם א־סייד מוצץ מהסיגריה ומחסל אותה בארבע יניקות אדירות. מה שהיה פעם סיגריה הופך בן־רגע לעמוד של אפר, שנאחז באוויר לפני שהוא קורס ומתפורר. קצה הסיגריה עוד בוער, אבל הישאם לא שם לב. מבטו הריק תלוי במרחק, והסיגריה מכבה את עצמה על עור אצבעותיו.
הישאם א-סייד במסוק עם אביו בדרך לבית החולים // דובר צה"ל
אנחנו נמצאים במוסד לבריאות הנפש במרכז הארץ. באתי לכאן עם אביו של הישאם, שעבאן, שהגיע מצויד בעוגת שמרים שנשלחה מטעם מינהלת החטופים של גל הירש. נעמדנו עם העוגה מול השער הלבן של המחלקה הסגורה, עד שנפתח לכבודנו בזמזום.
שעבאן מתייצב כאן כמעט מדי יום, והוא פוסע בטבעיות אל תוך המבואה שמאחורי השער, מניח את עוגת השמרים על השולחן ופורס ממנה פרוסות עבות. זו מחלקה נעימה וקטנה, לא יותר מעשרה מטופלים. חדרי השינה פשוטים - מיטת יחיד, ארון, ארונית, חלון מסורג ומצלמה שתקועה בתקרה. החדרים פונים כולם למבואה עם מטבחון קטן, שבו מבשלים המטופלים ארוחות ערב משותפות. הערב, למשל, אופים כאן פוקאצ'ות.
אני יוצא לסיבוב בחצר, שבה יש דשא סינתטי ואפשר לעשן. גדר גבוהה, לבנה, סוגרת מלמעלה. כשאני חוזר פנימה, אני מוצא את הישאם עומד שמוט ליד עוגת השמרים. הושט ידך וגע בו. "תלחץ לו יד", מורה לו שעבאן, והישאם לוחץ את ידי בתנועה מכנית, קפואה. עשר שנים היתה היד הזו בשבי. "טוב שחזרת אלינו", אני אומר לו, אבל הישאם כבר נפנה אל עוגת השמרים והוא מחסל את הפרוסה העבה בשני ביסים. פירורים נושרים על סנטרו ובגדיו, על נעליו חסרות השרוכים. מאותו רגע ימשיך להתעלם ממני, משעבאן, מהסיגריה הבוערת. פה ושם ימלמל משהו. מדי פעם יתיישב ומדי פעם יקום ויתהלך.
אוויר, צל, רוח רפאים.
* * *
ארבעה ימים קודם לכן שוחחתי עם שעבאן, שוב. בחודשים האחרונים נפגשנו כמה פעמים, וכבר יש לנו מקום קבוע ב"ביג" בבאר שבע שבו אנחנו יושבים. אני מרשה לעצמי לומר, בצניעות, שהפכנו חברים.
איש מיוחד שעבאן. הוא בדואי מחורה עם נטיות פוליטיות לימין, אדם רגיש וחכם וכן. מאז נחטף בנו לעזה לפני עשר שנים, ניהל את המאבק על השבתו מתחת לרדאר, בלי ביקורת ובלי מחאה. מעולם לא השתמש בזהותו הבדואית כדי לטעון שדופקים אותו. להפך, הוא היה מוכן להשאיר את בנו בשבי, ולא לשחרר עבורו מחבלים. "אני לא מוכן לתת לחמאס כל מה שהוא רוצה, גם אם זה אומר שהבן שלי לא יחזור הביתה", אמר בפגישתנו הראשונה, כשהישאם עוד היה בעזה.
זה לא אומר ששעבאן לא ניסה לשחרר את בנו. במשך עשר שנים הוא נפגש עם פוליטיקאים, מראשי ממשלה ומטה, ניסה להפעיל גורמים בעזה כדי שיבררו מה עלה בגורלו של הישאם. בסיוע משרד החוץ טס לאו"ם ולמדינות אירופה, התראיין איפה שצריך, שלח מכתבים למי שיכול אולי לסייע. לאחר 7 באוקטובר הצטרף למטה משפחות החטופים, וגם כיום הוא מקפיד להסתובב בכל מקום עם סיכה צהובה על דש חולצתו. "מטה החטופים ואני לא תמיד ראינו עין בעין", הוא אומר, "אבל זה לא מנע ממני להיות פעיל וחבר של אנשים שם. מאז 7 באוקטובר הרגשתי כאילו יש לי עוד ילדים בשבי, לא רק הישאם".
כשנפגשנו בשבוע שעבר, שעבאן נראה לי מיואש. הופתעתי. זאת היתה הפגישה הראשונה שלנו מאז שובו של הישאם מהשבי, וחשבתי שאמצא מולי אב מאושר. אלא שבניגוד ליתר משפחות החטופים המשוחררים, במקרה של משפחת א־סייד לא היה קתרזיס. החיבוק הראשון שקיבל שעבאן מבנו הישאם היה נטול רגש, בדיוק כמו לחיצת היד שקיבלתי ממנו אני.
"הכנתי את עצמי לסיטואציות קשות, אבל לא לסיטואציה כל כך קשה", אמר לי שעבאן, אחרי שהזמין כהרגלו אספרסו והצית סיגריה. "אני אמרתי כל הזמן שחמאס לא יחזיקו את החטופים במצב טוב, אבל לא תיארתי לעצמי שזה יהיה עד כדי כך גרוע. לא חשבתי לעצמי שיחזיקו אותו בבידוד תקופה ארוכה, עד שיגיע למצב שהוא לא יכול לדבר. הם התנהגו כמו חיות. הוא לא רק היה אסיר, הוא היה מושפל. הוא היה בשבי תוך כדי השפלה".
מה בדיוק עבר על הישאם בעשר השנים בשבי? גם כעת, חודש אחרי שחזר, אין לכך תשובה. "הוא לא מדבר", אמר לי שעבאן, "הוא ממלמל בלחש, מגונן על עצמו. הוא חי בסרט אחר. עשר שנים חייתי בהדחקה שאולי הבן שלי יחזור בריא. עכשיו זה מכה בי, רק אחרי שהוא חזר. השמחה נדחקה לנו, אין לנו שמחה. ממש ככה, אין לנו שמחה".
* * *
הפגישה הראשונה בין שעבאן להישאם התקיימה במתקן צבאי ברעים. "הגעתי לשם עם הבן הקטן שלי, וואסים בן ה־17", סיפר שעבאן. "חיכינו כל היום. קיבלנו הודעה שחמאס לא הולכים להעלות את הישאם על במה, והתחלנו לחשוש. כל הזמן חששנו שהוא במצב גופני לא טוב, לא יכול ללכת. חשבנו שבגלל זה הם לא עשו לו 'טקס' על במה. בדיעבד אני מבין שהם פחדו. הם פחדו שאם הוא יעלה על הבמה, כל העולם ישים לב שהוא במצב נפשי גרוע".
כשנפגשו לבסוף, שעבאן קם על רגליו. "חיבקתי אותו", סיפר לי, "אבל על המבט הראשון ראיתי שהוא לא מדבר, שהוא רק מהנהן ומהמהם. כמו טרזן שתפסו אותו ביער. זה שבר אותי. במסוק ניסיתי לדבר איתו, להגיד לו 'אנחנו בישראל', אבל הוא לא מבין מה קורה. הוא נמצא עם הגוף, לא עם הנפש".
הישאם אמנם סבל מבעיות נפשיות עוד לפני השבי, אך מצבו אז היה רחוק מזה של היום. "אם היית מדבר איתו לפני שנחטף, לא היית שם לב שהוא חולה", אומר שעבאן. "המחלה שלו, סכיזופרניה, לא מנעה ממנו לדבר נורמלי או להבין מה קורה סביבו. פשוט שיקול הדעת שלו היה מוטעה. עכשיו הוא לא מדבר בכלל. למחלה נוספה טראומה עמוקה".
מרעים הם טסו לאיכילוב, ושם נערכו להישאם בדיקות רפואיות. "ראו שחסר לו הרבה ברזל וויטמינים מסוימים", אומר שעבאן, "בעניין הגופני אפשר לטפל, אפשר להשלים מחסור בוויטמינים. אבל העניין הנפשי - זה לוקח הרבה זמן".
הוא אוכל טוב מאז חזר?
"הוא אוכל הכל, אבל הוא כנראה לא יודע מה הוא אוכל. הוא איבד את תחושת הרעב והשובע. נותנים לו אוכל, אז הוא אוכל. לא נותנים לו אוכל, הוא לא אוכל".
* * *
במשך 12 ימים אושפז הישאם במחלקה פסיכיאטרית באיכילוב וקיבל טיפול תרופתי. הרופאים ניסו לשנות את המינון, אבל שיפור לא ניכר. שעבאן לא רצה שיישאר במחלקה באיכילוב, שבה אושפזו לצידו מטופלים במצב נפשי חמור. "אם תשים אותו ליד אנשים קשים, הוא יהיה כמוהם", מסביר שעבאן, "כי הוא צייתן, הוא לא מתנגד, הוא יהיה כמו הסביבה שלו. רציתי לשים אותו במקום עם אנשים במצב פחות חמור ממנו".
לאחר כמה ימי חיפוש מצא שעבאן מקום אחר שבו ניתן לטפל בהישאם, מחלקה עם מטופלים שמצבם הנפשי טוב מזה של בנו. אבל גם כשהגיע למחלקה החדשה, הישאם לא דיבר. "מה שהוא אומר זה שמות של אנשים שהוא זוכר מלפני עשר שנים", סיפר לי שעבאן בפגישתנו בבאר שבע. "דבר נוסף שהוא מדבר עליו זה סוגי רכבים. הוא יכול להגיד משהו כמו 'הסובארו הזאת יותר טובה מהמאזדה ההיא'. לא מובן למה הוא מדבר דווקא על זה. אי אפשר לנהל איתו שיחה. הוא לא יכול לחבר משפט. אתה שואל אותו מה נשמע, אז הוא מהנהן בראש ואומר 'בסדר'. אחרי זה הוא אומר פתאום 'המאזדה יותר טובה מהאודי'".
כשפגשתי לבסוף את הישאם בעצמי, היתה לי תחושה שאולי דווקא אני אצליח לדובב אותו. שאלתי אותו על המפגש הראשון עם אביו במתקן הצבאי ברעים, שאלתי אם זיהה שם את אחיו וואסים, הרי בפעם האחרונה שראה אותו היה ילד בן 7. הישאם רק הנהן לעצמו במבט כבוי. "יש לי קיה ספורטז'", אמרתי לבסוף. הישאם הוסיף לנעוץ עיניים אי־שם.
גם שעבאן לא הצליח לתקשר איתו. הנה אב שקיבל את בנו לאחר עשר שנים, והבן הוא קיר אטום, חלק.
* * *
היחיד שכן הצליח לתקשר, ולו במעט, עם הישאם, הוא ק', אחד המטופלים במחלקה. "כל היום הוא צמוד אלי", סיפר לנו ק', בחור צעיר חובש כיפה, שמכיר את הישאם שלושה ימים בלבד. "בכל פעם שאני הולך לחדר, הוא בא אחריי ויושב איתי. אני לא נכנס איתו לשיחות, אנחנו מדברים בפנטומימה, אבל הוא כנראה מרגיש בטוח איתי ואני מתחיל להבין אותו. הנה, תראה, עכשיו הוא יקום וילך לחדר, אבל אל תדאג, עוד מעט הוא יחזור. הוא פשוט צריך להרגיש לרגע בבית".
הישאם נעמד, הולך כפוף, מבטו ברצפה, ונעלם. כעבור דקה הוא חוזר ומתיישב בדממה. "ברגע ששמעתי על הסיפור שלו, התחלתי לבכות", ממשיך ק'. "הצרות שלי קטנות לידו. אתה מסתכל עליו ולא יכול להאמין שזה מה שקרה לבן אדם. זה פרופורציות ברמה אחרת", אומר ק' ומתחיל לבכות, "הבן אדם הזה לימד אותי משהו לחיים, הוא הפיל לי אסימונים".
לדברי ק', בימים האחרונים הישאם החל להראות סימנים קלים של תקשורת. "הנה, תראה", אומר ק', ושולף מהכיס את הטלפון הנייד שלו. "אתמול הישאם כל הזמן מלמל 'אבא שמעון'. שמתי לו את השיר בטלפון, והוא התחיל לשיר וחיבק אותי".
עכשיו ק' משמיע שוב את השיר, בביצוע של ציון גולן, ומניח את הטלפון בחיקו של הישאם. "אבא שמעון", ממלמל הישאם יחד עם ציון גולן. אני חושב לעצמי אם הישאם יודע עכשיו שהוא נמצא בישראל, ולא בעזה. האם הוא מבדיל בין סורגי התא שבו הוחזק לבין המחלקה הסגורה המוקפת גדר לבנה?
אני מביט על פניו של הישאם מקרוב, ונדמה לי שהוא דומע. ואולי היה זה קצה של חיוך. "טוב שחזרת אלינו", אני אומר לו. "אבא שמעון", הוא משיב בחזרה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו