עזה. למבצע "עוז וחרב" שמתנהל בשבועיים האחרונים בעזה היתה מטרה אחת מרכזית: להניע מחדש את המשא ומתן בעניין החטופים. הרעיון היה לתת לחמאס מכה כואבת ולאיים שהמכה תהפוך לסדרה של מכות, כדי שהארגון יעשה חישוב מהיר של רווח והפסד ויעדיף מילים על עוד טילים.
קדמה להחלטה הזאת ההבנה שחלחלה בישראל, שחמאס נמצא ב"מבסוטיזם". הלחימה הופסקה (כלומר, האיום על שלטונו הוסר), השקט אפשר לו להתנייד ולפעול בחופשיות (כלומר, לשקם יכולות צבאיות), הסיוע ההומניטרי זרם לעזה (כלומר, הצטמצם הלחץ עליו מצד הציבור העזתי), והוא ממשיך להחזיק ב־59 חטופים (כלומר, ישראל תידרש לוויתורים בעתיד). מצב אידיאלי מבחינתו, מצב בעייתי מאוד מבחינת ישראל שהתחייבה להשמדת חמאס ולהשבת החטופים, ולא מצליחה לעמוד בשניהם.
ישראל נדרשה להכריע בין שתי אפשרויות: חזרה ללחימה או חזרה למשא ומתן בתנאים שהוסכמו בעבר. את ההצעות החדשות שהעלה המתווך האמריקני סטיב וויטקוף, דחה חמאס באדיבות. היתה אחת כזאת שכונתה "וויטקוף גדול", וכללה שחרור של 11-10 חטופים חיים וכן גופות, ואחר כך הצעה שנייה שכונתה "וויטקוף קטן" שכללה שחרור של חמישה חטופים חיים, וכן גופות (מתווה דומה להצעה הזאת הועלה השבוע על ידי מצרים, ולכאורה עומד כעת על הפרק).
חמאס הציע בתגובה לשחרר את החטוף עידן אלכסנדר, שמחזיק באזרחות אמריקנית, וכן להשיב גופות של חטופים ישראלים־אמריקנים נוספים. ישראל דחתה את ההצעה הזאת על הסף, ובצדק: היא לא רצתה להפלות בין חטופים, והיא גם חששה ששחרור החטופים האמריקנים יוריד בחדות את מפלס העניין של הממשל בשחרור חטופים נוספים בעתיד.
השבוע שאלתי את סבתו של אלכסנדר, ורדה בן־ברוך, על משפט שלמה הזה שעמד לרגע על הפרק. היא הודתה שליבה של המשפחה היה חצוי: מצד אחד, הרצון לראות את עידן בבית, מנגד ההבנה שהם חלק ממשהו גדול יותר - משפחה של 59 נפשות שכולן דורשות פתרון. "אנחנו ביחד", סיכמה, "עד שכולם חוזרים".
לישראל יש אפשרות להחזיר את כולם. היא מופיעה בשלבים ב' ו־ג' של ההסכם שהיא חתמה עליו. זה הסכם שמתבסס בעיקרו על המתווה שניסח רה"מ נתניהו במאי אשתקד: שלושה שלבים שהראשון שבהם הושלם, השני כולל את השבת החטופים החיים בתמורה להפסקת הלחימה, והשלישי את השבת הגופות בתמורה לשיקום הרצועה.
נתניהו מסרב בתוקף לחשוף את ההסכם המלא שנחתם, וסיבותיו עימו. אנשיו יטענו: ענייני ביטחון רגישים. מתנגדיו יטענו: הוא חושש להיות מובך כשייחשף על מה חתם. נתניהו גם מסרב לומר מדוע ישראל לא ממלאת את ההתחייבויות שנטלה על עצמה. למשל, להתחיל בשיחות על שלב ב' ביום ה־16 של שלב א' (שנגמר מזמן). למשל, לצאת מציר פילדלפי.
ישראל קיוותה שחמאס ייכנע ללחץ של וויטקוף ויאפשר להאריך את שלב א' ולהחזיר עוד כמה חטופים חיים (וגופות). חמאס סירב. כאמור, הוא ב"מבסוטיזם". הוחלט לנסות לנער אותו. זה התחיל במתקפה הלילית, המפתיעה, שפגעה בעשרות מבכיריו, ונמשך בתקיפות אוויריות ובפשיטות קרקעיות ממוקדות שהועצמו השבוע. כחלק מכך השמיד צה"ל עשרות טנדרים מהסוג שכיכב במתקפת 7 באוקטובר. ההופעה המחודשת של הפיק־אפים בטקסי שחרור החטופים עצבנה כנראה מישהו בישראל, והוחלט להיפרע מהם. אפשר כמובן לתהות אם לא הספיקה שנה וחצי בעזה כדי לעשות זאת בנחת, אבל טוב מאוחר. העיקר שהם לא יופיעו במערכה הבאה.
בינתיים, חמאס לא משתף פעולה עם התוכנית הישראלית. צבאית הוא עדיין מתפקד, שלטונית אין עליו איום, ומזון יש לו בשפע. מי שחושב שהוא מתרגש מהפגנה וחצי של עזתים מיואשים, לא למד דבר: אחרי שהקריב כבר 50 אלף אזרחים, הוא לא ישנה מדיניות בגלל כמה קללות עסיסיות ברחוב. זה נכון שהמזרח התיכון כבר ידע תהפוכות מפתיעות שקמו מאזרחים מיואשים, ולמרות זאת מומלץ להמתין עם הסכמי השלום.
חמאס בונה על שלושה עניינים. האחד - החטופים. כל עוד הם שם, צה"ל לא יוכל לפתוח באמת את שערי הגיהינום. לא משנה מה, הם תמיד יהיו שיקול, אלא אם כן יוחלט להקריב אותם כמו שמציעים כמה משרי הממשלה שאחראית להפקרתם כשנחטפו, ואחראית להפקרתם מאז.
העניין השני הוא המציאות הפנימית בישראל. אחרי השבת השחורה היה בישראל קונצנזוס מקיר לקיר שצריך להילחם. הציבור תמך ללא סייג, והמילואים התגייסו בשיעורים חסרי תקדים. מאז קרו כמה דברים: תחושת הבהילות נעלמה, ואת מקומה תפסה ההבנה שתחת המלחמה מקדמת הממשלה אג'נדות שנויות במחלוקת. למשל, המהפכה המשפטית. למשל, הדחת ראש השב"כ והיועצת המשפטית לממשלה. למשל, פגיעה בתקשורת. למשל, כספים קואליציוניים. למשל, חוק ההשתמטות מגיוס. וכשמוסיפים לזה את הקושי האובייקטיבי של אנשי מילואים - בבית, במשפחה, בעסקים, בלימודים - מקבלים מלחמה שיהיו לגביה לא מעט סימני שאלה.
העניין השלישי הוא המציאות הבינלאומית. ממשל טראמפ אמנם תומך בישראל, אבל לא ברור אם יאפשר לה להרחיק לכת בתחום ההומניטרי, ואפילו בשלילת שטחים על בסיס קבוע. ברקע צפויה הביקורת הקבועה באירופה וברחוב הערבי, וגם שלל הסתבכויות - למשל, מול החות'ים - שעלולות לגבות מישראל מחיר דיפלומטי וכלכלי.
בינתיים, ישראל מאותתת בכל דרך שהיא ממשיכה בתוכנית השלבים. אם חמאס לא הבין כשקיבל מכה אחת, ניתן לו שנייה, ושלישית, ואם צריך גם אלף - עד שיבין. אשרי המאמין שהשיטה הזאת, שנוסתה כבר בעבר הרחוק והקרוב, תצליח דווקא כעת. אלברט איינשטיין כבר אמר מה דעתו על הניסיון לעשות בכל פעם אותה הפעולה ולצפות לתוצאה שונה, ואפשר לחשוד שגם הפעם - כל עוד החטופים שם, וכל עוד הממשלה לא עוסקת ביום שאחרי - נישאר עם התחושה שהיינו כפסע מ"הניצחון המוחלט".
חטופים. גם השבוע ביקשו משפחות חטופים לדבר עם נתניהו, אבל המנוי לא היה זמין. ורדה בן־ברוך, שהוזכרה קודם, סיפרה על האוזן הקשבת והכתף החמה שהם מקבלים בממשל בוושינגטון (הקודם וגם הנוכחי), ועל האטימות שהם נתקלים בה בירושלים. גם אילת סמרנו, אמא של יונתן, אמרה שהיא מחכה כבר חודשים לפגישה שלא מגיעה. ולא רק נתניהו: גם יד ימינו עלי אדמות, רון דרמר, נותן למשפחות תחושה מקוממת של אטימות.
נתניהו הסביר את מינויו של דרמר לראש צוות המשא ומתן לשחרור החטופים בכך שהצוות הקודם - בהובלת ראש המוסד דדי ברנע וראש השב"כ המפוטר רונן בר - לא הביא את התוצאות המקוות. זה טיעון מוזר, כי הצוות הקודם דווקא הביא הסכם, שחלקו הראשון מומש, ומאז הוחלף לא קרה דבר, כלומר במבחן התוצאה מי שנכשל הוא דווקא דרמר.
דרמר מונה בדיוק כי הוא דרמר: איש של נתניהו. זה לגיטימי, כמובן, רק שכדאי לוותר על המסכות. ברנע ובר הודחו כי נתניהו לא רוצה בהסכם; לו רצה, היה ממשיך לשלבים הבאים של ההסכם שעליו כבר חתם. ועדיין, קשה להשתחרר מהיחס המנוכר למשפחות. נתניהו ודרמר לא חייבים להסכים לכל מבוקשן: אסור להם להתעלם ממצוקתן.
השבוע פרסמה חברת מחקרי המדיה "יפעת" כי העיסוק בסוגיית החטופים ירד ב־76 אחוזים מאז השבוע שעבר. זאת תוצאה ישירה של הטרללת שמעסיקה את ישראל - מפיטורי ראש השב"כ והיועמ"שית, ועד לתקציב ולחוק ההשתמטות מגיוס. פרשנים פוליטיים טוענים שזה בדיוק מה שנתניהו רצה: הוא השיג את מבוקשו בכל הסעיפים, וגם דחק הצידה את כאב הראש של החטופים.
לצערו, זה לא יחזיק מעמד. החטופים כאן, והם יישארו כאן. אלה ששוחררו בשבועות האחרונים נדהמו לגלות שלא כל הציבור הישראלי נאבק עליהם, ובעיקר שהממשלה לא נאבקת עליהם. שמבחינתה יש לא מעט דברים בוערים יותר, ושהאחים שלהם שנשארו מאחור יכולים לחכות. הסרטון שהפיק חמאס עם החטופים אלקנה בוחבוט ויוסף חיים אוחנה זיקק את העניין היטב: הם הפנו את זעקתם אל אוהד בן־עמי שישב עימם במנהרה, וקראו לו להגיד הכל.
המניפולציה השקופה של חמאס לייצר לחץ על ישראל באמצעות החטופים אינה העניין העיקרי. חשובה ממנה המציאות של 24-20 חטופים חיים שנתונים בתנאי אלימות, השפלה ורעב, ובסכנת חיים תמידית מצד שוביהם, וכעת גם מצד צה"ל. נתניהו חייב להם תשובה, אם הם במקום הראשון בסדר העדיפויות, או בשני. זה עניין קריטי עבורם, שיכריע אם ישתחררו בקרוב או בשש אחרי המלחמה.
צה"ל כבר הכריע בסוגיה הזאת. אחרי שאלוף פיקוד הדרום החדש יניב עשור הקדים מלחמה בחמאס לחטופים, הורה הרמטכ"ל אייל זמיר להפוך את הסדר בפקודות ובמצגות. מבחינתו, מה שצה"ל עושה כעת בעזה אמור להחזיר הביתה כמה שיותר חטופים, כמה שיותר מהר. יומו של חמאס יגיע אחר כך.
מהפכה. השבוע חשפנו ב"ישראל היום" את חילופי הדברים בין השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר לבין ראש השב"כ רונן בר. בתמצית, בן גביר כינה את בר "עבריין שמקומו בכלא", ובר השיב: "אתמול איימתם להעמיד אותי לדין, היום אתם מאיימים להכניס אותי לכלא, מחר תאיימו להוציא אותי להורג".
מתברר שבר לא הפריז בהערכותיו. ח"כ יצחק קרויזר ממפלגתו של בן גביר הודיע ש"לא נסתפק בפיטורים שלו (של בר, י"ל), נדרוש להעמיד אותו לדין על ניסיון הפיכה". מי שחושב שאלה איומי סרק, לא חי בישראל. בקואליציה מתכוונים לכך לא רק ככלי ענישה, אלא גם ככלי הרתעה: יידע מחליפו של בר שהוא עובד אצלנו. אם יסטה מהדרך שנתווה לו, יגיע גם הוא לכלא.
שלשום החל נתניהו לראיין את המועמדים לרשת את בר, אם בג"ץ יאשר את הדחתו. בינתיים, מסתמנים ארבעה כאלה: מ', הסגן הקודם של בר; שלום בן־חנן (שאוכת), ששירת בשב"כ בעבר; אייל ציר־כהן, ששירת בשב"כ ועבר למוסד; ויאיר שגיא (רולי), שפרש מהשב"כ לאחר שהפסיד לבר במאבק על ראשות הארגון. גם הסגן הנוכחי, ב', מועמד לכאורה, אבל נדמה שסיכוייו פחותים.
לכל אחד מהארבעה יתרונות וחסרונות. מבחינת ניסיון פיקודי, מ' ושגיא מביאים רזומה עשיר יותר בשב"כ (ציר־כהן עזב את הארגון כראש חטיבה, ובן־חנן פיקד על אגפים פחות מרכזיים - אגף הדרכה והאגף הלא ערבי). מבחינת "זמן קברניט", לציר־כהן יש הכי הרבה שעות נתניהו מתפקידו האחרון במוסד, שאותן ציוות לשלל מסעות ופגישות עלומות. מבחינת כישורים, מ', שגיא ובן־חנן גדלו בליבת ההפעלה של שב"כ, וציר־כהן בליבת המבצעים. אחרי שני ראשים שגדלו באגף המבצעים - בר ונדב ארגמן - מתבקש לתהות אם על רקע כישלונו המקצועי בהבנת חמאס, לא נכון שהארגון יחזיר לקדמת הבמה את מקצועות היסוד של רכזים ודסקאים.
נתניהו יקבע כי המועמד שייבחר - כל מועמד - הוא "הטוב ביותר לשב"כ ולישראל בעת הזאת". השאלה האמיתית שתעמוד למבחן מיידי היא עד כמה המועמד שייבחר יהיה טוב גם לנתניהו. כי בזמן שמבחנו של ראש השב"כ בעיני הציבור הוא בסיכול טרור, מבחנו האמיתי רחב מזה וחייב לכלול גם את היכולת להגיד את האמת, ולהגיד לא, ובעיקר לא להתחנף ולא להתקרנף.
ארגמן וקודמו, יורם כהן, רמזו לכך בראיונות נפרדים שהעניקו לאחרונה. השתמע מהם שנתניהו העלה בפניהם בקשות לא סבירות, לרבות בכל הנוגע להפעלת כלים כנגד מתנגדים פוליטיים. המציאות שהם הכירו אז מתקיימת גם היום, רק על סטרואידים: הן מבחינת עולמו המדומיין של נתניהו שבו כל מפגין ממומן וכל יריב פוליטי הוא איום, והן מבחינת המתקפה הבלתי פוסקת נגד השב"כ וראשו.
בר הוא לא טיפוס שממצמץ או מפחד מטבעו, ומאז 7 באוקטובר גם לא היה לו מה להפסיד. הוא נלחם על ביטחון ישראל, ועל הארגון, ועל הדמוקרטיה. אפשר לטעון שהוא היה צריך ללכת הביתה כבר מזמן בגלל אחריותו לאסון: טענה דומה אפשר להפנות גם לנתניהו ולממשלתו, שממשיכה גם כעת להתכחש לאחריותה בשעה שהיא מנסה לבצע בישראל הפיכה משטרית.
מחליפו של בר יפגוש את המציאות הזאת מיומו הראשון. בהקשר המבצעי שלה בוודאי: עזה לא נעלמת לשום מקום, וגם יהודה ושומרון וכל החזיתות האחרות. ועדיין, המבחן שלו יהיה אחר: בהחלטותיו בעניין קטארגייט (ואם לפתוח בחקירת קטארגייט הבאה), ובענייני טרור של הימין הקיצוני, ובענייני דרישות לחקירות חשאיות ומעצרים של יריבים פוליטיים וראשי מחאה, ובענייני אבטחת בני משפחת נתניהו - ויש עוד, כיד המלך (והמלכה, והנסיך).
צריך לקוות שמי שייכנס ללשכה יהיה חכם מספיק להבין שמרגע שהוא יושב בה הוא פרח מוגן, והוא עצמאי לקבל החלטות. ושהוא יהיה חזק מספיק כדי לקבל וליישם אותן, כנגד כל הלחצים. זה בדיוק מה שמבקש זמיר לשדר בצה"ל. שהוא לא עובד "אצלם", אלא "אצלנו". אחרי הטיפול הלא מוצלח בעניינו של דובר צה"ל היוצא דניאל הגרי, סימן השבוע זמיר קו ברור לשר הביטחון ישראל כ"ץ, שטעה לחשוב כי הרמטכ"ל הוא רגלי שלו.
כ"ץ אמנם המשיך באבו־עלי בהודעה נוספת, אבל מיהר להתקפל כשהודיע ששר הביטחון והרמטכ"ל "עובדים יחד בשיתוף פעולה מלא למען ביטחון ישראל". כמו כל הודעה שמבקשת לשדר ש"הכל בסדר", היא לימדה ששום דבר לא בסדר, ושהפרקים הבאים כבר נכתבים כעת (בהודעה). כי מי שמקדם חוק השתמטות מגיוס, ומקדים לחימה לחטופים, ובולם ועדת חקירה ממלכתית, ובגדול מנסה לבחוש בכל עניין ולערבב בין קודש הביטחון לחול הפוליטיקה - סופו שיתנגש בצבא, ובציבור הגדול שעומד מאחוריו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו