השואה לא נכחה בבית ילדותו של ארז תדמור. היא רק ריחפה מעל, ברקע. את סיפור הגבורה וההישרדות של סבו וסבתו, שלום וגיטה, הצליחה אמו, דבורה טויסטר, לדלות בקושי מתוך שתיקותיהם הרועמות, ואחר כך, במעין מרוץ שליחים של הזיכרון, העבירה את לפיד סיפורם גם לילדיה, בני הדור השלישי.
מגיל צעיר שמע ארז על סבו וסבתו הפרטיזנים מפולין, שגברו על התופת ביערות המושלגים, הצילו יהודים רבים והקימו בסופו של דבר בית בישראל - הנקמה האולטימטיבית ברוצחים הנאצים.
הסב, שעסק בזגגות והרבה לנוע בדרכים, הפך את מעבה היער ממלכודת מוות למקום הישרדות. "סבא שלום הכיר כל פינה וידע לייעץ להרבה יהודים איפה להסתתר", מספר תדמור. "כשהתחיל לעלות האיום על העיירות היהודיות מפני פלישה גרמנית, הוא התכונן, אף שכולם מסביב לעגו. הוא חיפש ומצא מקומות מחבוא טובים, חקר מאיזה מזון לא רעיל אפשר להתקיים ביער, ואיפה אפשר לישון באופן בטוח. הוא היה ערוך לסכנה, וככה הציל הרבה יהודים שלא ידעו איך להתמצא".
דבורה, כיום בת 76, זוכרת היטב את הוריה: "אמא שלי, גיטה, סירבה לדבר על השואה, וכשאבי, שלום, היה מנסה לספר משהו - היא היתה אומרת לו 'הילדה לא צריכה לשמוע זוועות כאלה'. אני ידעתי שכשתקפו את העיירה שלהם בפולין, אמא שלי רצה ליערות יחפה בשלג, שם היא שרדה עם קבוצת פרטיזנים. בבית החולים קטעו לה את אצבעות הרגליים שקפאו, וכך הצילו אותה למעשה ממוות".
לסיפור המשפחתי התווסף מאוחר יותר בישראל, באמצע שנות ה־50, עוד נדבך דרמטי וטעון: אישה מסתורית הגיעה לשכונת הניצולים בהרצליה והפכה לשכנתם של גיטה ושלום. עד מהרה הואשמה השכנה על ידי ניצולה אחרת, שטענה בתוקף כי שימשה קאפו במחנה הריכוז שלהן (הקאפו היו אסירים יהודים שמונו מטעם הנאצים לפקח במחנות, ורבים ראו בהם בשל כך משתפי פעולה). במקביל פיתחה השכנה קשר חברי קרוב, ואולי אף מעבר לכך, עם שלום, דבר שהרעיד את השכונה כולה והעלה באוב חשבונות ישנים וטרגיים.
"גרנו בהרצליה, בשכונה של ניצולי שואה, אנשים עם מספרים על הזרוע", משחזרת דבורה. "אבא שלי היה אדם מאוד דומיננטי, עוזר לכולם. יום אחד עצר ליד הבית שלנו טנדר גדול, והתחילו לפרוק ממנו דברים. התברר ששכנה חדשה הגיעה עם הילדה שלה. ניגשנו לעזור, ואני זוכרת שראיתי שם פסנתר והתלהבתי, כי החלום שלי היה לנגן. אני והבת של השכנה הפכנו מייד לחברות.
"יום אחד הגיע לבקר בשכונה זוג, גבר ואישה, והאישה ראתה את השכנה ואמרה עליה מייד: 'היא היתה קאפו, אני מזהה אותה'. מהר מאוד התחיל סיפור בשכונה. אמא שלי ניתקה יחסים עם השכנה ולא נתנה לי להמשיך לשחק עם הבת שלה. אנשים בשכונה דיברו והתנהגו לא יפה.
"לקשר שהיה לשכנה עם אבא שלי לא הייתי מודעת. אני רק זוכרת שיום אחד שמענו פתאום קול נפץ מהבית שלה. רצנו לשם ומצאנו אותה על הרצפה, כולה מלאה דם. התברר שבקבוק סודה מתוך הפריזר התפוצץ בידיים שלה. הזמינו מייד אמבולנס ולקחו אותה. בהמשך היא חזרה לשכונה - ואנחנו עזבנו".
כן או לא קאפו?
עשורים חלפו עד שהנכד תדמור, שביסס בינתיים את מעמדו כאחד הבמאים המוערכים בקולנוע הישראלי, הצליח להתמודד עם הסיפור המשפחתי המורכב וליצור את סרטו האישי ביותר, "סודה", שעלה אמש (16 בינואר) לאקרנים. את התסריט כתב תדמור ביחד עם שלמה אפרתי, ובסרט מככבים ליאור רז, רותם סלע, זהר שטראוס, נטע שפיגלמן, פיני טבגר וסיוון תדמור - בתו של ארז - בתפקיד הסבתא גיטה בילדותה.
"כשהייתי ילד אמא שלי סיפרה סיפורים משכונת גן רש"ל, שכונת הניצולים בהרצליה, אבל לא הייתי מספיק בוגר להבין מה זה אומר ואם הנושא הזה מעניין אותי", משחזר תדמור. "אני זוכר שיום אחד הגיע איש, בן דוד של סבא שלי, שעליו ביססתי אחר כך את הדמות של יאנק בסרט.
"הוא היה אדם מבוגר, ואני זוכר שכילד בשנות ה־80 הרגשתי שסוף־סוף אני רואה מישהו שנראה כמו 'ניצול שואה'. הוא ביקש מאמא שלי סליחה, ואחרי שהלך שאלתי אותה על מה הוא צריך סליחה. ואז היא התחילה לספר את הסיפורים, אבל לא יכולתי להכיל את זה, זה היה לי יותר מדי.
"השנים עברו, וכשעבדתי על סרט הגמר שלי בלימודי קולנוע אמא שלי אמרה: 'אולי תספר את הסיפור עם הקאפו?'. ועדיין לא הייתי בשל לסרט כזה. אמרתי לה שיום אחד אעשה. עברו מאז עשרה סרטים, ועכשיו אני בשל".
הוא בן 50, נשוי למורן, מנהלת דיגיטל, אב לבן ולבת. "כיום אני בגיל שמאוד דומה לגילים של הדמויות שעליהן מתבסס 'סודה'. היה מאוד קשה להפיק את הסרט הזה, סרט תקופתי על השואה. זאת הפקה גדולה, והנושא לא תמיד קל מבחינת מימון הקרנות והמשקיעים. נלחמתי, ובסוף הצלחנו".
עד כמה נשארת נאמן לסיפור כפי שקרה במציאות?
"בכל הסרטים שלי תמיד יש משהו מתוך החיים שלי. לפעמים זה יותר קרוב למציאות, כמו 'בשורות טובות', שסיפר סיפור של זוג בטיפולי פוריות - אחד לאחד מה שקרה לאשתי מורן ולי. ב'סודה' היה לי ממש תחקיר מול העיניים. אנשים בשר ודם שעברו את זה, הדוד שלי ועוד חברים של הוריי שסיפרו לי.
"כשסבא שלום נפטר, ב־1979, הייתי ילד, לא ממש הכרתי אותו. אבל אני מרגיש שבסרט סוף־סוף ראיתי אותו. ראיתי את אמא שלי בילדותה. היו הרבה רגעים על הסט שפתאום חזרתי בהם בזמן. זאת היתה סגירת מעגל בשבילי, לראות את הסבא שלי עושה את מה שעשה פעם".
"הכל חוזר. אני רואה כיום אנשים שחזרו מהמלחמה בלי רגליים וידיים, ואלה לגמרי המראות מהסרט, של אנשים שחזרו מהשואה. ואחרי 7 באוקטובר כולם סוגרים עכשיו חשבונות, כמו אז"
דבורה: "בסרט מופיע גם הסיפור של אמא שלי (שמגלמת נטע שפיגלמן; מ"כ), שהיתה פוסט־טראומטית וסבלה כל חייה מבעיות ברגליים. נוסף על כך, בכל ערב היינו חייבים להיצמד לרדיו כדי להאזין ל'מדור לחיפוש קרובים' (פינה מיתולוגית מימי ראשית המדינה ששימשה אמצעי קשר לאיחודי משפחות; מ"כ), לשמוע מי הגיעו לארץ. היא חיפשה קרובים שלה, ואף פעם לא מצאה".
כשארז סיפר לך שהוא כותב את הסיפור שלך ואת סיפורה של המשפחה כולה, היית מעורבת?
"לא, סמכתי עליו לגמרי. הוא מספר סיפורים הכי טוב. כשהתסריט היה מוכן הוא שלח לי, וכשקראתי פשוט ישבתי מול המחשב ובכיתי. כל מה שחוויתי כילדה מופיע בסרט".
ארז, יום השואה הבינלאומי יצוין ב־27 בחודש. השורדים עצמם הולכים ומתמעטים, והאנטישמיות בעולם גואה. עד כמה היתה לך תחושת שליחות לאומית ביצירה של "סודה"?
"היתה מאוד! אני לא יודע מי יספר את הסיפורים לדורות הבאים אחרינו. עשיתי כבר סרט בנושא השואה, על יהדות סלוניקי ('הבן של אלוהים'; מ"כ). צריך שהנושא הזה יסופר, וצריך לגרום לקהל לבוא ולראות - וזה אתגר. כמו שעשה אבי נשר ב'פעם הייתי' וכמו שעכשיו עושה אדיר מילר ב'הטבעת'".
אני מניחה שליהוק של שניים מהכוכבים הגדולים כיום בארץ, רותם סלע (בדמות השכנה, שבעלילת הסרט נקראת אווה) וליאור רז (בדמות שלום), יכול לעזור בתיווך סיפורים כאלה.
"לליאור פניתי כי היה לו המבט והכריזמה שהיו לסבא שלי. הוא מנהיג. הרבה יגידו שהוא ברוס וויליס הישראלי, אני רואה בו מנהיג עם המון נשמה. סבא שלי היה כזה, קשוח שהתמודד עם היערות, הנאצים, הקור, התנים. בראש שלי ראיתי את ליאור מגלם אותו.
"רותם הרשימה את כולנו כבר באודישן. בצילומים גיליתי שחקנית מוכשרת בטירוף. היינו בהלם ממנה. היא היתה מדהימה, מפחידה, חזקה. יש בה כריזמה ויופי של כוכבת הוליוודית, וזה התאים כמו כפפה ליד. בחזרות היא קצת שמרה על עצמה, אבל בסצנות עצמן היא עפה".
כבוד בוונציה
תדמור הוא אחד הבמאים שהביאו בשנים האחרונות כבוד וגאווה לקולנוע הישראלי, עם סרטים שכיכבו בפסטיבלים בינלאומיים וקטפו פרסים ושבחים. בימים שבהם יצירה ישראלית הופכת במהירות לפרסונה נון־גרטה מעבר לים, תדמור מודה שהמצב בעולם מדאיג - אף ש"סודה" שלו לא נתקל בחרמות, לפחות בינתיים.
"מאוד קשה עכשיו לקולנוע הישראלי האמנותי, שבדרך כלל מתחיל את דרכו בפסטיבלים. לא יצהירו על זה, אבל לפי מה שאני רואה, בפסטיבלים בעולם מקבלים פחות סרטים ישראליים, וזה חוסם אותם הלאה. זה מאוד מצער שמתחילים להחרים.
"למזלי, הספקנו להציג את 'סודה' בוונציה (בהקרנה חגיגית שערכה עיריית ונציה, ערב לפני הפתיחה הרשמית של הפסטיבל היוקרתי; מ"כ), וזאת היתה חוויה מדהימה. לא היה חרם, אבל המון שוטרים סגרו את אזור ההקרנה כדי למנוע הפגנות, כך שאף אחד לא התקרב אלינו.
"בינתיים התקבלנו לתחרות הרשמית של פסטיבל סנטה ברברה, שיתקיים בפברואר. זה פסטיבל גדול, וגיא נתיב, שהוא חבר, אמר לי שלא מקבלים עכשיו סרטים ישראליים לשם, כך שזה הישג גדול שהתקבלנו".
נתיב מצליח מאוד עכשיו בהוליווד. מעורר גם אצלך תיאבון?
"עוד כשלמדנו יחד בתיכון לגיא היה חלום להגיע לארה"ב ולעשות את זה שם בגדול. לי אף פעם לא היה החלום הזה. אני הולך עם הלב והיצירה שלי עד הסוף, לא לפי מקומות. זה בהחלט כיף לעשות סרטים בתקציבים של הוליווד, טעמתי מזה בקטנה ב'ארץ פצועה', ב'סיפור גדול' וגם ב'סודה', אבל לנסוע ולעשות סרט אמריקני לא היה החלום שלי".
שר התרבות מיקי זוהר מנסה לקדם רפורמה בקולנוע, שלפיה את התמריצים יקבלו סרטים מסחריים ומושכי קהל, ופחות סרטי איכות אמנותיים. לא בטוח ש"סודה" היה נתפס ברפורמה כסרט ששווה השקעה.
"לדעתי, הרפורמה הזאת לא תקרה, כי כלום לא קורה. אני לא ממש יודע לגמרי מה הם רוצים לעשות, אבל אני מוכן לבוא לשר ולהגיד לו 'שלא יהיו פה רק קומדיות'. חשוב לספר את הסיפור הישראלי האמיתי לא רק בהצחקות ובריגושים, אלא גם בהיסטוריה ובעומק".
השר זוהר טען שהוא לא צריך לממן סרטים אמנותיים שאולי יתקבלו לכל מיני פסטיבלים בעולם,
אבל פחות יביאו צופים לאולמות בארץ.
"אז שיוסיף כסף ויקצה קטגוריה גם לסרטים מסחריים, ואז יהיה לו גם מזה וגם מזה. אתה לא יכול לבוא ולהגיד אני לא רוצה את זה, ואני מממן רק את ההוא - זה יהפוך את הקולנוע הישראלי לרדוד. אתה רוצה לקדם קולנוע מסחרי? אני בעד. בוא תוסיף עוד 50 מיליון שקלים, תתאמץ קצת ותביא כסף. זה מה שצריך לעשות. אגב, אני לא בטוח שיצליח לשר עם הרפורמה, וגם אם כן, מתישהו תתחלף הממשלה ותחזיר את המצב למה שהיה".
עד כמה אתה מצליח לשמור על אופטימיות במציאות המורכבת שלנו, עם הממשלה הנוכחית?
"מאוד קשה פה. מה שקורה עם החטופים זה אחד הדברים ששברו את הלב שלנו כישראלים. מאות אנשים נחטפו, ומתייחסים לזה כמו לעסקה של ציוד או אדמות. אלה בני אדם. עד שלא יחזרו כל החטופים נהיה כולנו שבורי לב, לא נצליח לקיים שום דבר. אי אפשר להשתקם בלי זה".
אתה מאמין שבכלל נצליח להשתקם?
"תמיד עמדנו על הרגליים. עברנו את השואה ועמדנו על הרגליים, אז נצליח גם פה. כשעבדתי על 'סודה', לפני 7 באוקטובר, אמרתי 'הנה סרט שיוכיח לאנשים שככה היינו פעם' - ועכשיו פתאום הכל חוזר. אני רואה כיום אנשים שחזרו מהמלחמה בלי רגליים וידיים. ואלה לגמרי המראות מהסרט, של אנשים שחזרו בזה הרגע מהשואה עם פוסט־טראומה שדומה מאוד למה שקרה ב־7 באוקטובר. בסרט מי שחזרו משם סגרו חשבונות, וגם כיום מתנהגים ככה זה לזה".
"לליאור רז יש מבט וכריזמה שהיו לסבא שלי. אומרים שהוא ברוס וויליס הישראלי, אני רואה בו מנהיג עם המון נשמה. רותם סלע מוכשרת בטירוף, מפחידה, חזקה. בסצנות היא עפה"
אפרופו סגירת חשבונות, הסרט נוגע בעצב החשוף של היחס כלפי מי שנתפסים כ"משת"פים". זאת פצצה רגשית שהופכת לכדור שלג מטלטל.
"רותם סלע ואני דיברנו בשיחת זום עם נכד של קאפו יהודייה, והוא אמר לנו: 'סבתא שלי היתה אישה רעה, היא גילתה לנו מה היא עשתה ליהודים וזה היה נורא, עד היום אני לא סובל אותה'. הוא סיפר דברים מזעזעים שסבתו עשתה. אבל היו גם קאפו טובים ורגישים יותר, שרק רצו
לשרוד, כמו אווה. רוב הקאפו לא נשארו בארץ וברחו. לא היה אפשר לחיות כאן ככה".
בסרט משאיר תדמור את שאלת הקאפו (היתה או לא היתה?) פתוחה לפרשנות. בנוגע לקשר בין השכנה אווה לשלום, הוא מסביר: "כשסבא וסבתא שלי הכירו, הם היו זוג מדהים ביער, פרטיזנים קשוחים כמו 'רוצחים מלידה', יורים ונלחמים ביחד. ואז בישראל הדברים פתאום השתנו.
המשולש הרומנטי שאני מתאר בסרט הוא הקצנה, פרי הדמיון שלי. קירבתי בין הדמויות יותר ממה שהיו. במציאות היתה ידידות חזקה בין סבא שלי לאווה, והאמת היא שקשה לדעת מה באמת היה שם. אני בחרתי לקחת את זה קדימה, לאפקט הדרמטי".
שידוך מסקרן
תדמור נחשב ליוצר רבגוני במיוחד. לצד דרמות קומיות שהפכו ללהיטים בקולנוע ("סיפור גדול", "בחורים טובים"), הוא ביים סרטים שנוגעים בפצעי החברה הישראלית ("ארץ פצועה", "נמל בית", "ילדים של אף אחד") ודרמות מרגשות שעוסקות ביחסים ובמשפחה ("הבן של אלוהים", "בשורות טובות").
בימים אלה הוא עסוק בפיתוח סרט עלילתי על אירועי 7 באוקטובר בתחנת המשטרה בשדרות - אתר שהפך בשבת השחורה לזירה של דם ושכול. "הסרט, כשייצא, יתמקד ביום הקרב בתחנה, שבה התבצרו מחבלי חמאס.
היו שם שוטרים שנתקעו על הגג וניסיונות חילוץ, ובסוף פוצצו ושיטחו את כל המתחם. זה סיפור נוראי. נפגשתי עם שוטרים שנלחמו שם, ומהסיפורים שלהם אתה יוצא עם פוסט־טראומה בעצמך. אני כותב את התסריט לאט, כי זה משהו שצריך להיות מאוד מדויק. זה נושא לא קל".
אתה לא חושש שהקהל יירתע מסרט כזה, שיציף מחדש את הטראומה הלאומית?
"בשנים הקרובות כולנו נרצה לשכוח את הטראומה, זה נכון. ברור לי שעכשיו אי אפשר להקרין סרט כזה. זה יכול לקחת זמן. קודם שהמדינה תשתקם".
דבורה, אמו של ארז: "אבא שלי היה מאושר אם היה יודע שהנינה שלו מגלמת אותי. בתקופה שבה יש שוב אנטישמיות בעולם, וכשאנשים פוחדים לטוס לחו"ל עם מגן דוד, חשוב לספר את הסיפור"
להבדיל אלף אלפי הבדלות, הקהל הישראלי נהר בשנים האחרונות לראות את הממתק הקולנועי הבלתי מעורער של תדמור - צמד סרטי "בחורים טובים". הסרט הראשון בסדרה היה המצליח ביותר ב־2022, וההמשכון, שרץ בבתי הקולנוע בימים אלה ("בחורים טובים 2"), נחשב לסרט המצליח של 2024. כעת עובד תדמור על הסרט השלישי בסדרה, "בחורים טובים 3", שצילומיו אמורים להתחיל בקיץ הקרוב.
"אני רואה בהקרנות חרדים, בני עקיבא, חילונים, ערבים, כולם צוחקים ומתרגשים מאותן הבדיחות", אומר תדמור. "כשיצאנו עם הסרט הראשון אמרו לנו שלא נצפה ליותר מ־50 אלף צופים, אבל הוא סיים עם 350 אלף - והוקרן בכל העולם. הסרט השני כבר עבר את רבע מיליון הצופים.
"מי שהביא את הרעיון לסרט היה המפיק שלנו, יקי רייסנר. אני חילוני, ושידוכי חרדים היו עולם שלא הבנתי. עד שהגעתי למלון כפר המכביה וראיתי את בני הישיבות יושבים שם, בחור מול בחורה, בני 19-18, מסתכלים בעיניים ושואלים שאלות, בודקים אם יש התאמה, משיכה, חיבור. מאוד סקרן אותי לראות את הצעירים האלה מתרגשים לקראת הפגישה. ומדובר בתעשייה מטורפת. אז התחלתי לחקור, וכיום אני יכול להיות יועץ לענייני דתיים בסרטים".
איך מגיבים לסרטים האלה בחברה החרדית?
"ב'בחורים טובים' הראשון חטפנו מכות רצח מחבורה של 200 חרדים בקריית צאנז בנתניה, שקפצו עלינו ורצו לשבור לנו את הציוד, כשצילמנו שם בגן ציבורי. הם חסמו לנו את הדרך והתחילו לפרק אותנו באגרופים.
"מזל שהסצנה הבאה היתה בביה"ח לניאדו (צוחק). גם בצילומי הסרט השני חרדים ברלדים זרקו עלינו ביצים, גביעי לבן ונפצים. בסוף דיברתי איתם וגיליתי שהם מכירים את 'בחורים טובים' יותר טוב ממני. הם פשוט הגיעו להפריע כי הרב שלח להם הודעה.
"בבני ברק קיבלו אותנו מאוד יפה בסיור שערכנו שם לפני צילומי הסרט השני. אם מאור שוויצר או עמית רהב ילכו שם, הם יהיו כמו רוקסטארים. כולם בבני ברק ראו את הסרט הראשון. כשאני נכנס לעיר, ילדים מצטלמים איתי. בישיבות מדקלמים טקסטים מהסרט".
ב"בחורים טובים 3" תשתתף סיוון, בתו בת ה־13 של תדמור, שמככבת כאמור גם ב"סודה". "סיוון היתה בת 12 כשצילמנו את 'סודה', ואני מודה שהיה לי מבלבל על הסט. אני רואה מולי את אמא שלי, וזאת בעצם הבת שלי. זה היה קשה לעיכול. סיוון היא ילדה מאוד ממושמעת. על הסט היא הבינה שאם אני אומר לה משהו כאבא, היא יכולה להתנגד, אבל אם אני אומר לה משהו כבמאי - לא מתנגדים לשום דבר שאני אומר (צוחק)".
דבורה, איך היתה ההרגשה לצפות בנכדה שלך שמגלמת אותך בסיפור המשפחתי?
"זה מרגש אותי מאוד. מאז שסיוון היתה ילדה קטנה אמרו לה שהיא דומה לי, ועם המשקפיים היא ממש נראית כמוני בילדותי. אבא שלי כל כך אהב קולנוע. אם הוא היה חי ויודע שיש לו נכד במאי ונינה שמגלמת אותי בסרט, בסיפור שלנו, הוא היה מאושר.
"אני מאוד גאה בארז על הסרט הזה, שיש לו חשיבות גדולה מעבר לסיפור האישי שלנו. בתקופה שבה שוב שומעים על אנטישמיות בעולם, וכשאנשים פוחדים לנסוע לחו"ל ולחשוף על גופם מגן דוד, מאוד חשוב לספר את הסיפור".
הבריחה מאיראן
נוסף על שלל עיסוקיו, תדמור עובד כעת על פיתוח סדרת טלוויזיה בשם "הכרם", על כנופיית פשע שפעלה בישראל בשנות ה־80, בשכונת כרם התימנים. "אני עובד על זה עם רועי אסף ומשה דבורה, וקיבלנו חומרים מהעבריינים שהיו באותה תקופה, הקלטות של סיפורים שאם את שומעת אותם את נכנסת להלם. אפילו המשטרה לא יודעת דברים, זאת סדרה שאולי תפתור המון תעלומות (צוחק)".
"ב'בחורים טובים' הראשון חטפנו מכות רצח מחבורה של 200 חרדים שקפצו עלינו ורצו לשבור לנו ציוד. פירקו אותנו באגרופים. כיום אוהבים אותנו, כולם מצטטים את הסרט"
הוא שוקד גם על סרט תיעודי, "מהפכת הנשים השקטות", שיעסוק בשלוש נשים שברחו בשנות ה־90 מאיראן לישראל. "זה סרט תיעודי שאני עובד עליו עם מיכל זיס, ואנחנו מצלמים אותו כבר זמן־מה. הוא יביא את הסיפור של שלוש יהודיות שברחו ממשטר האייתוללות, כמו בסרט ההוליוודי 'לא בלי בתי' מ־1991 (בכיכובה של סאלי פילד; מ"כ). הן עברו ייסורים, ברחו דרך פרצה בגדר, ואחרי דרך מושלגת וקשה חצו את הגבול לטורקיה - ומשם הגיעו לישראל. שתיים מהנשים חיות בארץ, והשלישית נפטרה מסרטן במהלך הצילומים".
איך הגעת אליהן?
"בעקבות פגישה שעשינו עם אוהד חמו, אחרי כתבה שהוא שידר. הוא קישר אותי לאישה הראשונה, זו שבינתיים נפטרה, ואל השתיים הנוספות הגענו אחרי תחקיר. אנחנו משלבים בצילומים שחזורים של מה שעבר עליהן, לצד תמונות אותנטיות שהביאו איתן. הקרן החדשה השקיעה בסרט הזה, והוא יתמקד בנקודת המבט של נשים מושתקות שבחרו להימלט מהמקום שהיה ביתן, אבל הפך לסיוט".
הנושא מן הסתם מקבל משמעות אקטואלית על רקע המלחמה הגלויה בין ישראל לאיראן בשנה האחרונה.
"דיברנו איתן הרבה על איראן אחרי מתקפת הטילים משם והמתיחות הכללית באזור. הן אמרו שהן מודאגות, כי יש להן בני המשפחה שעדיין חיים שם. הן נמצאות איתם בקשר, ומבקשות שישראל תציל את המשפחות ותחלץ אותן מאיראן. הסוכנות היהודית עושה מאמצים ומנסה להוציא משם כמה שיותר, אבל זה קשה מאוד. יש באיראן עדיין המון יהודים שסובלים, והנשים מחכות שישראל תסייע בהחלפת השלטון שם".
בקרוב תדמור יגיע גם לתיאטרון, עם לא פחות משלוש יצירות שלו שיעברו עיבוד מהמסך לבמה. בימים אלה נערכות בתיאטרון בית ליסין חזרות ל"בחורים טובים", עיבוד בימתי שעשה אורן יעקובי לסרט, בבימויו של רועי שגב ובהשתתפות כרמל בין, תומר בן רובי, נעה בירון, מעיין תורג'מן ורוית יעקב כהן. בהמשך צפוי לעלות בבית ליסין גם העיבוד לסרט "סיפור גדול" מ־2009, ובתיאטרון גשר יעלה עיבוד ל"סודה", שכתבה השחקנית נטע שפיגלמן, שמשחקת בסרט.
"נטע אהבה את הדמות שלה ועיבדה את הסרט למחזה. לי אין ניסיון בכתיבה לתיאטרון. אני ושלמה אפרתי, שכתב איתי את התסריט, אישרנו לה לעבד לבמה, וגם לאורן יעקובי נתתי חופש מוחלט. לא התערבתי, לא הגעתי אפילו לחזרות. אני לא רוצה להתעסק בזה, רק לבוא ולראות את ההצגה בסוף".
איפור: ורד בדוסה רוטרו
Maya19.10@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו