אוויר הבוקר בכיכר סראצ'נה מלא בשילוב מבלבל של ריחות. גז מדמיע מהפגנות ליל אמש מתערבב בריח של הסימט, הכעכים הטורקיים שנמכרים בכל קרן רחוב כארוחת בוקר. הנקודות שבהן הצמיגים הובערו בהפגנה של אתמול עדיין ניכרות על האספלט השחור, אך הכיכר ברובה שקטה, ועוברים ושבים עושים דרכם לעבודה.
רובע סראצ'נה, בתרגום פשוט - עושי אוכפים, הוא אחד הרבעים העתיקים של איסטנבול, ואת הכיכר שבה מתקיימות ההפגנות מעטרת אמת מים שנבנתה בימיו של הקיסר הרומי ואלנס, פלא ארכיטקטוני עתיק שעומד בניגוד צורם למתחם הגדול שניצב לפניו. מבנה העירייה של איסטנבול ומרכז השירותים המוניציפליים הוא מבנה בטון עצום, שנחנך בשנות ה־70 וסימל אז את צעידתה של העיר בעלת ההיסטוריה המפוארת לעבר עתיד מודרני. מבנה השלטון העצום הוא גם הסיבה להפגנות הענק בכיכר.
המשטרה תוקפת מפגינים המוחים נגד מעצר ראש העיר של איסטנבול | רויטרס
שתי משמרות מחאה, עוד משעות הלילה, ניצבות בסמוך לבניין שבו עבד אקרם אימאמאולו, ראש העיר של איסטנבול ויריבו הגדול של נשיא המדינה, רג'פ טאיפ ארדואן. הקבוצה הראשונה היא חבורה של בני נוער עטויי שחורים ורעולי פנים. אוהדים של קבוצת הכדורגל בשיקטאש, שהתייצבו לצד המפגינים הקוראים לשחרורו של מנהיג האופוזיציה. האוהדים הצעירים צווחים במלא הגרון סיסמאות פטריוטיות, חלקן עוד מימי מוסטפא כמאל, מנהיגה המיתולוגי של טורקיה, שהפך אותה מאימפריה דתית מובסת למדינת לאום חילונית וגאה.
קריאותיהם של הפטריוטים עטויי השחורים משמחות את ליבן של חברות קבוצת מפגינות אחרת, נשים בגיל העמידה הלובשות בגדים יקרים, שנשארו גם הן מהלילה במקום, דואגות לשמור על הגחלת עד כמה שניתן. אחת מהן ניגשת לצעירים ומציעה להם ולי מאפים חמים, אחווה משונה של מפגינים בשעות מוזרות. סלן, פעילת מחאה, היא אחת מהנשים המוחות. הן עמדו פה בקור של הלילה וקראו קריאות לשחרורו של אימאמאולו. "זה לא רק הוא שמאחורי סורג ובריח, כולנו נמצאים בסוג של כלא בגלל התנהלות השלטון", היא אומרת. דקות אחר כך, יחד עם יתר הנשים, היא ממשיכה לעבודתה ומבטיחה לשוב לכיכר בערב, יחד עם ההמונים.
אקרם אימאמאולו, האיש שמעצרו הפך לקריאת הקרב של האופוזיציה הטורקית ושדיוקנו מעטר את הכיכר, נראה יותר כמו פקיד בנק מנומס וחייכן מאשר מנהיג אופוזיציה שממלא את לב השלטון בפחד. אך אימאמאולו, עם הגישה הפייסנית, הרקע המסורתי והדבקות שלו בערכים של שקיפות ושמירה על החוק, הצליח לגבור על אנשיו של ארדואן בשלוש מערכות בחירות לראשות העיר, ועל פי חלק מהסקרים במדינה יש לו סיכוי להביס את הנשיא הטורקי בהתמודדות ראש בראש. לכן השליט באנקרה מבין שהקרב על כיכר סראצ'נה יכול בקלות להפוך לקרב על שלטונו ממש, ואנשיו פועלים בהתאם.
שר הפנים של טורקיה, עלי ירליקאיה, הודיע בתחילת השבוע כי 1,418 מפגינים נעצרו מאז החלה המחאה. חלק מהמפגינים נעצרו בבתיהם לאחר שפניהם זוהו במצלמות אבטחה. אחרים נעצרו משום שהעזו להתבטא נגד משטר ארדואן ברשתות החברתיות. לא פלא שהמפגינים שיוצאים לרחובות חוזרים שוב ושוב על הפחד לחיות בכלא של מחשבות. המחשבה על האפשרות להיעצר בביתך רק משום שהעזת לצאת ולמחות, או אפילו הבעת תמיכה בתנועת המחאה, מושלת בפחדיהם של המפגינים הצעירים, אך גם מדרבנת אותם.
מהצד השני של המתרס, בבית קפה קטן, כמה מטרים מהכיכר, יושבת קבוצה של שוטרים צעירים בשעת בוקר מאוחרת, מעשנים סיגריות, שותים תה ואוכלים ארוחת בוקר, בהתעלמות ממנהגי הרמדאן המקובלים. אחד מהם מזמין אותי להצטרף. שמו עוסמן, ונראה שחשוב לו להגן על כבודם של לובשי המדים בעיר: "אנחנו בחיים לא נתקוף את בני העם שלנו, אתה תראה פה בעצמך. אנשים חופשיים להפגין ולכעוס ולדבר, אבל יש מעטים שבוחרים באלימות ואין לנו ברירה אלא לטפל בהם". עוסמן הוא שוטר מוניציפלי, ביום־יום הוא אמון על הסדר הציבורי, ודיכוי מהומות אינו חלק מהתפקיד. "יש לי לא מעט חברים ובני משפחה שיוצאים להפגין, לא מדובר בזרים עבורי", הוא מתעקש, בעודו מחזיק את כוס התה הקטנה בידו.
מהדהדים קולות מוכרים
ככל שמתרחקים ממוקד ההפגנות נראה, לפחות למראית עין, שאיסטנבול האדירה, הקוסמופוליטית והתיירותית ממשיכה בשגרה. ליד מסגד איה סופיה תיירים נקבצים להביט בפלאים ההיסטוריים של העיר העתיקה, והחנויות ודוכני המזון מלאים כל טוב. "אל תטעה, יום יפה היום בחוץ אז הרחוב נראה נחמד, אבל ספגנו פה מכה קשה", מספר פרהאט, בעל מסעדה קטנה לא רחוק מהלב ההיסטורי של העיר. "קודם כל האינפלציה, ואז ההתרסקות של הלירה לפני שנתיים. איבדתי המון חסכונות. ועכשיו כמות התיירים פה ירדה כמעט לאפס, זה שובר לי את הלב", מספר האיש. כשאני שואל אם הוא תומך במחאה, העיניים שלו נדלקות מייד. "ברור, יש פה משהו כל כך בסיסי, להגן על חוקי המשחק. אם אפשר לעצור מישהו שנבחר באופן דמוקרטי, אז אפשר לעצור את כולנו. אנחנו לא יכולים לאפשר את זה", הוא אומר בלהט.
בקמפוס של אוניברסיטת איסטנבול, שנמצא כמה מאות מטרים ממוקד ההפגנות, הלימודים נמשכים כסדרם. הסטודנטים בבית הקפה הסמוך מאוד לא ששים לדבר עם עיתונאי זר, הם למדו שכל התבטאות קטנה במקום הלא נכון עלולה להפוך לעניין גדול, ואפילו למעצר. אך לבסוף הכתב מוצא את עצמו מוזמן לשולחן שבו חבורה של סטודנטים שקועים בדיון על המצב בשפה האנגלית. זיינב, סטודנטית צעירה לביולוגיה ימית שעוטה חיג'אב ושהגיעה לעיר הגדולה מאזור אנטוליה, מתרעמת על הממשלה. "לא אכפת להם מאיתנו בשום צורה, ראיתי את ההזנחה במקום שהגעתי ממנו. בזמן שארדואן בנה לעצמו ארמון, ההורים שלי התמודדו עם אינפלציה ושחיקה בשכר. בכל פעם שמשהו לא נוח להם הם משנים את חוקי המשחק, המעצר הזה הוא דוגמה לכך", היא אומרת. אלין, סטודנטית שיושבת בסמוך אליה, יוצאת להגנת הממשלה: "אני לא מבינה על מה כל המהומה. יש בחירות, אנשים יצאו להצביע לפני לא הרבה זמן, וזה מה שהם בחרו". קולות הדיון מהדהדים מסרים קרובים ללב ולבית. "אנשים יצאו להצביע גם לראש העיר של איסטנבול, זו בדיוק הנקודה. כשנוח זו דמוקרטיה, כשלא - אז שכולם ישתקו", מוחה לנוכח דבריה של אלין סטודנט שהסכים להזדהות בשם ג'וני. כמה דקות לאחר מכן החבורה עוברת לדון בעונה החדשה של "הלוטוס הלבן", והכתב המשועשע ממשיך לדרכו.
זכויות, חוק, צדק
שעת דמדומים יורדת על כיכר סראצ'נה, והמפגינים מתחילים לנהור למקום. הדתיים שבהם מקיימים את סעודת האפטאר על הדשא בפארק הסמוך, החילונים מעשנים סיגריה וקונים מזכרות מרוכלים שמסתובבים בכל מקום. מדהים באיזו מהירות מוכרי הצעיפים והחולצות מתאימים את הסחורה לביקוש. בסמוך לחזית בניין השלטון המקומי כבר מתאספים מפגינים. אני פוגש את אסלה, טובה וג'ירן - שלוש סטודנטיות צעירות שהגיעו מפרוורי העיר להפגין בפעם הראשונה בחייהן. "אתה תראה פה את כל הגוונים של טורקיה - חילונים, דתיים, קשישים, סטודנטים. אנחנו לא יכולות להרשות לעצמנו שככה ייראה העתיד של המדינה שלנו. אנחנו חייבות לנצח במאבק הזה".
קרוב לבמה, היכן שבעוד פחות משעה צפוי לנאום מנהיג מפלגת העם הרפובליקנית, מפלגת האופוזיציה הגדולה בטורקיה, נאספו כמה מהמפגינים המבוגרים יותר. חלקם עונדים סיכה של המפלגה, ונראה כאילו הם ביום כיף לפנסיונרים ולא במאבק לחיים ולמוות על זהותה ועתידה של ארצם. כאשר אחד מהם שומע אותי מדבר באנגלית, הוא מביט בי בארשת רצינית ונע לעברי. הוא לא יודע מילה באנגלית אבל הוא יודע, לפחות עד מידה מסוימת, להפעיל את תוכנת התרגום של גוגל בטלפון החכם שלו, והוא נחוש להעביר מסר. "אני לא אוהב את מה שנהיה מהמדינה הזו בשנים האחרונות", מקליד אהמט אקצ'י, פנסיונר תושב איסטנבול, לנגד עיניי.
בניגוד לצעירים, הוא לא חושש לחשוף את שמו המלא. "ארדואן רק מסתכסך עם כולם - עם האופוזיציה, עם העולם - ובינתיים הערים מלוכלכות, הכל יקר והצעירים הכי טובים, כמו הנכדים שלי, יוצאים לחפש עבודות בחו"ל", הוא כותב. אנחנו ממשיכים בהתכתבות המשונה בלב הכיכר ההומה, כשהאיש מגיע לנושא יחסי החוץ ונוגע בנקודה רגישה: "אני לא מבין על מה יש לנו להסתכסך עם ישראל. רוצים לעזור לפלשתינים? טוב ויפה. יהיה יותר קל אם תהיה לנו איזושהי השפעה על ישראל, במקום רק לריב איתם כל הזמן", הוא רוטן דרך הגוגל.
בזמן שניהלתי את השיחה עם הפנסיונר הטכנולוגי הכיכר התמלאה בני אדם, לאחר שגלים־גלים של אנשים הגיעו מתחנת המטרו הסמוכה, שנפתחה לאחר ימים של סגר אשר אותו כפה המושל, תומכו של הנשיא ארדואן. עם הגעת המפגינים הטריים ניכר שינוי באווירה, וההפגנה לובשת אווירה של קרנבל מחאה. אלפי צעירים מגיעים, עוטי מסכות שונות ומשונות, עדות לפחד מלהיות מצולמים על ידי המשטרה. הסיסמה השולטת היא "חוק, זכויות וצדק", והמפגינים נושאים שלטים משעשעים, שהסיסמה בהם נמצאת בבסיס המסר. "כן, סקס זה אחלה, אבל זכויות, חוק וצדק זה הכי טוב", נכתב על שלט שאינרה, מפגינה צעירה, שזו אחת ההפגנות הראשונות שלה, נושאת ברצינות כמעט תהומית. "סיסמה טובה זה מוכר, ונחמד לקבל מבטים מבחורים על ההעזה, אבל האמת היא שהמצב שלנו כל כך קשה ששום בדיחה לא תעזור", היא אומרת.
דינוזאור בכיכר
בדיחה נוספת החביבה על המפגינים היא פרשת פארק השעשועים בנושא דינוזאורים שעומד כיום נטוש, לאחר אי־סדרים שנתגלו בהקמתו. הפארק הוקם על ידי מקורבו של ארדואן, והנשיא אף השתתף בחנוכת המתחם בבירה אנקרה. לצד שלט "גם אני ברחתי מהפארק של ארדואן" ניצבת אנה, סטודנטית בת 23 המחופשת לדינוזאור. התחפושת מוצלחת, והעוברים ושבים נעצרים לצחקק אל מול המיצג המשונה.
אטאש, בן זוגה של אנה, חרד לגורלם של חבריו המפגינים. "הייתי פה כל יום מאז החלה המחאה. מהרגע הראשון ניסו לדכא את הסיפור הזה, אבל הגיעו כל כך הרבה אנשים שהמשטרה אימצה טקטיקה חדשה. הם נותנים לאנשים 'להוציא קיטור', להתאסף ולנאום, ואחר כך מסתערים, מכים ועוצרים. חבר שלי נעצר ועבר חוויה קשה, היכו אותו עד שכמעט התעלף", הוא אומר, ודאגה גדולה על פניו. הוא מסתכל עלי ומבקש: "תבטיח לי שכשנגמרים הנאומים, תיקח את הרגליים שלך ותעוף מפה. השוטרים באים להרוג, לא אכפת להם שנמות". דבריו של אטאש מכים כמו מקלחת מים קפואים. מחריד לחשוב על האיום על חייהם של הצעירים שוחרי החופש מצד רשויות המדינה שלהם עצמם. אני מנסה ליישב את הדברים עם מה שאמר לי השוטר החביב באותו בוקר, ולא מצליח.
רמת הפרנויה שאליה מגיעים חלק מהמפגינים ניכרת היטב. בשולי ההפגנה, בפארק הסמוך, צעירים לובשים אפודי מגן ומסכות צבעים, כהכנה לעימות עם המשטרה. בתוך חבורה כזו אני מצלם צעיר עם סרט יד של "הזאבים האפורים", תנועה לאומנית ואנטישמית שבעבר תמכה בארדואן אך כעת התפצלה, ותומכיה האלימים מזדהים עם ההפגנות. זו היתה טעות. בתוך כמה רגעים אני מוצא את עצמי מוקף בכמה צעירים גדולים מאוד, שדורשים באנגלית שבורה שאמחק את התמונה. אני לא מתווכח ומציית לפקודה, אלא שאחד המגודלים חוטף מידי את הטלפון. "מה לעזאזל, אחי", הוא אומר כשהוא קולט את הכתב הלא מוכר במכשיר. אני נאלץ להיות יצירתי, ומהר - עדיף שאנשים שמזדהים עם ארגונים פשיסטיים ואנטישמיים לא יידעו מאיפה הגעתי. "זה נאוואחו, שפה של ילידי אמריקה", אני אומר לבחור המגודל ורעול הפנים שמחזיק את הטלפון שלי. הוא וחבריו נראים מבולבלים. "אתה אינדיאני?" שואל אחד מהם באנגלית ללא מילות חיבור. "אחי! לא קוראים לנו ככה יותר. זה לא מגניב. זה לא בסדר", אני אומר לו, מזדעק להגן על כבודם של בני עמי הדמיוניים.
האחרים מהנהנים בהסכמה. המגודל מחזיר לי את הטלפון במבט מתנצל. לעולם לא הייתי חושב שדווקא תרבות הפוליטיקלי קורקט היא שתציל אותי ממפגש עם הימין הקיצוני הטורקי.
בשעה שאני מתחיל לצעוד חזרה למלון, פיצוצים אחדים של רימוני הלם כבר נשמעים מצפון לכיכר. משפחות עם ילדים, קשישים ומפגינים אחרים מתחילים לצעוד חזרה לתחנת המטרו, כשממנה ממשיכים להגיע צעירים רעולי פנים, מכים בתופים וקוראים קריאות קרב. אני לא נשאר לחזות בהתנגשות הצפויה בין הצעירים למשטרה. מעצר של עיתונאי ישראלי בטורקיה הוא רעיון רע אפילו עבור מי שרגיל לבקר בשדות קרב ובאזורי אסון.
הכוח עדיין אצל ארדואן
"אני מאוד מקווה שאתה לא אוכל בבורגר קינג או משהו כזה", אומר לי בטון נוזף אנוור (שם בדוי), איש עסקים יליד איסטנבול, בשעה שאני מתיישב לידו בבית קפה המשקיף על מצרי הבוספורוס בשעת בוקר. הפטריוט הקולינרי הטורקי מושיב אותי לשולחן עם ארוחת בוקר הכוללת מבחר עצום של מנעמי המטבח הטורקי, אחרי שדאג לתחקר אותי היטב על כל ביס שהכנסתי לפה במהלך ביקורי באיסטנבול.
את אנוור פגשתי בפעם האחרונה בעיירת הגבול סילופי, לאחר שובי מביקור בעיראק השכנה, בשלהי הקרב נגד ארגון הטרור דאעש בשנת 2015. הוא לא השתנה הרבה - חריף, נמרץ, אוהב אדם ומולדת. דבר אחד כן השתנה מאז: אנוור היה חבר בולט במפלגת "הצדק והפיתוח" של ארדואן ועשה חיל בעסקים במזרח המדינה הודות לקשריו עם השלטון באנקרה, אך השנים האחרונות שינו את עמדותיו מקצה לקצה.
האווירה בבית הקפה הנפלא לחוף הים רחוקה שנות אור ממראות אמש בהפגנה בסראצ'נה, אך דבריו של אנוור מהדהדים אותו זעם: "אי אפשר לשגשג בלי מסגרת חוקית מתפקדת. מה שקרה לטורקיה בשנים האחרונות הוא שהמסגרת החוקית הפכה לשלד חלול. השחיתות והנפוטיזם תמיד ליוו את טורקיה מהיום שהיא טורקיה. הבעיה היא שלאט־לאט גם כל השאר נעלם", הוא אומר בדאגה.
איש העסקים מסביר את תמיכתו רבת השנים בארדואן. "האיש הזה הפך את טורקיה ממדינה ענייה למעצמה אזורית, במיוחד בתחום הכלכלי. ילדיי נולדו לטורקיה חסרת סיכוי, שבה הצבא מתערב בפוליטיקה והכבוד הלאומי בשפל. מפלגת הצדק והפיתוח הביאה הנה תעשייה, תשתיות, חברת תעופה שהיא אימפריה עולמית. אני חי אורח חיים חילוני, אבל לא הפריע לי שהם דתיים, כי ראיתי סביבי אנשים שמחויבים להצלחה של טורקיה", הוא מודה.
אז מה השתנה? אני שואל אותו. "אה, זוכר שכשנפגשנו אז במזרח שאלת אותי אם אני מפחד מדאעש, ואמרתי לך שלדאעש אין סיכוי מול טורקיה? ואכן, מדינת הטרור של דאעש נעלמה, וטורקיה, לפחות בזירה הבינלאומית, חזקה מתמיד. אבל מבפנים מה שארדואן עשה זה לפורר את החברה שלנו. הפערים בין חילונים לדתיים, בין עשירים לעניים, הם הכי גדולים שהיו מעולם. הממשלה דחפה מוסדות דת לכל מקום, ואם אתה לא חלק מהמעגלים האלה - אתה לא נחשב ולא משפיע עוד. זה לא מפתיע שגם משמאל וגם מימין כל כך לא מרוצים", אמר בצער האיש שהכרתי בעבר כאופטימיסט מושבע.
"לפני שלושה ימים עשיתי משהו שלא עשיתי בחיים", התוודה אנוור. "הלכתי להפגנה. השארתי את אשתי וילדיי בבית והלכתי לבד לכיכר סראצ'נה", הוא מפתיע אותי. "בחיים לא חשבתי שאפגין יחד עם אנשי מפלגת העם הרפובליקנית, אך כשעשיתי את זה זו היתה הפעם הראשונה שנשמתי חופשי זה שלוש שנים. כל כך שמחתי לראות את הצעירים עם הזעם בעיניים, לדעת שלמדינה שלנו יש דור חדש שמוכן להילחם עליה".
על אף הרגשנות, ניתוח המציאות הפוליטית של אנוור קר מאוד. "גל ההפגנות הזה הוא רק מפגן כוח, הוא לא יפיל את השלטון לבדו. המאזניים עדיין לא נוטים בצורה מכרעת לטובת האופוזיציה, אבל דמותו של אימאמאולו יכולה לגבש אותה באופן שיביא לתבוסה של ארדואן בבחירות הבאות, אפילו אם אקרם יישאר מאחורי סורג ובריח", הוא מסביר. אנוור, תושב איסטנבול ובעל השפעה, פגש את אימאמאולו כמה פעמים בעבר וניאות להסביר קצת על סוד הקסם שלו. "נכון, הוא נראה קצת כמו הארי פוטר, ילד טוב כזה, אבל יש לו כריזמה סוחפת. הוא איש ישר וחרוץ וכזה שהדלת שלו תמיד פתוחה. הוא גם נחוש בצורה בלתי רגילה. אני בטוח שלמרות העובדה שהוא יושב במאסר עכשיו, כבר יש לו תוכנית למאה מהלכים קדימה", אומר איש העסקים בחיוך.
אני מביט בדיוקנו של אימאמאולו כשאני חוזר לסראצ'נה להתכונן לעוד ערב של הפגנות. אי אפשר שלא לתהות אם טורקיה מצאה באמת סוף־סוף את הגיבור שלה, שיוציא אותה משלטונה של מפלגת הצדק והפיתוח ויצעיד אותה לעתיד טוב יותר, או לפחות כזה ששונה מחלומות האימפריה העות'מאניים של ארדואן. או שמא, כמו ההפגנות בפארק גאזי ומחאות האופוזיציה בשנים שלאחר מכן, גם המהפכה הזו תיכשל בניסיונה להביא לשינוי המיוחל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו