בשבוע הבא יוענקו פרסי דן דוד, הפרס הגדול ביותר בעולם בתחום ההיסטוריה, שמוענק להיסטוריונים ולחוקרים המאירים באור חדש את העבר האנושי באופן יצירתי ונועז.
בימים שהרפורמה בבגרויות צפויה להביא לביטול בחינות הבגרות בהיסטוריה ואולי אף לגרוע מחשיבות המקצוע הזה, מארגני הפרס, אשר נוסד לזכר איש העסקים והנדבן היהודי דן דוד, אינם מהססים לסמן מגמה הפוכה. הסכום הכולל של הפרס - שלושה מיליון דולר - יתחלק הפעם בין תשעה חוקרות וחוקרים פורצי דרך מכל רחבי העולם, שכל אחד מהם יקבל פרס בסך 300 אלף דולר על הישגים בחקר העבר וכתמיכה בעבודתם העתידית.
את העניין הגדול ביותר מבין תשעת זוכי הפרס עוררה ד"ר נטליה רומיק מפולין. רומיק אינה היסטוריונית רגילה. היא אדריכלית ומעצבת בהכשרתה, שלמדה את מדעי המדינה דווקא, ומקדישה את עצמה למחקר על אודות העבר היהודי בארצה. בעיניה, בשונה ממלומדים אחרים, מיושנים יותר, את פירות המחקר הזה הכרחי למזג אל תוך המרחב הציבורי הקיים כעת, ואם יש דרכים לא קונבנציונליות לעשות זאת - מה טוב.
חשוב לציין שרומיק לא נרתעת ממוזיאונים "רגילים", ומכירה ביכולתם לחשוף תופעות שהושתקו במשך זמן רב. לפני כארבע שנים עיצבה ואצרה, יחד עם האוצרת יוסטינה שולץ, תערוכה גדולה על אירועי מארס 1968. המשבר הפוליטי שהתחולל בפולין באותה שנה התאפיין בעליית רגשות אנטישמיים, וכתוצאה מכך קרוב ל־25 אלף מתוך כ־30 אלף יהודים שעוד נותרו אז בפולין עזבו את גבולותיה. התערוכה כללה עדויות של היהודים על המאורעות שחוו, סיפורי חייהם אחרי שיצאו מפולין ופרטי אמנות שנוצרו בהשראת האירועים.
ובכל זאת, ב־15 השנים האחרונות נטליה רומיק מביאה לידיעת הציבור היסטוריה אחרת - רב־תחומית, מרתקת ומוחשית. "אפשר להגדיר זאת כשילוב של אדריכלות, מדעי יהדות ומוזיאולוגיה", מסבירה רומיק, ששמה הולך לפניה בזכות קונספטים מקוריים של תערוכות המוקדשות להיסטוריה יהודית.
אנטומיה של עץ
אחת הדוגמאות היפות לעבודה של רומיק היא התערוכה "מקומות מחבוא: אדריכלות של הישרדות", אשר נפתחה לפני כחודש בגלריית האמנות הלאומית של פולין. "ביחד עם צוות של היסטוריונים, אנתרופולוגים וארכיאולוגים, חקרתי את האתרים שבהם יהודים הסתתרו בתקופת השואה בשטחי פולין ואוקראינה של היום - מערכות של ביוב, מערות, ארונות בגדים, עליות גג, מצבות ריקות ואפילו עצי ענק חלולי גזע. את התוצאה הצגנו בצורה רגישה ואמנותית, כביטוי לטרגדיה העצומה שפקדה את העם היהודי וכיראת כבוד בפני היצירתיות של השורדים, שהיו מסוגלים להתאים את הסביבה הטריוויאלית ביותר להצלת חיים. את מה שמטבעו אמור היה להיות חבוי ומוסתר הבאנו לעיני כל".
לדברי רומיק, בערך 50 אלף מיהודי פולין שרדו את שנות השואה בהיותם בצד הארי: "הם היו צריכים להסתתר איפשהו, ואדריכלות ההישרדות שמנשבת ממקומות המחבוא מלאת פחד: פחד שהיהודים חשו מפני אלה שרדפו אחריהם או מפני השכנים, והפחד של הפולנים שלעיתים עזרו ליהודים. מקומות מחבוא הותקנו באמצעות כלים פרימיטיביים, אולם זה נעשה תוך מחשבה. הדבר החשוב ביותר בשבילי הוא להציג את המקומות האלה כאתרי הנצחה, בסיוע של מומחים מתחומים שונים".
לפני הפלישה הרוסית לאוקראינה, רומיק בילתה בה חודשיים ועסקה בתיעוד מדוקדק של מקומות המחבוא מהשואה. אחד ממושאי המחקר שלה נמצא עמוק מתחת לרחובות לביב - שם, במעמקי הביוב העירוני, הסתתרו 21 יהודים והצליחו להחזיק מעמד עד לשחרור לביב מהגרמנים. בזכות רומיק, מקומות המחבוא שלהם נסקרו לראשונה, והארכיאולוגים שהשתתפו בפרויקט גילו חפצים ששימשו את היהודים, ובהם לפיד ובקבוקים.
רומיק שיתפה בתערוכה את סיפור ההצלה של חייקה קלינגר, שהתחבאה עם לוחמי מחתרת יהודים במרתף של בית פרטי, אשר כבר לא קיים. בני הבית שהסתירו אותה הוכרו כחסידי אומות העולם. משפחת כורים שגרה בבית בסמיאנוביצה שלסקיה השתמשה בידע המקצועי כדי לבנות את המרתף וציידה אותו בתאורה ובמערכת אוורור מתוחכמת.
סיפורי ההצלה בביוב ובמרתף התפרסמו ברבים ותועדו בספרים, והמעשה בלביב אפילו הונצח בסרט קולנוע. מקומות מחבוא אחרים שתוארו בידי רומיק נגלו לעין הציבור הרחב בפעם הראשונה. מתברר שאחד מהם היה בלב בית העלמין היהודי של ורשה, שם הסתתר כילד אברהם כרמי עם אמו, דודו וקבוצת יהודים נוספים. לפני תחילת מגיפת הקורונה רומיק מצאה את אברהם בישראל ושמעה ממנו כיצד נבנה המחבוא וכיצד התנהלו החיים הבלתי אפשריים בתוכו. קירות המחבוא נבנו מלבנים ומחלקי מסילת רכבת, ומעליהם הונחו שברי מצבות הקברים - כך בין הסדקים שממעל חדרו פנימה האוויר והאור. כרמי נשאל על הצפיפות האיומה במחבוא, וענה מייד שהיה בו נוח יותר מאשר בקבר. "בקבר אי אפשר לדבר עם הידיים", הוא הוסיף בהומור, "אבל שם אפשר היה".
כאשר נודע לרומיק על עץ אלון בן 650 שנים בכפר וישניובה, שבו התחבאו שני אחים יהודים, היא עירבה מייד מומחים מענף הדנדרולוגיה ודרשה מהם לגלות את הסודות הצפונים בו. התברר שהעץ המדובר, עץ ארובה שנמצא בפארק המסונף לאחוזה ישנה, כונה "אלון יוסף". סיפור הצלת האחים לבית חימי הועבר מפה לאוזן לאורך שנים, עד שהגיעה רומיק ומצאה לו אישוש.
"איתרתי מסמכים ועדויות בקשר לעץ בארכיונים בוושינגטון", היא נזכרת, "ובכל זאת הרגשתי שאני צריכה לראות ולחקור מה נמצא בתוך העץ. הכנסנו לתוכו מצלמה אנדוסקופית, ולמרבה ההפתעה זיהינו בפנים הגזע החלול 14 מדרגות. בתערוכה מפורטות תולדות העץ לפרטי פרטים, מוצג המודל שלו, ולפתע העץ העתיק הזה נראה באור שונה לגמרי".
ניאו־גותיקה בדרום פולין
במסגרת פרויקט אחר רומיק קיבלה לאחריותה את המבנה הישן של חברה קדישא בעיירה גליביצה, והפכה אותו למוזיאון שמציג את ההיסטוריה הקולקטיבית של היהודים בסילזיה העילית שבדרום פולין. "מדובר בבניין יפה מהמאה ה־19, שנבנה בסגנון ניאו־גותי, והיתה זאת זכות גדולה להחזיר אותו לחיים", היא אומרת.
רומיק מספרת בהתלהבות כיצד לפני יותר מעשור היא "חידשה" את בית הכנסת בעיר חמלניק, אחד היפים ביותר שראתה מעודה. המיזם דרש מיליונים של זלוטי, שהגיעו ממענקי האיחוד האירופי ומתקציב הרשות המקומית. לא היתה כל אפשרות להחזיר למבנה את תפקידו המקורי, מכיוון שבעיר לא נותרו יהודים, ורומיק הציעה לתת לו חיים חדשים כמרכז תרבות ומוזיאון לעבר היהודי באזור. היא התלבטה איך להבליט את לב בית הכנסת - הבימה שנהרסה כליל על ידי הנאצים - והחליטה לנקוט צעד מתוחכם: לבנות את הבימה מחדש בממדיה המקוריים, אבל מזכוכית. "רציתי שהרוח החדשה בין הקירות הישנים תתכתב עם העבר הטרגי", היא מבהירה. "היו בידי צילומים מן השנים שלפני מלחמת העולם השנייה, ויכולתי להרגיש את תחושת המקום. פיסלתי את מבנה הבימה משני טונות זכוכית עמידה, כדי שבפסל ישתקף הריק שנותר בעקבות השואה ורצח מיליוני יהודים. תושבי העיר היו בתחילה די סקפטיים כלפי העניין בגלל העלות הגבוהה, אך כעת הם מתגאים במיזם שזכה בלא מעט פרסים. אף שמדובר בעיר קטנה, הוחלט לערוך שם פסטיבל יהודי־פולני".
לדברי רומיק, בניגוד לדוגמה הטובה של חמלניק, יש יותר דוגמאות הפוכות של המשך ההזנחה של בתי כנסת ושל מבנים יהודיים אחרים והריסתם הסופית. שנים של חוסר בהירות לגבי המעמד החוקי של הרכוש הזה ושל מחזיקיו החדשים, שהתיישבו ותפסו את המבנים במקום הבעלים היהודים שנרצחו, גרמו להתפוררות, ובהרבה מקרים המקומות שבהם פעמו החיים היהודיים אינם מתאימים יותר לא לשימור ולא להסבה לתפקיד חדש.
קואליציית זיכרון
בשאיפתה להנציח את ההיסטוריה היהודית, רומיק מנסה לחדש ולהציע פורמטים חדשים, שיספרו את הסיפור גם לאלה שמעולם לא הקשיבו לו, ואולי אף לא היו מודעים לקיומו. במקום להמתין שפולנים מהשורה יגיעו למוזיאון, היא מביאה את הפרקים הנשכחים של העבר היהודי אליהם, פשוטו כמשמעו. רומיק מודה שההיסטוריה של השטעטל, אותן עיירות יהודיות פריפריאליות שהיוו במשך מאות שנים את הבסיס של היהדות במזרח אירופה ונאכלו באש התהפוכות של המאה ה־20, מסקרנת אותה ולא מרפה ממנה. "החיים היהודיים פסקו להתקיים במקומות האלה, אבל המקומות עצמם קיימים", מוסיפה רומיק.
"המטרה שלי היתה לנתח מנקודת מבט ביקורתית את החללים שהתרוקנו: בתי כנסת, אתרי תפילה ולימוד או בתי ספר של פועלי ציון או של בונד, שנתפסו בהמשך על ידי בעלים חדשים, פולנים. כדי לשקף את העולם של פוסט־שטעטל, השקנו את פרויקט ארכיון השטעטל הנודד. הבאנו לעיירות היהודיות של פעם מבנה נייד, שקירותיו החיצוניים כוסו מראות ונועדו לשקף את מה שהיתה בעבר סביבה יהודית, ובפנים נפרסו חומרים שקשורים לאותו שטעטל, כגון ספרי יזכור, מסמכי קהילה, תצלומים, מפות וזיכרונות של תושבי העבר. אני באמת מאמינה שלפעמים עלינו 'לשחרר' את הארכיונים והמוזיאונים ולהפיץ לקהילה את הידע הטמון בהם. הפרויקט ביקר כבר ב־15 עיירות, ובכל אחת חנה לפחות יומיים".
כיצד התקבל הדבר על ידי התושבים של המקומות האלה כיום?
"למען האמת, קיבלתי רק תגובות חיוביות לביקורים של ארכיון השטעטל הנודד בעיירות, וזאת חרף העובדה שממש לא ברחנו גם מנושאים קשים, כמו פוגרומים בידי תושבים מקומיים, סוגיית ההשבה של רכוש יהודי או היעדר מדיניות הנצחה עקבית וברורה בפולין העכשווית. התושבים הנוכחיים הודו בהרבה מקרים שכלל לא ידעו שהם גרים במה שהיתה חנות יהודית, או שהבניין המוכר להם כל חייהם שימש מן המאה ה־18 בית כנסת. אני סבורה שאלה ההשפעות הטובות של האדריכלות, האמנות והעיצוב - הם מסייעים להשיג את היעד של הזיכרון.
"חוויתי דבר דומה לפני שנים אחדות כשיצרתי את 'היד', אינסטלציה בצורת אצבע ענקית, שמזכירה תשמיש קדושה המשמש להצבעה על טקסט במהלך קריאה בספר תורה על ידי בעל קורא. בתוך היד מוקמו תמונות וחומרים היסטוריים וארכיוניים, והיא נגררה ברחובות במהלך הליכה. גם אז המיצג הוליד רק התעניינות חיובית. האמנות במרחב הציבורי מיועדת לגרום להעברת ידע, ובלעדי הידע אנשים מסוגלים לחולל את הדברים הנוראיים ביותר. חשוב לא פחות, התעוררות העניין בעבר תמיד מביאה לקואליציית הזיכרון שלי עוד שותפים, והרי אני כאדריכלית אף פעם לא עובדת לבד".
האם את שותפה לביקורת המושמעת מדי פעם ביחס להשכחת העבר היהודי בפולין?
"זאת שאלה מורכבת מאוד שמצדיקה תשובה מורכבת: אם הכוונה למדיניות המורשת בפולין, אוכל להעיד שאני רואה ארגונים ומוסדות יהודיים (ואני עצמי חברה בוועד היהודי של ורשה) שעושים כמיטב יכולתם כדי לשמר ולהגן על המורשת היהודית במדינה. אסור לשכוח את ההיקפים האדירים - הרי היו אלפים של עיירות וכפרים יהודיים, ובכל אחד מהם היה לפחות בית כנסת אחד, לפחות מקווה אחד. מצד שני, ורשה הופצצה ונהרסה במלחמה, כך שדווקא בה נשארו רק דוגמאות פיזיות בודדות לנוכחות יהודית. אינני יודעת כמה ארגונים ישראליים מעורבים בשימור המסורת היהודית בפולין, ואולי יש מקום למעורבות גדולה יותר בעתיד, במיוחד מצד אדריכלים ואמנים ישראלים. בפרויקטים שעליהם עבדתי הרגשתי שחסר שיתוף פעולה עם גורמים ישראליים, אבל אולי זה רק הניסיון שלי".
אולי השימור של פולין היהודית ללא יהודים היא פשוט משימה בלתי אפשרית?
"בוורשה ובכמה ערים פולניות גדולות, כמו קרקוב וגדנסק, פועלות עכשיו קהילות יהודיות מכל הסוגים ומפעילות בתי כנסת יפים. אבל אם חושבים על המקומות הקטנים כמו חמלניק, ברור שאין דרך חזרה ואין היתכנות לשיקום החיים היהודיים. עם זאת, ההגנה על המרכיבים האחרונים של המורשת היהודית היא חובתנו כפולנים וכישראלים, ואולי זאת גם חובה אירופית".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו