מאז שנסגר השער

את הכתם הזה לא ניתן להסיר, לא עם אקונומיקה, גם לא עם מסיר שומנים. מדינת ישראל לא השכילה לטפל כראוי בבעלי בריתה, אלה שלחמו כתף אל כתף עם חיילי צה"ל, וברגע נמהר אחד נעקרו ממולדתם. 22 שנה אחרי בריחת צה"ל מרצועת הביטחון בלבנון, קהילת יוצאי צד"ל כואבת, מסוכסכת ומפוצלת, יותר מאי פעם.

"במשך 22 שנה הקצינים הבכירים שתקו. הם קיבלו הכל, דירות, משכורות, רכבים, ולא הפריע להם שהחיילים שלהם, שסיכנו את חייהם אפילו יותר מהם, לא קיבלו כמעט כלום", אומר סאמר שרף אלדין, (56), לוחם צד"ל לשעבר וכיום תושב חורפיש. "נוצרו מעמדות בתוך יוצאי צד"ל. אני היום לא מגיע לחתונות, לא מגיע להלוויות ולא רוצה שום קשר עם הקצונה הבכירה. רימו אותנו, ניצלו אותנו, והכי גרוע - הכניסו בתוכנו שנאה וקנאה".

קהילה קרועה

כ־7,500 לוחמי צד"ל נמלטו בעור שיניהם ארצה, ונאלצו להתחיל חיים חדשים כפליטים חסרי כל בארץ זרה. "מדינת ישראל לא התכוונה לקלוט את החיילים הזוטרים, רק את הבכירים. היה שלב שבו ניסו לפתות את הלוחמים לחזור ללבנון. נתנו להם מענק של 30 אלף דולר. אנשים חזרו ללבנון, לקחו להם את כל הכסף שהיה ברשותם, ושמו אותם בכלא", אומר סאמר. ובכל זאת, עם השנים עזבו אלפי צד"לניקים את ישראל, וכיום חיות כאן כ־650 משפחות צד"ל, כ־3,000 נפש.

הקבוצה - שמלכתחילה לא היתה הומוגונית וכללה נוצרים, דרוזים, מוסלמים שיעים ומוסלמים סונים - התפזרה בנהריה, קריית שמונה, טבריה, כרמיאל, מעלות וחיפה. לא בכל מקום הסכימו לקבל אותם, וחלק מאזרחי ישראל הערבים מתייחסים אליהם עד היום כאל בוגדים.

ב־2001, בהחלטת ממשלה, פוצלו יוצאי צד"ל לשתי קבוצות: קצונת צד"ל, מדרגת מ"פ ומעלה, ומי שסייעו לזרועות המודיעין של ישראל, לשב"כ ולאמ"ן - כ־200 משפחות בסך הכל. הן טופלו על ידי מינהלת הביטחון והסיוע של השב"כ וזכו לבתים, למשכורות ולתמיכה רחבת היקף. שאר משפחות צד"ל, כ־450 בתי אב, הועברו לטיפול משרד הקליטה וזכו לתנאי שיקום נחותים משמעותית בהשוואה לאלו של בכירי צד"ל - ללא קורת גג משלהם, ללא פנסיה וללא זכויות בסיסיות אחרות. הם קיבלו מענק חד־פעמי של כ־40 אלף שקלים וסיוע בשכר דירה, שנע בין 600 ל־1,200 שקלים בחודש.

"כבר בלבנון חלק ממפקדי צד"ל היו מושחתים. הם נתנו הוראות מרחוק וניהלו עסקי מסחר מפוקפקים. המדים שלהם נותרו נקיים, בזמן ששלנו התלכלכו בבוץ ובדם. למפקדים היו את הנשקים החדשים ביותר, ולנו החיילים נותרו נשקים ישנים ומקולקלים. אז לא פלא שבארץ הם דאגו רק לעצמם. נוצרו גם מצבים אבסורדיים.

"אנשים שהיו להם קשרי משפחה עם בכירים, החתימו כל מיני גורמים על אישורים וטפסים. אני מכיר אדם ששירת 23 יום בדיוק בצד"ל, והצליח להשתחל לתוך קבוצת הבכירים. הוא קיבל בית והכל, והיום חי בשווייץ. אני, לעומת זאת, שירתי בצד"ל מגיל 15, ועבדתי גם מול גורמי מודיעין, אבל משום מה לא הוכנסתי לקבוצה המיוחסת", אומר סאמר וכפות ידיו נפרסות בתנועת ייאוש. שתיים מאצבעותיו לא מתיישרות, תוצאות פציעות שעבר כלוחם צד"ל.

* כ־7,500 לוחמי צד"ל נכנסו ארצה, חלקם חזרו בהדרגה ללבנון
* 650 משפחות לוחמי צד"ל שנותרו בארץ מפוזרות בנהריה, כרמיאל, קריית שמונה, טבריה, מעלות וחיפה
* בהחלטת ממשלה מ־2001, זכו הבכירים שבהם לדיור ולסיוע נדיב, ואילו הלוחמים הזוטרים נאלצו להסתפק בסיוע כספי צנוע בשכר דירה
* האפליה בין קבוצות הלוחמים פילגה את הקהילה; רק בתקציב 2022 שוריין תקציב לתיקון העוול

הוא נולד בהרי השוף בלבנון למשפחה דרוזית, וגדל בביירות. בגיל 11 נאלץ להסתתר במשך ארבע שנים במנזר מארוני, בעקבות קטטה אלימה שהיתה לו עם ילד פלשתיני. "אחרי ארבע שנים החליטו להחזיר אותי הביתה. אבא שלי לא זיהה אותי ואני לא זיהיתי אותו", הוא נזכר בעיניים לחות. באוגוסט 1976, אחיו, שהיה אז בן 18, נהרג מול עיניו מצרור שירה צלף פלשתיני בגבו במהלך מלחמת האזרחים.

"ראיתי את אחי נופל והתחלתי לרוץ אליו. אדם מבוגר תפס אותי בכוח ולא נתן לי לזוז. הוא אמר לי שההורים שלי לא יעמדו בלאבד שני ילדים באותו היום". חודש אחר כך זייף סאמר, שעוד לא מלאו לו 15, את גילו, והתגייס לצבא לבנון החופשית, שבשנת 1983 שונה שמו לצבא דרום לבנון.

במשך 24 שנים הוא שירת כלוחם, נפצע ממטענים של חיזבאללה, ושב לשירות. בין היתר היתה לו היכרות קרובה עם תא"ל ארז גרשטיין, מי שהיה אז מפקד יחידת הקישור ללבנון. בשנת 2000 הצליח להימלט ברגע האחרון, תוך כדי השלכת רימון על כוח שעמד במחסום חיזבאללה וניסה לעצור אותו. הוא הצליח להגיע אל מעבר הגבול עם רעייתו ובנו עמנואל.

בארץ נולד בנו השני, לו קרא ארז על שם המפקד הנערץ. בנו הבכור שירת בשירות לאומי, ובנו הצעיר משרת עדיין כלוחם מג"ב. הוא מרגיש מחובר למדינת ישראל, אבל אכול געגועים למולדתו ולמשפחתו שנותרה מאחור. הוריו הלכו לעולמם מבלי שנפרד מהם. הוא לא יכול היה להיכנס ללבנון, ומהם מנעו השלטונות הלבנונים את האפשרות להוציא דרכון, התעמרות שעוברים כל בני משפחות צד"ל שנותרו בלבנון.

השארנו הכל מאחור

אחד מבכירי צד"ל היחידים שאיתם שמר סאמר על קשר קרוב הוא דניאל אבו ח'יר. השניים נפגשים ונפרדים בחיבוק עז של לוחמים שהיו יחד תחת אש. דניאל הוא נוצרי מארוני שמוצאו מעישייה, והוא שירת כרכז ביטחון בצד"ל. כיום הוא מתגורר בחיפה, בבית שקיבל ממינהלת הביטחון והסיוע של השב"כ .

"אני שונא את המתח הזה בין הקבוצות", אומר דניאל אבו ח'יר, (52). "אני לא שייך לשום קבוצה ולא לשום דבר, כי הכל חרטא. כל הזמן מקימים עוד עמותות, ועכשיו יש יותר מדי עמותות של יוצאי צד"ל. בשביל מה צריך את זה? אנחנו נלחמנו כולנו יחד, נפצענו יחד, אז צריך להתייחס אל כולם באופן שווה". דניאל נפצע שלוש פעמים, ושרידי פציעתו ניכרים בעיניו. את ישראל הכיר דרך בתי החולים שלה, שאליהם הובהל בכל פעם שנפצע. הוא לא העלה על דעתו שיום אחד ייתלש מלבנון וישראל תהפוך לביתו.

בשנת 1976 כל הקהילה המארונית בעישייה, כ־4,000 נפש, הוגלתה לביירות, אחרי ש־66 מאנשיה נרצחו בטבח בכפר. "בביירות, כבר בגיל 9 אחרי בית ספר היינו סוחבים תחמושת לחיילים. ללכת ברחוב היה מסוכן. היו צלפים וטילים, אז עשו חורים בקירות של הבניינים וככה עברנו ממקום למקום. החיים לא היו קלים, אבל לא חסר לנו שום דבר, היה מספיק אוכל, היו תרופות".

במלחמת לבנון הראשונה כבש צה"ל את דרום לבנון, וכך התאפשר לדניאל ולמשפחתו לשוב לכפר הולדתו. אבל המצב הביטחוני הרעוע ומלחמת האזרחים שנמשכה, מנעו את המשך לימודיו. "התגייסתי כבר בגיל 14 לא בשביל להחזיק נשק ולהיות 'אבו עלי', אלא כי היינו חייבים לשמור על הכפרים ועל ההורים שלנו".

ב־1988 נפצע לראשונה, השתקם וחזר לשירות. ב־1991 נפצע שוב, ממטען. הפעם כבר קשה, בעיניים וברגליים. הוא פונה לבית חולים רמב"ם ושוב חזר לשירות. ב־1994 חיזבאללה טמן מלכודת לבכירים בצד"ל, ובית שבתוכו שהו - התפוצץ. "חמישה אנשים נהרגו ואני נפצעתי ושוב הגעתי לרמב"ם".

עם הנסיגה של צה"ל מרצועת הביטחון בשנת 2000, הצליח בדרך לא דרך להגיע עם אשתו ובנו לגבול. "השארנו את הרכב בלבנון ונכנסנו לישראל. הגענו לתל חי. כל הלילה לא ישנתי. הייתי מודאג מאוד. היינו בלי רכוש, בלי עתיד. השארנו הכל מאחור. לקח הרבה זמן עד שהדברים התחילו להסתדר". בארץ נולדו להם עוד בן ובת, וכיום הוא עובד כמנהל בגן החיות בחיפה. "הגדול שלי מסיים בקרוב את השירות הצבאי", הוא אומר ומתקשה להסוות את הגאווה שבקולו.

פתח לתיקון מאוחר

על האפליה והפיצול בין אנשי צד"ל שפוררו מבפנים את הקהילה כתב תא"ל (מיל') יגאל פרסלר בשנת 2015 מכתב לממשלה ולחברי הכנסת. "החלוקה הלא שוויונית הזו עוררה תרעומת עמוקה בקרב אנשי צד"ל, שחשים מבחינתם כי הם הקדישו את חייהם לבטחונה של מדינת ישראל והיא מצידה מפקירה אותם. אני מסכים עם הטיעונים הללו.

"לדעתי, זוהי חלוקה שערורייתית ולא מוצדקת שיוצרת ואף משמרת לאורך שנים אי שוויון בקרב אנשי קהילה אחת שחבריה תרמו משמעותית לביטחונה של מדינת ישראל". פרסלר מונה מטעם משרד ראש הממשלה לטפל באנשי צד"ל, אחרי שהטיפול הועבר ממשרד הקליטה לרה"מ. אבל רק לאחרונה ממשלת ישראל החלה לתקן את העוול ארוך השנים.

בתקציב המדינה האחרון הוחלט על העברה של 290 מיליון שקלים למשרד הביטחון לטובת מענק והלוואה לרכישת דירה לזוטרי צד"ל.

"לפני שנה הקים הרמטכ"ל אביב כוכבי ועד של יוצאי צד"ל, שהורכב מארבעה בכירים, ארבעה זוטרים ונציג של הרמטכ"ל. בעקבות הפעילות של הוועד, כל אחת מ־450 המשפחות, שהזניחו אותן עד היום, תקבל חצי מיליון שקלים מענק לרכישת דירה ועוד הלוואה של חצי מיליון בערבות המדינה. הכסף הועבר למשרד הביטחון ואנחנו מחכים לעדכון כיצד הכספים יועברו למשפחות באופן הדרגתי, במהלך ארבע השנים הקרובות", אומר רימון מראד, לוחם צד"ל לשעבר וחבר מטעם הזוטרים בוועד שהוקם.

"זה נכון שבמשך שנים הקצינים העלימו עין ולא היה אכפת להם שהחיילים שלהם לא קיבלו במשך שנים תמיכה, אבל אנחנו לא מאשימים אותם, הכתובת שלנו היא ממשלת ישראל. הקמנו את הוועד הזה, עשינו סולחה בתוכנו ואנחנו מקווים שזה יחזיק מעמד. המתח בין הקבוצות גרם לזה שאחים לא דיברו אחד עם השני. נעשה פה עוול גדול. ההחלטה עכשיו אולי תסייע כלכלית למשפחות שנותרו במצוקה, אבל לא בטוח שתצליח לרפא את הפצעים בתוך הקהילה".

בשם האב והאחים

את הפצעים העמוקים של הלן נצר־אסעד זה בוודאי לא ירפא. היא בת 57, נוצרית מרואנית שנשואה לדרוזי, עובדת כגננת בחינוך המיוחד ואם לשלושה, ובכל זאת מוצאת זמן להסתובב ברחבי הארץ ולהרצות בהתנדבות על סיפור חייה המצמרר ועל אנשי צד"ל. "בני נוער היום לא יודעים בכלל מה זה צד"ל, לכן כל כך חשוב לי לספר", אומרת הלן, כשהחיוך על פניה לא מצליח להסוות את הצער שבעיניה. הסיפור שלה לא קל.

אחיה הבכור טוני, שהיה לוחם בצבא לבנון החופשית, נרצח כשהיה בן 19 בקטטה עם רועה מוסלמי ליד כפר מוצאם עישייה. אביה נרצח גם הוא בשנת 1976 בטבח עישייה.

"נאלצנו כולנו לברוח מהכפר, צעדנו בלילות במשך שלושה ימים, בלי מים ובלי אוכל, מרוב רעב אכלנו עלים של אלון. בביירות התחלנו חיים אומללים בלי אבא. אבל לפחות גילנו שאבא השאיר אחריו רכוש, וכך אמא יכלה לקנות חנות שפרנסה אותנו בכבוד. אחי נביל, שהיה מורה למתמטיקה, היה כמו אבא עבורנו. לא ידענו על כך, אבל לנביל היה כבר אז קשר עם הישראלים, במשך כמה שנים. אחרי מלחמת לבנון הראשונה, אפרים סנה ביקש מנביל לחזור לכפר ולהקים שם גדוד של צד"ל. אמא לא אהבה את זה, אבל בסוף גם אנחנו חזרנו לכפר בעקבות נביל".

"התחננתי לסיוע מהממשלה. אם האחים שלי היו בחיים - כל אחד מהם היה מקבל וילה בארץ. למדינת ישראל משתלם שהם מתו. ככה זה לא עולה לה שום דבר. למשפחות השכולות היא לא מסייעת בכלל"

ב־1986 נהרג נביל במלכודת שטמן לו הארגון השיעי אמל. הוא, ביחד עם עוד כמה לוחמים, נורה בזמן שבאו לחתום על הסכם הודנה. "חזרנו להיות שוב יתומים. במשך שנה אמא לא דיברה ולא יצאה מהבית, מרוב צער. הינו אבודים ומבולבלים. כשנביל נהרג הוא היה בן 34, הבן הצעיר שלו היה בן 8 חודשים. כל פעם שהוא ראה ג'יפ הוא רדף אחריו ושאל: 'איפה אבא? איפה אבא?'".

אחיו הצעירים של נביל, אסעד ומרון, רצו להמשיך את דרכו. "היה להם חשוב להראות לאויבים שלנו שאותנו אי אפשר להפחיד. אסעד שירת כבר ביחידת מודיעין ולא יכול היה לעזוב את תפקידו, לכן מרון, על אף גילו הצעיר, 24, מונה למג"ד במקומו של נביל. מרון היה גבר יפה תואר עם עיניים ירוקות ונטולות פחד. הוא שכנע את אמא שתאפשר לו להמשיך את התפקיד של אחיו. הוא אמר לה שהכול 'מכתוב' ואם נגזר עליו למות, זה יכול לקרות גם בתאונת דרכים.

"מרון הצליח מאוד בתפקיד שלו, הוא תמיד הקפיד לצעוד בראש הלוחמים, כך גם היה במשימה האחרונה שלו בשנת 1988 שבה נורה ונהרג. אסעד החליט שהוא חייב להמשיך במשימה של אחיו שנגדעה, ואחרי מאבק של חיים ומוות עם אמא שלי, הוא מונה למפקד של אותו הגדוד. בשנת 1994 הוא, יחד עם ארבעה חילי צד"ל נוספים, נהרג ממטען שהטמין חיזבאללה".

"אסעד, אח שלך, היה המפקד שלי", אומר סאמר. "הוא היה איש מדהים, ובשונה ממפקדים שבאו אחריו, הוא היה בשטח, ודאג קודם כל לחיילים שלו".

"האחים שלי כמפקדים לא הסכימו לקבל שום דבר לפני החיילים שלהם. הם בחיים לא היו מסכימים לאפליה שנוצרה כאן במדינת ישראל. כל כך כואב לראות את הסכסוך הפנימי הזה בתוך יוצאי צד"ל. זה כל כך מנוגד למורשת של האחים שלי".

אם לא די לסבל האיובי, ספגה המשפחה עוד מכה אנושה. בנו ובתו של אסעד נהרגו ממטען שהניח חיזבאללה, וכוון במיוחד כדי לפגוע במשפחת נצר. מאז דבק במשפחה הכינוי "שושלת המוות". שלושה דורות של אובדן ושכול.

על מות אחיה ואחייניה התאבלה הלן מרחוק. שנתיים לפני שאסעד נהרג, עברה הלן לגור בישראל. עוד בלבנון התאהבה בלוחם צה"ל, דרוזי ישראלי. "כשאמא שלי שמעה על הרומן הזה, היא סגרה אותי במשך חודש בחדר בבית", היא צוחקת. "אבל אחי סייע לי לברוח, סידר לי דרכון וברחתי לקפריסין, שם נישאנו. את שלושת הילדים שלנו, רותי, ג'ון וגימי, רשמנו כדרוזים, כדי שיוכלו לשרת בצבא, כמו כל הישראלים. לא יכולתי לבוא להלוויה של אסעד. לא אפשרו לי. גם בהלוויה של אמי, שנפטרה לפני ארבע שנים, לא יכולתי להיות. יש לי שתי אחיות ואח בלבנון, שלא פגשתי כבר 30 שנה, כי לא נותנים להם דרכון ואפשרות לצאת מלבנון. יש לי אח נוסף שחי היום בשבדיה והוא בן המשפחה היחיד שאני יכולה לפגוש".

במהלך השנים לא קיבלה הלן שום סיוע או הכרה מהמדינה. "כשאמא שלי היתה זקוקה לניתוח לב, פניתי אל אחד ממשרדי הממשלה, והתחננתי לסיוע. אף אחד לא עזר לאישה ששלושת בניה מתו בצד"ל. אני לא נחשבת משפחה של צד"ל. אם האחים שלי היו בחיים - כל אחד מהם היה מקבל וילה פה בארץ. ולכן למדינת ישראל היה מאוד משתלם שהם מתו. ככה זה לא עולה לה שום דבר, כי למשפחות השכולות היא לא מסייעת בכלל. שלא תביני לא נכון, אני אוהבת את המדינה הזאת עד העצם, ומרגישה חלק ממנה. שני הבנים שלי שירתו בצבא, והבת בשירות לאומי. הלב שלי עם כל אמא שהבן שלה משרת בצה"ל. אבל מצד שני כואב לי על חוסר ההכרה בתרומה של צד"ל לביטחון המדינה. לכן הקמנו את עמותת צדק לצד"ל".

"העמותה הזאת הוקמה ממש כאן בבית של הלן בשנת 2017", אומר עו"ד דוד ברלב, ממייסדי העמותה. "פעלנו להקים את האנדרטה במטולה, לזכרם של 660 חללי צד"ל, וכעת אנו פועלים כדי לתקן את העוול ההיסטורי של אפליית חיילי צד"ל הזוטרים".

אלא שהתיקון כרגע לא יסייע להלן, שהמקרה שלה נופל בין הכיסאות והיא אינה זכאית לשום סיוע. כמעט. אחרי מאבק ארוך היא הוכרה כאחות שכולה ולכן היא זכאית לסיוע בטיפולים פסיכולוגיים. "באמת תודה רבה", היא אומרת בציניות. "כשהאחים שלי מתו, וניסיתי להתאבד פעמיים ושלוש - אז זה לא הזיז לאף אחד. המשפחה שלי הקריבה הכל ולא קיבלה מאומה. אבל האמת שהקטע החומרי והכלכלי הוא לא מה שהכי חשוב לי. אני רוצה שהסיפור של האחים שלי יהפוך לסמל, שבני הנוער יידעו שנלחמנו יחד".