בערבו של אחד הימים הכי מייסרים פיזית שעברה אמא באשפוז האחרון שלה בבית החולים איכילוב, נשארתי איתה לבד. לשאלתי הטריוויאלית "איך את מרגישה?" היתה לה תשובה מפתיעה: "אני מרגישה בת מזל!". שאלתי אותה למה? וכפי שקורה לרבים על ערש דווי, אמא חזרה לילדות וענתה לי משפט אחד ב"עברית חלוצית", השפה שבה דיברו הוריה ושאר חלוצי כנרת: "אני מרגישה שנתתי יום עבודה!"
בחודשים האחרונים, במסגרת החזרות על המופע "כשאמא באה הנה", שעולה בימים אלה לציון שנת ה־20 למותה, אני זוכה לבלות בתוך יום העבודה של אמא. אני שרוי בתוך השירים שהיא השאירה לנו, יחד עם קבוצה של זמרות יוצרות צעירות - דניאל רובין, מעיין ליניק, אור אדרי, נילי פינק ועינת הראל - שבחרתי במיוחד להרכב של המופע הזה, כדי להצדיע לעובדה שאמא היתה בעצם הזמרת היוצרת הראשונה בארץ. בתהליך הבחירה של השירים נזכרתי בסיפורים ששמעתי עליהם מאמא, ובחלקם אני מבקש לשתף אתכם כאן.
• • •
במלחמת יום כיפור הייתי בן שנתיים ועשרה חודשים. אחד הזיכרונות הראשונים שלי בחיים הוא רגע הכניסה של אבא הביתה, כשהוא לבוש מדים. זה היה מחזה יוצא דופן: אבא שלי שירת כלוחם רק במלחמת השחרור. ביום כיפור הוא שמר על שבויים, תפקיד עורפי שאפשר לו כנראה לקפוץ יום אחד הביתה. על הביקור הזה אמא סיפרה לא מעט: היא ישבה ליד הפסנתר ועבדה על גרסה עברית ל"Let It Be" של הביטלס. כשהשמיעה לו את השיר הוא אמר לה: "בחוץ מתחוללת מלחמה יהודית ואת צריכה לחבר לשיר הזה מנגינה יהודית".
עד כאן החלק המוכר של הסיפור. אבל איך לעזאזל מחברים מנגינה יהודית למילים שכבר תקועות לך בראש עם המנגינה המעולה של סר פול מקרטני? ואיך עושים את זה כשלמטה כבר מטרטרת המונית שאמורה לקחת אותך לאולפן הטלוויזיה כדי שתבצעי את השיר החדש לעיניו ולאוזניו של עם שהותקף במפתיע משתי חזיתות וראה רק ערוץ טלוויזיה אחד?
לאמא היו שלושה נשקים סודיים: מחברת תווים, עיפרון ושמיעה מוזיקלית שלא מהעולם הזה. עם שלושתם היא ירדה למונית ופשוט עשתה ההפך ממקרטני: המנגינה של "Let It Be" היא מז'ורית בבית והכיוון שלה הוא עלייה? אמא התחילה במינור וירדה את הירידה הכי תלולה שאפשר במשפט הראשון - "עוד יש מפרש לבן באופק…".
את המנגינה החדשה הזו היא כתבה במחברת במונית, ובטלוויזיה כבר שרה אותה מהתווים. רק דבר אחד היא לא הספיקה לעשות במונית - להוסיף לפזמון את המילה "אנא", שמושיבה את המילים בול על המנגינה היהודית החדשה מהטקסי. לכן בהקלטה הראשונה ההיא של השיר שומעים אותה שרה שלוש פעמים רצוף "לו יהי".
• • •
אפשר בקלות לטעון שהבית הדרומי בכנרת - ביתם המשותף של משפחות חלוצי כנרת שאמא גדלה בו - הוא בעצם המקום שבו נוסד "המוסד". בקומה הראשונה גרה משפחת מרק. אבי המשפחה, משה, היה המפקד של ספינת המעפילים הראשונה "יגור". בקומה השנייה גרה משפחת מאירוב. אבי המשפחה, שאול, היה ממקימי "ההגנה" ומפקד המוסד לעלייה ב', שריכז את מאמצי ההעפלה והעלייה הבלתי לגאלית מתחת לאפם של הבריטים. הסגן שלו גר עם אשתו ושלושת ילדיו בדירת חדר באותה קומה. קראו לו מאיר ספיר, והוא היה סבא שלי, אבא של אמא.
בזמן מלחמת השחרור שאול עבר לנהל את הרכש (עסקת הרובים הצ'כיים, שמייחסים לה חשיבות עצומה בהתעצמות צה"ל הצעיר, היתה פרויקט שלו) וכך יצא שסבא שלי היה המפקד האחרון של "המוסד לעלייה ב'". בזמן מלחמת העולם השנייה היו שאול וסבא נוסעים לאירופה בדרכונים מזויפים, כולל לארצות שהיו נתונות תחת הכיבוש הנאצי, כדי לארגן את הברחתם של כמה שיותר יהודים לארץ.
את הטכניקה הזו של זהויות בדויות הם העבירו לממשיכיהם עם קום המדינה, ואלה שינו את שם הארגון ל"המוסד לתפקידים מיוחדים". כנערה, אמא היתה רגילה לכך שאבא שלה נעלם לשבועות ארוכים ללא הסבר, וקלטה את הדאגה האילמת של סבתא לשלומו.
בשנות ה־70 אמא כתבה את השירים למחזמר "מסעות בנימין השלישי", על פי ספרו הסאטירי של מנדלי מוכר ספרים. אמנם כיוון המסע שם הוא הפוך - בנימין נוסע מהגולה "אל ארצות החום", אבל כשאני שומע את המנגינה של השיר "פירות חמישה־עשר", שידוע יותר כ"שלג על עירי", אני שומע את הדאגה האילמת של סבתא רבקה לסבא מאיר בזמן המסעות שלו לארגון הבריחה מאירופה.
קשר ישיר עוד יותר למוסד לעלייה ב', שאמא גם סיפרה עליו בעצמה, אפשר למצוא בשיר הפחות ידוע, אבל היפהפה, "המעיל". בשיר הזה אמא מדמה את החברים שלה למעיל שעוטף אותה ומאפשר לה לעוף. לעוף אל ארץ שאין בה "קו אדום ולא סגול ולא ירוק" ושבה "כל הגבולות אפשריים". אבל לכל חלום, כמו גם לכל מפגש עם חברים, יש סוף, וגם מעופו של המעיל מסתיים: "וכשמגיע זמן הנחיתה / אנחנו נוחתים ישר בשדה חיטה..." למה דווקא שדה חיטה? כדי שהבריטים לא יגלו, כמובן.
תעשו "גוגל תמונות" על "מבצע מייקלברג" - ותראו את נחיתת המטוס עם העולים הראשונים מעיראק אחרי פרעות הפרהוד. המוסד לעלייה ב' הנחית אותו בשדה מאולתר ליד יבנאל. האיש עם המזוודה שעומד לעלות למטוס הוא סבא מאיר, שהגיע כדי לוודא ביצוע ולשלם לטייס.
• • •
אי אפשר לדבר על יצירתה של אמא בלי להתייחס לאירוע המכונן בחייה, מלחמת השחרור. בעוד אחיה הקטנים, רותיק ויענק'לה, פונו מהקיבוץ, אמא, שהיתה כבר כמעט בת 18, נשארה ותפקדה כקשרית ביום שבו החלה הפלישה הסורית לעמק הירדן. מרתף הבית שבו גדלה, הבית הדרומי בכנרת, הפך לתאג"ד. מי שניהלה את התאג"ד המאולתר היתה סבתא רבקה, שקיבלה את האחריות הזו בעיקר בשל ניסיונה בטיפול בפרות ברפת.
ביום 18 במאי, היום שבו נאלצו הכוחות לסגת תחת אש תופת ממשטרת צמח, החלו להגיע הפצועים לתאג"ד. ביניהם גם דן כנרתי ז"ל, בן כיתתה של אמא, שגם לו לא מלאו עדיין 18. אמא היתה בתעלת קשר 20 מטרים מסבתא והיתה עדה לניסיונות הנואשים להציל את חבריה. דן כנרתי, ואחריו גם גור מאירוב ז"ל, שנפל בקרב בסג'רה, היו שניהם עדיין תלמידים שעזבו את בית הספר כדי להשתתף בקרבות שבהם נפלו.
בגלל נפילתם של רבים מבני כיתתה, שעוד לא סיימו אפילו את בית הספר, השורה המקורית שכתבה אמא בשיר "שנינו מאותו הכפר" היתה "ברחנו אל אותן המלחמות". היא שינתה אותה מאוחר יותר ל"הלכנו אל אותן המלחמות", כשהבינה שהתופעה הזו של תלמידים שמצטרפים לשורות הצבא אופיינית רק לבני דורה במלחמת השחרור.
מתוך ההבנה של משמעות מלחמת השחרור בעיצוב דמותה של אמא, הן כאדם והן כיוצרת, נובע חוסר ההערכה העמוק שלי ליושבי מגדל השן מסוגו של פרופ' דן מירון, שהעזו לדבר על "כתיבה מגויסת" בהקשר של אמא. כתיבה מגויסת היא למשל כתיבה לאירוויזיון: כתיבה שכלתנית ונטולת רגש שנועדה לייצר להיט בכל מחיר. אצל אמא לא היתה כתיבה כזו מעולם.
מה כן היה? היו בהחלט שירים רבים שנכתבו בהזמנה. אבל כשהנערה ההיא מתעלת הקשר התבגרה וכתבה שיר בהזמנה לחיל האוויר ("על כנפי הכסף"), היא לא סתם הצמידה לכנף מטוסי הקרב הישראליים את שיר השירים ("ודגלו עלי אהבה"), או ייחסה לו סגולות של נס תנ"כי ("נס הים וייסוב אחור והנהר חורבה"). לו היה מופיע מטוס כזה בשמי עמק הירדן ב־18 במאי, ייתכן שדן כנרתי, שהיה אגב בעצמו מוזיקאי מוכשר, היה עדיין איתנו.
אבל כמו שאמא כתבה: "אין לי טענות, גם לא היו לי". רמה כזו של כתיבה רגשית, אותנטית וקשורה בעבותות של דם לביוגרפיה האישית, קשה מאוד לחוש בלשכתו הממוזגת של פרופסור גבה־מצח לספרות.
• • •
למרות הביוגרפיה המאוד שורשית והנטועה בנוף ילדותה, לא כל השירים של אמא שנחשבים ל"שירי ארץ ישראל" הם באמת כאלה. לפעמים הנוף המתואר בשיר הוא רק משל. הנה דוגמה שהתגלתה לי במקרה: דיברנו, אמא ואני, על בני אמדורסקי, אפרופו הרקוויאם המדהים שהיא כתבה לו - "אני גיטרה". אמא תיארה לי את דמותו של בני כך: "אצל בני תמיד היתה מסיבה. לא משנה מתי עברת מתחת לבניין, גם בשלוש לפנות בוקר, בחלון של בני היה תמיד אור".
אחרי מותה שמתי לב שבאחד מספרי השירים שהוציאה, השיר "שדות בית לחם" מוקדש לבני אמדורסקי, ופתאום הבנתי את השיר אחרת: "אור הירח על ההר" הוא האור בחלון של בני, שלא כבה לעולם. העדר שפנה ללכת הם החברים שהתחתנו והתברגנו והשאירו את בני הרווק לבדו כ"אח לנשר ולעיט, אין לי שם ואין לי בית". החליל הוא החופש, וגם האמנות והבחורה בסוף - זאת שלא תחכה להלך עם הלחם והמלח - היא המחיר שמשלם כל אמן טוטאלי על הבחירה באמנות בלבד כדרך חיים.
אמנם לא הספקתי לשאול את אמא אם אני צודק, אבל כן שיתפתי את אסף אמדורסקי בפרשנות הזו, והוא בהחלט זיהה בה את אבא שלו.
• • •
לפני עשור בערך, כשהייתי מספר לסטודנטים שלי בקורס לכתיבת והלחנת שירים ב"רימון" ש"ואלס להגנת הצומח" הוא למעשה השיר הראשון בתולדות המוזיקה הישראלית על הטרדה מינית, הם היו נדהמים. גם השיר הזה נתפס אצל רבים כשיר טבע ארצישראלי, אולי אפילו שיר ילדים. היום רבים כבר יודעים את זה ומקשיבים לשיר אחרת.
אני שמעתי את זה ממקור ראשון: אמא היתה מאוד גאה בכך שכתבה שיר על הטרדה מינית עוד לפני שהמושג הזה היה קיים אפילו בשפה. כששאלתי אותה אם היה מקרה ספציפי שבעקבותיו כתבה את השיר, היא סיפרה לי על אלוף ידוע בצה"ל בשנות ה־60 שבוקר אחד, כשהכירו לו את הפקידה החדשה שלו, אמר לה: "כל שנייה שאת יושבת זה בזבוז זמן".
איך ילדה בת 18, אחרי טירונות, אמורה להתמודד מול אמירה כזאת של אלוף בצבא? התשובה של אמא למצוקה הזו היתה לכתוב את השיר ולתת אותו דווקא ללהקה צבאית! בכלל - המילה "דווקא" מאוד אפיינה את אמא: בתחילת שנות ה־90 ליווינו אותה לטקס קבלת דוקטורט כבוד מהאוניברסיטה העברית. זה לא היה הדוקטורט הראשון שהיא קיבלה, אבל הוא ריגש אותה במיוחד מפני שהיא היתה בוגרת האקדמיה למוזיקה בירושלים.
הטקס התקיים באמפי פתוח בהר הצופים, ובין הנאומים ניגנה תזמורת של סטודנטים באקדמיה משיריה של אמא. כשהגענו והצצנו בתוכנייה, גילינו ששיר אחד לא ינוגן הערב מול הנוף הירושלמי. אמא שאלה למה לא מנגנים את "ירושלים של זהב", ונענתה שהנהלת האוניברסיטה החליטה להימנע מביצועו מסיבות פוליטיות. באותה תקופה עוד לא היה ברור עד כמה הפוסט־ציונות פשתה בחוגי מדעי הרוח של האקדמיה הישראלית. אמא היתה מזועזעת. מתי הפכה הזיקה היהודית רבת־הדורות לירושלים, שהשיר מבטא, לעניין פוליטי?
כשהגיע תורה, היא הקריאה את הנאום שהכינה וחזרה למקומה בשורת החתנים והכלות. יכולתי לראות שהיא מוטרדת. משהו לא היה שלם. לטקסים האלה יש פרוטוקול נוקשה, אבל אמא מאז ומתמיד צפצפה על פרוטוקולים, ובטח שעל הפוסט־ציונות. אחרי שאחרון הדוקטורים החדשים נאם, ולפני שהתזמורת הספיקה לנגן את "התקווה", אמא, לתדהמת הנוכחים, צעדה עם הגלימה והמצנפת בחזרה אל הפודיום ואמרה: "תסלחו לי, אבל יש עוד משהו שרציתי להגיד - אך בבואי היום לשיר לך ולך לקשור כתרים, קטונתי מצעיר בנייך ומאחרון המשוררים, כי שמך צורב את השפתיים כנשיקת שרף, אם אשכחך ירושלים, אשר כולה זהב...".
• • •
בחזרה לבית החולים איכילוב. אמא נרדמה. זה אחד הלילות האחרונים בחייה. אני יושב לצידה ושם לב שבגלל עקמומיות מסכת החמצן שלה, האחות שרשמה את שמה עליה פיצלה אותו לשלושה חלקים: נ - עמי - שמר.
אני מתחיל לחשוב - האם אמא פעילה 50 שנה? אולי ב־50 השנה הראשונות של המדינה שלחו אותה כדי לשמור על משהו בעם? החישוב נכון: השירים הראשונים נכתבו בשנת 1954 למחזמר "חמש חמש", ועכשיו 2004. על מה אמא ויוצרים גדולים אחרים בני דורה שמרו? על הסיפור המשותף שלנו. נדמה לי שכיום במיוחד המון חיילים בחזית, פצועים בבתי החולים, משפחות נופלים, עקורים וחטופים דורשים מאיתנו שנמשיך לשמור עליו ולכתוב אותו. אני תמיד אתגעגע למי שעשתה את זה עם מחברת תווים ועיפרון.
המופע "כשאמא באה הנה" יעלה ב־21.7 בבית ליסין בת"א (אורחת: חוה אלברשטיין), ב־25.7 בתיאטרון ירושלים (אורחת: דיקלה), וב־31.7 בגבעת ברנר (אורח: דני רובס)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו