את הציור היחיד שצייר האמן מרדכי ארדון לפי הזמנה, ביקשה נכדתו דליה. כילדה צעירה, היא ביקשה מסבא מתנה ליום ההולדת - שיצייר לה "גשם עליז". "היינו באים לביתם של סבי וסבתי בירושלים כמעט בכל סוף שבוע. נהגנו מנהגי יקים ידועים - תה ועוגה ושיחות שהמבוגרים היו מדברים, שכילדה קטנה לא עניינו אותי", היא נזכרת.
"באחד הביקורים האלה, מתוך שעמום, דפדפתי בקטלוגים של תערוכות של סבי. הסתכלתי בתמונות וראיתי תמונה שמאוד ריגשה אותי. לא שוחחתי עם אף אחד על החוויה הזו. כמה חודשים לאחר מכן, לקראת יום הולדתי, שאלתי אם אני יכולה לקבל ציור מסבא. ביקשתי שיצייר לי 'גשם עליז', וסבא חייך. הוא הבין שאני מבקשת ציור דומה ליורה, אותו ציור שראיתי כמה חודשים לפני כן את צילומו בקטלוג. הוא צייר לי גשם עוד יותר עליז מהראשון".
בספר השירה השני שלה, "פתאום, מעל הכחול" (עורך: דורי מנור, הוצאת הקיבוץ המאוחד), שרואה כעת אור, שבה דליה ארדון אל היצירות של סבה ושל חמישה אמנים נוספים - חנה אורן, ג'אן דונלי, ממי איש־שלום, מרים אנגלהרדט ומיכל יקור - וכותבת שירה בעקבות יצירותיהם. יצירה מילולית בעקבות יצירה פלסטית.
דליה ארדון גרה בבוסטון בעשור האחרון. היא גדלה בירושלים והחלה לכתוב שירה כנערה בתיכון. היא למדה משפטים ועבדה כמשפטנית במחלקת החקיקה במשרד המשפטים. אחרי יותר מ־20 שנה של עבודה משפטית, הרגישה שהיא מוכרחה "לחזור לעצמה", עזבה את עולם המשפט ופנתה ללימודי תואר שני בספרות השוואתית. "זה נבע מתוך צורך לחזור לספרות. הרגשתי שמשהו חסר לי. הספר הראשון שהוצאתי הוא מקבץ של שירים שכתבתי לאורך השנים; את השני, שמתפרסם כעת, כתבתי בתוך כמה חודשים. השירים נכתבו אחד אחרי השני, מהר מאוד".
מדוע בחרת בפורמט של שירים בהשראת יצירות?
"זה לא היה מתוכנן. זה התחיל מכך שכתבתי שיר בעקבות פסל שבן הזוג שלי יצר. מאוד שמחתי בתוצאה. ואז התחלתי לכתוב שיר ועוד שיר, עברתי מאמן לאמן - אמנים שאת כולם אני מכירה אישית. אלה אנשים שלא רק היצירות שלהם יקרות לליבי, גם הם עצמם יקרים לליבי. אף פעם לא הלחנתי שירה ולא כתבתי מילים ללחנים, אבל זו חוויה קצת דומה, כי זו מין הרגשה שאתה מתחבר ליצירה של אדם אחר ואתה משתף פעולה איתו.
"כל שיר ליצירה שכתבתי, הראיתי לאמן שיצר אותה ועדיין בחיים. היה לי חשוב לברר עם האמנית או האמן אם השיר שכתבתי מתחבר למה שהם מרגישים שביטאו ביצירתם. אחת האמניות, ג'אן דונלי, לא דוברת עברית, אז כתבתי גרסה אנגלית לשירים לציורים שלה, כדי שתקרא ותגיב. היא אמרה לי משהו מרגש - שזה נפלא 'איך השירים הופכים לציורים והציורים הופכים לשירים'".
ההחמצה של חייה
את הספר פותח רצף יצירות של מרדכי ארדון, אחד מהציירים הישראלים המוכרים ביותר ברחבי העולם. הוויטראז' המונומנטלי שלו, "חזון ישעיהו", ניצב בכניסה לספרייה הלאומית. באחד מציוריו המוקדמים של ארדון הוא צייר את סבתה, מרים, יושבת ליד שולחן ומביטה לאופק.
איך זה לדבר עם סבא וסבתא דרך שירה, דרך יצירה?
"זה היה מאוד מרגש. חלמתי על הציור הזה בלילה. ידעתי את העובדות לגבי סבתא שלי, אבל עד שלא התבוננתי בתמונה לעומק, לא הבנתי אותה. ידעתי שסבתא היתה סופרת, ושאחרי שהיא וסבא ואבא ברחו מהנאצים והגיעו ארצה, היא המשיכה לכתוב אבל היא לא הצליחה להפוך את העברית לשפת הכתיבה שלה. זו היתה, בעיניי, ההחמצה של חייה. התבוננתי בתמונה שסבא צייר ושמתי לב לפרטים - זיהיתי את שולחן הכתיבה שלה והבחנתי שהיא מחבקת את הניירות שלה. אחרי מותה מצאתי סיפורים, מחזות ושירים שהיא כתבה בעברית הלא טבעית שלה".
את התשוקה לכתיבה ביקשה הסבתא להעביר לנכדתה. "כשהייתי בערך בת 9 סבתא רצתה ללמד אותי לתפור, ואני אמרתי שאני לא מעוניינת. היא הסתכלה בי במבט ביקורתי ושאלה מה כן מעניין אותי. עניתי - לכתוב. היא תמיד זכרה שזו היתה התשובה שלי, ולאורך השנים היא היתה נוהגת לשאול אותי - נו, את עוד כותבת? יכול להיות שהיא שמחה שיש מי שממשיכה את דרכה".
הציורים והפסלים ששירי הספר נכתבו בהשראתם ומופיעים לצידם, נוצרו כולם על ידי מכריה של ארדון. אחד מהם הוא בן הזוג שלה, הפסל מֶמי איש־שלום. פסלת אחרת, חנה אורן, היתה חברה של הורי המשוררת. אל יצירתה של אורן הגיעה ארדון רק אחרי מותה. "לא הייתי ערה בחייה של חנה אורן לכך שהיא הפכה לפסלת. גיליתי את זה רק אחרי מותה ונפעמתי מהפסלים שלה. למעשה, כמעט כל היוצרים בספר הם אמנים שהגיעו לאמנות די מאוחר בחייהם. היוצרים העכשוויים אינם צעירים בגילם, אבל הם צעירים ביחס לאמנות שלהם, והיא מתפתחת לנגד עיניי בשנים האחרונות".
הבדיון שבמכחול
בשיר אחר מתבוננת ארדון בציור ללא כותרת של דמות ילדה בירוק, שצייר סבה, והשיר שכתבה נולד מתחושת בטן בנוגע למקורות הביוגרפיים של היצירה.
"קראתי לשיר 'העיניים' בשל המבט המצמרר של הדמות בציור. יש לי תחושה שסבא צייר את הציור בעקבות אחד מהסיוטים שלו על השואה. הוריו ורוב האחים שלו, והאחייניות והאחיינים הצעירים שלו, נרצחו בידי הנאצים. כמו רבים שהתמזל מזלם לברוח מאירופה לפני השואה ובני משפחתם נרצחו שם - זה רבץ עליו. אבל הפרשנות שלי לציור לא מבוססת על עובדות שמקשרות בין הציור לשואה. זו רק אינטואיציה".
שם הספר, "פתאום, מעל הכחול" לקוח משיר שכתבה ארדון בעקבות יצירה של סבה בשם "בכחול". "מַחְשָׁבָה / נִצֶּתֶת --- // פִּתְאוֹם, מֵעַל הַכָּחֹל,/ רִפְרוּף/ הַשְׁרָאָה", כותבת המשוררת בשיר שפותח את הספר. זהו ציור מיוחד עבורה משום שהיא צפתה בתהליך היצירה שלו. "הייתי ילדה, ואני זוכרת את ההתרגשות. לא כל ציור של סבא שלי עורר אצלי התרגשות, אבל זה היה ציור שממש הפעים אותי. כבר אז, כילדה, חשבתי שהוא מבטא מחשבה והשראה, ואחרי שנים, כשהתבוננתי בו שוב, הרגשתי שהוא מבטא את החוויה שלי, של כתיבת שירה.
"השירים שכתבתי בספר הזה הם מעין חיבור בין מה שהיצירה 'אמרה לי' לבין חוויה אישית שלי. זה צירוף של פרשנות שלי לחוויה רגשית שלי, שמתלכדת עם מה שאני מבינה מהיצירה, ומתוך ההתלכדות הזו, נוצרת יצירה חדשה ומשותפת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו