"המוזיקה הפופולרית בישראל מגלמת אולי יותר מכל צורת אמנות אחרת את החתירה לכינונה של ייחודיות תרבותית ישראלית, ואת המחלוקות סביב הגדרתה של ישראליות" - כתבו הפרופסורים אדווין סרוסי ומוטי רגב בספרם "מוזיקה פופולרית ותרבות בישראל", "(ולכן מוזיקה) היא התחום המוביל בייצוג הסימבולי של הישראליות".
במילים אחרות, תקשיבו לשירים - ותגלו אותנו, פענחו את סיפור היווצרות המוזיקה הישראלית, ולמעשה פענחתם את מורכבות כינונה של האומה הישראלית.
פרס ישראל הוא אות הכבוד הגדול שישראלים וישראליות יכולים לזכות בו כהכרה על עשייתם למען החברה או המדינה. עד כה זכו בפרס 11 גברים ו־4 נשים בתחום הזמר העברי. אם עוברים על שמותיהם, מתגלה שרובם מתחלקים לשתי קטגוריות. כיאה לעם שמעריך את המילה הכתובה, רוב הפרסים עד כה ניתנו ליוצרי השיר - בין אם כותבי מילים כחיים חפר, אהוד מנור ויעקב אורלנד, או כמלחינים ומעבדים מוזיקליים כמו נחום היימן, דובי זלצר, נורית הירש ומשה וילנסקי. נעמי שמר ואביהו מדינה שונים בכך שהם הרבו לכתוב מילים ולהלחין להם מנגינות, ושניהם גם שרו את שיריהם בעצמם. אך כשבוחנים את הזמרים והזמרות שקיבלו עד כה את פרס הזמר העברי - שושנה דמארי, יפה ירקוני ויהורם גאון - מתגלה שכולם היו מבצעים, כלומר כאלו ששרו מאות שירים, אבל היו שותפים רק בכתיבת מעט מאוד שירים, ולרוב די זניחים.
הבחירה הראשונה של ועדת הפרס השנה היתה בשלמה ארצי. הוא התחיל כזמר מבצע שירים של אחרים אך הפך להיות דוגמה מובהקת ליוצרים הפופולריים ביותר כיום בתרבות הישראלית, כאלו שכותבים ומלחינים את שיריהם בעצמם, וכך, בהכרח, משקפים את הישראליות דרך אישיותם. הבחירה בארצי כמוה כהכרה שהיוצר הוא תבנית נוף מולדתו. במובן מסוים, האתוס שעליו קמה ישראל כמדינת ה"אנחנו" הפך לאחר 75 שנים מטלטלות לארץ ה"אני".
ויתורו של ארצי על הפרס הוביל לכך שהשנה הוא יינתן לדקלון, וקשה לדמיין גישה כה שונה לבחינת המציאות הישראלית כאן ועכשיו.
שוחרי השוויון יבחינו בכך שכל הזמרים שזכו בפרס עד כה לא נמנים עם יוצאי אירופה המערבית או המזרחית. אך יש משהו שונה מהותית בבחירה בדקלון, שכן זו הפעם הראשונה שהמדינה בוחרת לתת את הפרס לתופעה שהתחילה בשוליים הרחוקים והמודרים ביותר ממרכז המפה, מה שכונה בעבר בזלזול ובהתנשאות מוזיקת קסטות של התחנה המרכזית, ולימים כונה בעוד כינוי מתנשא ושגוי כ"מוזיקה מזרחית". אפילו אביהו מדינה, חתן פרס ישראל מהשנה שעברה, החל את דרכו המוזיקלית באמצעות שליחת שירים למוסד ממלכתי כגון פסטיבל הזמר בסגנון עדות המזרח. קל וחומר שושנה דמארי, יפה ירקוני ויהורם גאון - שלושתם זמרים שניהלו קריירה ארוכת שנים במרכז המפה. הם צמחו בתוך הממסד, נעטפו, נתמכו וכובדו על ידי שלל מוסדות התרבות של ישראל, וחובקו על ידי הרדיו והטלוויזיה, נוכחים בעין הציבוריות הישראלית לאורך עשורים רבים.
יהיו הנסיבות אשר יהיו, בסופו של דבר הבחירה בדקלון חשובה ומשמעותית מאין כמוה, שכן זו הפעם הראשונה שמדינת ישראל מכירה בעולם יצירה שבמשך עשורים נותר והודר אל מחוץ למחנה. אם נשווה את הבחירה לתחום המדע, למשל, הבחירה בדקלון משולה למתן פרס ישראל בפיזיקה למישהו מירוחם שפיצח את סודות היקום בחדר קטן מאחורי המוסך שלו, כתחביב בשעות הערב. מה הסיכוי שזה יקרה? איך שר דקלון את מילותיו של שלמה מוחדון? - "הגיע הזמן, אומרת אימי".
דקלון נולד כיוסי לוי בשכונת התקווה ב־1944. מגיל צעיר זוהה קולו הצלול והחזק בבתי הכנסת, שם כיכב בשירת חזנות, פייטנות ושירה דתית. כבר בגיל 6 הוזמן ילד הפלא לשיר בתוכנית הרדיו השבועית של קול ישראל לתרבות המזרחית, אך רק בשנות העשרים לחייו החל לוי, שזכה לכינוי דקלון בשל גופו הדקיק, לשיר כזמר באירועים בשכונת התקווה ובכרם התימנים.
דקלון התחנך לצלילי ההרכב שיצר את המתווה הראשוני של המוזיקה המזרחית בישראל. היו לו כמה שמות, אך הוא בעיקר היה הרכב של משה משומר ודובל'ה. משומר הוא האדם הקדמון של המוזיקה המזרחית בישראל, האיש שחיבר בין אלתרמן לשיר השירים, ובזכותו כולנו מזמרים את חנהל'ה התבלבלה יחד עם "הביאני אל בית היין". משומר היה ההוגה הגדול של חיבור הזמר העברי ו"שירי סוכנות" אל המקצבים התימניים וסלסולי מנדולינה.
מי שהחל ללוות את משומר היה משה אחר, בן מוש, והוא שהקים יחד עם דקלון את "דקמוש", לימים להקת "צלילי הבוזוקי" מכרם התימנים ולבסוף "צלילי הכרם". כאן המקום לשים מחלוקת רבת שנים בעבר, ולומר שהן להקת צלילי הכרם של דקלון ובן מוש והן צלילי העוד של רמי דנוך ויהודה קיסר, לקחו למעשה את החיבור של משומר ודובל'ה והוציאו את המוזיקה הזו מהחדרים ומהחצרות, חשמלו אותה כדי להגיע אל הרחוב ואל האולמות ומשם לבמות הגדולות. לתמונה הגדולה אפשר לצרף את אהובה עוזרי, שאף היא הוציאה את אלבום הבכורה שלה בשנת האפס של המוזיקה המזרחית - 1974 - כך שביחד הם היו "התקווה חמש", שיצרו את המתווה של המוזיקה המזרחית לעשרות שנים שיבואו קדימה.
אבל פרס ישראל מחולק לאיש אחד, ומי שנבחר לקבל את הכבוד הוא דקלון. והוא בחירה ראויה מאין כמוה.
תמיד היה פער גדול בין המראה והכריזמה הצנועה של דקלון, לעומת הקול האדיר שהוא ניחן בו, קול מוזהב וצלול שיכול להרים ולרומם כל שיר שעבר בגרונו אל פסגות האושר העליון. דקלון התמחה בשירים שיצרו מהפכה של שמחה. הוא החל את דרכו בחפלות אינסופיות לתוך הלילה, ולמעשה בהרבה מובנים אף פעם לא פסק מלשיר כדי לשמח.
אחת השאלות שנזרקות תדיר לעבר עולם היצירה מהצד השני של הגדר היא היכן פנתרי המחאה השחורים במוזיקה. צריך לזכור שהמחאה הכי גדולה של המזרחיות היתה השמחה שבה בחרו לחיות ולהתרומם מדי ערב על אף הדיכוי הממסדי וההדרה בשעות היום. אם בוחנים מקרוב את השירים, ניתן לקרוא בתוכם גם צדדים אחרים, כגון בשיר "יום שישי הגיע" שכתב אביהו מדינה והתפרסם בביצוע דקלון וצלילי הכרם.
בשיר הזה משוטט הדובר בין שלושה מקומות בערב יום שישי - הבית התימני, הבית המרוקאי והבית האשכנזי־דתי. בכולם שירי השבת מתנגנים אחרת לגמרי, אך השבת היא המאחדת ביניהם. כשלוקחים בחשבון שהשיר מתאר את כרם התימנים בתל אביב, מתגלה שהשיר מנכיח את היעדר החילוניות הישראלית מהקואליציה היהודית. העובדה שדקלון מקבל את פרס ישראל מאותה ישראליות 40 שנה מאוחר יותר היא סלילת הגשר בין הצדדים השונים שלה גם בתקופה של מים כה סוערים מסביב.
לא היה מועמד טוב יותר מדקלון למלא את תפקיד הגשר, שכן גם מעבר לבמה נכחתי בכמה מקרים הרחק מאור הזרקורים שבהם דקלון עבר לתומו בקניון ותרם מזמנו, למשל בנחמדותו למשוגע המקומי שהתלהב לראות את אלילו ורצה לדבר איתו ולשתף אותו בשמחה שהכניס לחייו. ואולי המחאה המדויקת ביותר שדקלון שר, יחד עם חופני כהן, הגיעה בשיר הנושא לסרט "כסאח", במילותיו של אביהו מדינה: "לכן חייכו אל המחר ובלי כל פחד, הן גם מחר יאיר היום באור זוהר, ועוד נוסיף כמו היום כולנו יחד לשיר פזמון חוזר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו