אתחיל דווקא במחמאה: הטור שלפניכם לא טוען ש"המסעדה הבאה" היא תוכנית לא טובה, להפך, בעיניי היא טובה בהחלט, גם מבחינת ההפקה עצמה וגם מבחינת הרעיון המבורך לשים בפרונט מסעדה ולא שפים, אפילו במחיר הקרבת הסיפור האישי סוחט הדמעות של חלק מהם.
רותי רוסו (מקווה שאתם עוקבים אחריה בטוויטר, היא אדירה) נכנסה די בטבעיות לתפקיד השופטת. לא נראה שיש פה עניין של לחפש "שופטת אישה" בכוח כדי שמראיינים יפסיקו להציק (כמוני, כאן בראיון עם יוסי שטרית), הכימיה של המשולש גרניט–שטרית–רוט היא משהו שאי אפשר לזייף וזה בולט פה בדיוק כמו שבלט ב"משחקי השף".
הבעיה העיקרית שלי עם התוכנית הזאת הגיעה דווקא בדילמה שהעלה גרניט לקראת סוף הפרק, כשהזוכים התלבטו בין המסעדה התאילנדית לאיטלקית. "עשר דקות מהרגע שנכריז מי מהם עובר את האודישן - המסעדה הזאת תהיה מוזמנת לשבוע, סולד אאוט".
המשפט הזה ממחיש את הדאגה (שאני מניח שאמיתית כי בסוף יש פה גם את המוניטין של השופטים שמונח על הכסף), אבל גם את זה שאין באמת סיכוי שמהמסעדה הבאה של ישראל תצא המסעדה הבאה של ישראל, ואם היא תצא, זה כנראה יהיה בזכות המון מזל. אי אפשר לדעת כמה זמן היא תשרוד, אבל אפשר לדבר על סטטיסטיקה, והיא, כידוע, לא אופטימית.
דווקא את זה הייתם צריכים למרוח
אינני מבקר טלוויזיה (את הביקורת שלנו תוכלו לקרוא כאן), ולא במקרה המאמר שלפניכם מצוי דווקא בערוץ האוכל של האתר. אני גם מבין שיקולים מסחריים ולא אכפת לי שבכל פריים שני התנוסס לוגו של בוש, בראון או סן פלגרינו.
מה שכן מציק לי ונוגע ללבי, הוא שעולם המסעדנות, ואת זה ארבעת השופטים יודעים טוב ממני, הרבה יותר מורכב מהלגיטימציה המדומיינת להחליט תוך שעה ושתי מנות מי ראוי לפתוח מסעדה ומי פחות.
אין זה סוד שכל תוכניות הריאליטי בישראל, מכל הסוגים וללא יוצא מן הכלל, החל מ"מאסטר שף" ו"משחקי השף", דרך "הישרדות" ועד "האח הגדול", כולן מואשמות על ידי הצופים במריחת יתר, פרק של שעה בארה"ב מתורגם לשני פרקים של שעה וחצי בישראל – לזה התרגלנו מזמן.
אבל דווקא במקרה הזה, המקרה הפוך. במקום להראות לנו את כל הסיפור, עד כמה באמת מסובך וקשה להרים ולתפעל מסעדה בתקופה כזאת, דווקא כאן אנחנו מקבלים את התקציר המהודק.
מזה שנתיים שהמסעדנים מתלוננים על הקשיים העצומים בתקופה הזו ועל ההפסדים הכלכליים שהם סופגים.
בעקבות כך, עולם המסעדנות נמצא בשיאה של עליית מחירים, מה שמתקבל כמובן בחוסר אהדה אצל הצרכן הפשוט. אנשים שלא יודעים מה כרוך בפתיחת ותחזוק מסעדה מסרבים לקבל את רוע הגזירה. הריאליטי הזה יכול היה להיות זה שייתן לכאבם המוצדק של המסעדנים קול אמיתי, ואולי אפילו להזדהות עמו.
התייחסות למוצר הטלוויזיוני עצמו בצד, דווקא עכשיו, כצופה שמתעניין בקולינריה, הייתי רוצה לראות יותר את אחורי הקלעים של המסעדות. אני לא מצפה, מן הסתם, שידברו בפריים טיים על ריבים עם פקחי עירייה, על הקלות שבה מקבלים קנסות אם כיסא ושולחן עוברים את קו הסימון, על הקושי הבלתי הגיוני בגיוס עובדים, על הביורוקרטיה המתסכלת מול כל גוף רלוונטי, על תקופות הניסויים וההרצה הארוכים וזה עוד לפני שהזכרנו תפעול שוטף ולא זול בכלל.
יש עוד כל כך הרבה דברים להראות שקשורים להקמת מסעדות, כאלה שאני בטוח שהקהל ה"רגיל" צריך להכיר ואני בטוח שגם רוצה, אבל התוכנית אפילו לא מזכירה אותם. מאבקים שלמים למען המטרה הנכספת מושתקים ונוצר מצב שתוכנית שכביכול אמורה לתמוך בענף, עלולה, בלי כוונה כמובן, אפילו לפגוע בו.
מה בעצם אתם רוצים?
גם אם נתעלם מכל אלו לרגע, עדיין לא ברור מה השופטים או יוצרי התוכנית מחפשים בזוכה. כלומר - מסעדה, סבבה, הבנתי. אבל איזו מסעדה? הרי אם כל אחד מארבעת המתמודדים בפרק ששודר אמש היה מקבל תקציב בלתי נגמר ואופציה לפתוח, כל אחד היה מביא מוצר שונה לחלוטין.
לי מלילי היא שפית בחסד ומכינה אוכל מעולה כבר זמן רב גם בארוחות שף פרטיות שעורכת, בלי קשר למסעדה המצליחה של אביה, כך שהזכייה שלה בפרק, סביר להניח, מוצדקת. מה שנראה שהכריע מצד השופטים את הבחירה דווקא בה הוא ששף המסעדה האיטלקית, מוכשר ככל שיהיה, לא יצליח להחזיק סרוויס לבד, אבל מי אמר שהוא רוצה?
אולי החלום הגדול שלו הוא לא מסעדה גדולה שמאכילה 150 פיות בסרוויס ערב, אלא איטלקייה קטנה ואינטימית עם ארבעה שולחנות ומפות משובצות, כמו שהוא ראה בסמטאות ברשיה בה התגורר?
מי אמר שלוקץ' (גילוי נאות, כותב כאן במדור) ושותפיו לא יכולים לפתוח דיינר פלורנטיני קטן עם קצת כוונון נכון של אוכל ותפריט? ואביבה אבידן, אולי גם היא לא חולמת על מסעדה מפוארת, אבל תשמח למקום משלה על טהרת האוכל הביתי שלה (והטעים, גם השופטים אמרו), משהו צנוע שפתוח מעשר עד ארבע, בנחלת יצחק או מונטיפיורי?
ארבעה מתמודדים, עם חלומות שונים, בקטגוריות שונות, וכולם צומצמו לקטגוריה אחת כללית של "מסעדה", כשבפועל העולם הזה מורכב בהרבה וכל מסעדה שכזאת דורשת טיפול קשוב, מדויק וספציפי.
וכל זה רק על קצה המזלג. אם אתם מחפשים את השף הבא של ישראל, זה בסדר שהפרמטר העיקרי שלכם לזכייה יהיה אם השף "מחזיק סרוויס" לבד. אבל אם אתם פוזלים לעבר המסעדה הבאה של ישראל, מעניין להכיר לא רק את השף שבפרונט, טוב ומוצלח ככל שיהיה, אלא גם את השותפים שלו, שקטים או רועשים, שהשפעתם על העסק גדולה לעתים יותר מאשר של השף עצמו.
הסבך המורכב ולעתים המתיש שמוביל לפתיחת מסעדה חדשה, מחזיק הרבה יותר מרק שף אחד שעושה אוכל. אבל את זה פרק הבכורה של הריאליטי פספס, ובענק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו