הפרסים הספרותיים בישראל מציגים: הפער הבלתי נתפס בין יומרה למציאות

רשימת הפרסים הספרותיים המוענקים בעולם מדי שנה היא ארוכה מאוד וגם "דינמית", כפי שמגדירה זאת ויקיפדיה, כלומר משתנה ללא הרף. שניים מן המפורסמים ביותר שבהם, פרס נובל ופרס פוליצר, מחולקים כבר יותר ממאה שנה, ואין כמעט מדינה שאינה מתפארת בפרסים כאלה ואחרים שנועדו לקדם ולתמוך ביצירה התרבותית בשפתה.

לכן הפתיע כל כך המחקר שהתפרסם ב"גרדיאן" הבריטי, שלפיו זוכים בפרסים ספרותיים מקבלים מייד מבול של ביקורות שליליות והערות, חלקן מרושעות ממש. המחקר הראה תאימות גבוהה בין זכייה באותם פרסים - גם היוקרתיים ביותר שבהם, כמו "מאן בוּקר" הבריטי או ה־National Award האמריקני - לבין ההערכה מצד הקוראים שסבורים, מתברר, שכדי לזכות יש להתפשר על איכות הספר. משתתפי המחקר טענו כי "ספר שקיבל פרס לא חייב להיות טוב כדי שיקנו אותו, ולעומת זאת ספר שלא זכה בפרסים נרכש בגלל המלצות מפה לאוזן, כלומר בגלל האיכות".

לצוף מעל הזרם

בישראל יש לא מעט פרסים ספרותיים שמחולקים מדי שנה. מפרסי משרד התרבות והספורט, דרך פרס ברנר, פרס ביאליק, פרס יהודה עמיחי ועוד כהנה וכהנה. הפרס המוכר ביותר, וזה שהצליח למצב את עצמו כפרס הנחשב והיוקרתי ביותר, בין השאר בגלל סכום הפרס הגבוה (השנה הוא עמד על 60 אלף שקלים לכל מועמד ברשימה הקצרה ועל 180 אלף שקלים לזוכה במקום הראשון), הוא כמובן פרס ספיר של מפעל הפיס.

ובעוד בעיתונות האמריקנית אוהבים להתלונן כי ב־40 השנים האחרונות אף אחד מן הזוכים בפוליצר לא הפך לרב־מכר (במונחי חו"ל), נדמה שכאן ההשפעה של הפרס לא מבוטלת. רשימת הזוכים והמועמדים לפרס ספיר לאורך השנים כוללת רבי־מכר מאת דוד גרוסמן ("מישהו לרוץ איתו"), חייים באר ("חבלים"), צרויה שלו ("בעל ואישה"), אך לצידם שמות פחות מוכרים, שהבליחו וכמעט נעלמו לגמרי אחרי הזכייה: יפה בן כנען, נועה זית, בן ורד או איתן דרור־פריאר, למשל.

ענת עינהר היתה מן הכותבות האלמוניות הללו, ששלחה את ספר הביכורים שלה "טורפים של קיץ" להוצאת עם עובד תחת שם בדוי, ובאותה שנה זכתה בפרס ספיר לספר ביכורים, שהקפיץ אותה מייד למרכז תשומת הלב הציבורית. "אם יש משהו שמקביל לתואר אצולה בעולם הספרות הקצת אפרורי שלנו, אפשר לומר שזה פרס ספיר", היא אומרת.

אגור שיף: "גם כשאתה זוכה, המשמעות מוגבלת. זה פרס שולי, כי כל מערך הכתיבה הספרותית בישראל הוא שולי. סוג של קוריוז. זה לא יוצא דופן. גם זוכי נובל לפעמים נעלמים ואחרי שנים את שואלת, ׳מי זה היה הבחור ההוא מטנזניה, הוא זרח לשנייה ונעלם'"

אך האם אחרי הזכייה הופעל עליה לחץ להמשיך לכתוב, בבחינת היותה תרנגולת המטילה עבור ההוצאה ביצי זהב? עינהר, שדווקא היתה מועמדת גם עם הספר הבא שלה, "תמונות עירום", אומרת שלא. היא כותבת כי היא כותבת, לא בגלל הפרסים או בזכותם.

פחות שווה נפש ממנה הוא הסופר אגור שיף, שקובץ הסיפורים הראשון שלו, "חיות מתות ומזג אוויר", ראה אור ב־1995. שלוש פעמים נכללו ספריו ברשימה הארוכה של מועמדי ספיר, בשנת 2013 הוא מצא את עצמו מועמד ברשימה הקצרה עם "המאחרים", שלא מאוד הצליח ("לא הכי טוב שלי", אומר שיף, "ולעומת זאת הבא אחריו, 'אלמוניות', שהוא לטעמי הטוב בספריי, היה כישלון מסחרי"). הרומן האחרון שלו, "אשמתו של פרופסור שיף", פרץ פתאום את גבולות הארץ ותורגם לאנגלית, אבל לאסופת הסיפורים הקצרים החדשה שלו הוא כבר לא מצא בית - והוציא אותה לאור בעצמו.

"אני מציין את זה כשאני צריך לשלוח קורות חיים מקוצרים", הוא אומר, "אני חושב שגם כשאתה זוכה, המשמעות של זה ממש מוגבלת. אני לא זוכר את הזוכות והזוכים של השנים האחרונות, פרט לאלה שאני מכיר אישית.

"בעיניי זה פרס שולי, כי כל מערך הכתיבה הספרותית ומה שקשור אליה שולי בישראל. סוג של קוריוז. לא משהו שיש לו השפעה גדולה על התרבות שלנו. אבל זה לא יוצא דופן. גם זוכי נובל לפעמים נעלמים, ואחרי שנים את שואלת את עצמך 'מי זה היה הבחור ההוא מטנזניה, הוא זרח לשנייה ונעלם'. הפרסים הבינלאומיים בעצם מחולקים לא לסופרים אלא לסוכנים ספרותיים, כי אם יש סופר נפלא שכותב בארמנית או סופרת נפלאה שכותבת באלבנית, אף אחד לא יידע עליהם אם לא יהיה להם מי שידאג למכור את זכויות התרגום לאנגלית".

ברור שיש לפרסים היבטים מסחריים. אי אפשר להתעלם מכך שספיר מחלקים הרבה כסף, וגם דואגים שהספרים של הזוכה יתורגמו לפחות לשתי שפות נוספות.
"זה בוודאי נחשק על ידי הסופרים, אבל אני לא יודע עד כמה עניין התרגום משמעותי היום כי הספרות הישראלית, התרבות הישראלית, כמו כל הספֶרה הישראלית, מוקצה ומוחרמת בעולם. מאוד קשה לצוף מעל הזרם הזה".

לעומת שיף, צחי פרבר, סופר, מאייר ואמן קומיקס (והאיש שעיצב את בובות ״החרצופים״), מרגיש בהבדל. במשך שנים, כמאייר, הוא לא זכה באף פרס, אך מהרגע שהרומן הראשון שלו ״אבנים״ היה מועמד לפרס הביכורים של ספיר (2022), הפרסים וההכרה בו אינם מפסיקים לנחות בחיקו. ״עבורי זה כמו אוויר לנשימה״, אומר פרבר. ״מבחינתי זו הכרה במאמץ רב ומתמשך שאני משקיע בשנים האחרונות, שלא לדבר על עשרות אלפי שקלים שעזרו לי להמשיך לכתוב. המחויבות שלי ליצור היתה תמיד״, הוא אומר, ״אבל הפרסים, ובעיקר המועמדות לפרס ספיר, שינו את האינטנסיביות. אין לי יותר זמן לבזבז, בכל רגע פנוי שבו אני לא עובד לפרנסתי, אני כותב, וכשאני כותב - אני ממש־ממש מאושר״.

פחד משתק

אבל למטבע הזה יש שני צדדים. יש כאלה שהפרסים לא רק לא מדרבנים אותם, אלא יוצרים אצלם מצוקה. עופרה עופר אורן, זוכת פרס ספיר לשנת 2023 על ספרה ״מה קרה להגר באילת״, היתה מן הזוכות שעוררו תשומת לב וגם גבות מורמות.

עופר אורן, כותבת ומתרגמת ותיקה, שתרגמה בין היתר מכתבי בשביס זינגר, דורותי פארקר וו״ה אודן, חזרה ועסקה בספריה לא אחת בפגיעה המינית שפגע בה אביה. הרומן הזוכה שלה נכתב ב־336 סונטות, תוך הקפדה על משקל וחרוז, ואף שהוא קומוניקטיבי מאוד, הבחירה בו על ידי ועדת הפרס היתה מפתיעה מאוד.

״לפני הזכייה אמרו לי בהוצאה שהם מחכים שכולם יראו כמה הספר חשוב ומיוחד וזה הלחיץ אותי, כי חששתי שהם יתבדו״, אומרת עופר אורן. ״כבר התרגלתי להיות במעמד של 'ואחרים', הסופרת שלא מציינים את שמה, אף שרוב הספרים שלי קיבלו ביקורות מצוינות וכתבו עליהם שורות כמו ׳מסע ספרותי מהפנט׳ או ׳יצירת אמנות אמיתית׳, ואני לא הבנתי אף פעם את הפער בין השבחים האלה לבין האנונימיות היחסית שלי.

״הפעם הרגשתי שקורה משהו שונה. הגיעו תגובות של קוראים, לא רק עיתונאים ומבקרים, והן היו נלהבות, וזה מלחיץ, כי אני בשלבי סיום של כתיבה חדשה וחוששת מפני הרף הגבוה שהספר שלי הציב בפניי. אני מקווה שאצליח להתגבר על החרדות".
עופר אורן אינה היחידה שפרסים מטילים עליה אימה. בראיון למוסף זה אמר לאחרונה יוסי אבני לוי, החתן הטרי של פרס ספיר עם ספרו ״שלושה ימים בקיץ״, כי הזכייה בפרס ברנר ומייד לאחריו בספיר גרמה לו לגנוז את כתב היד שעבד עליו, כי הוא חש שהסגנון, אולי הקלילות, הפשטות, אינם ראויים לסופר עטור פרסים כפי שהוא כעת, וכי הזכיות מכריחות אותו במידה מסוימת להתייחס לכתיבה ברצינות רבה יותר.

״אני מציעה לא לקחת את ההצהרה הזו יותר מדי ברצינות״, אומרת עופר אורן. ״לכל כותב יש תחושה של ׳מאיפה מביאים שוב את הכוחות והאנרגיה וההתלהבות', אבל עד עכשיו הם תמיד קמו שוב לתחייה".

גם זוכת פרס הביכורים של השנה שעברה, אילנה רודשבסקי, מחברת הספר ״טסקה״ ואדריכלית במקצועה, אומרת ש"יש פחד מסרס אחרי הזכייה, פחד שמא לא יהיה אפשר לכתוב עוד ספר, ומה אם הוא לא יהיה טוב?״ במקרה של רודשבסקי, ובאופן מעניין, הזכייה לא קנתה לה כרטיס כניסה לחוגי הספרות הישראליים. ״כיף להיות בקונצנזוס, אבל אני עדיין לא מרגישה שאני סופרת. כשאני מאבדת את הביטחון העצמי אני אומרת לעצמי ׳זקפי את הגב, כלת פרס ספיר לספרות ביכורים 2023'״.

תרומה משמעותית?

ההשפעה הקטנה יחסית של הפרס היוקרתי ניכרת אולי יותר מכל בכך שגם כשהתרחשו ״שערוריות״ לכאורה בנוגע להחלטות ועדת הפרס, הן לא הותירו הדים משמעותיים בעולם הספרות. בשנת 2009 חלוקת הפרס בוטלה, לאחר שבתחקיר עיתונאי נטען כי הזוכה אלון חילו (על ספרו ״אחוזת דג׳אני״) מקורב ליו״ר ועדת הפרס דאז יוסי שריד; העורך והמו״ל מנחם פרי טען נגד בחירות הוועדה והודיע כי לא יגיש לפרס סופרים המפרסמים את ספריהם בהוצאת הספרייה החדשה; המו״ל רם אורן דרש בשנת 2006 להקפיא את חלוקת הפרס משום שספרה של צרויה שלו ״תרה״ לא נכלל ברשימת המתמודדים; והמשורר רון דהן קרא לבטל את פרס ספיר בטענה כי הוא ״סימפטום לבעיה רחבה יותר, הפער שבין היומרה שלו לבין המציאות שהוא יוצר (או ליתר דיוק שאינו יוצר) בשטח״.

עופרה עופר אורן: "התרגלתי להיות במעמד של 'ואחרים', הסופרת שלא מציינים את שמה. הפעם הגיעו תגובות נלהבות וזה מלחיץ, אני בשלבי סיום של כתיבה חדשה וחוששת מפני הרף הגבוה שהספר שלי הציב. אני מקווה שאצליח להתגבר על החרדות"

דהן גם טען כי פרס ספיר, ובעצם כל פרס ספרותי שדומה לו, מנסה לבנות את הבניין מלמעלה בתרבות שאין בה יסודות: אין בה עולם ספרותי משגשג ומעניין, אין בה שיח וביקורות משפיעות, הוצאות קטנות קורסות וספרי מקור כמעט אינם מופיעים ברשימות רבי־המכר.

לצד אלו, עולה גם מחלוקת בשאלה מי זכאי לפרס. דורי מנור, שערך את ספרה הזוכה של עופר אורן, סבור שאחת הבעיות הגדולות של פרס ספיר היא היותו פרס מפלה. אחרי זכייתו של ראובן נמדר בשנת 2014 עבור ספר הביכורים שלו ״הבית אשר נחרב״, שונה התקנון. מאחר שנמדר מתגורר בניו יורק, זכייתו צרמה למי שמעדיפים לשמר את כספי הזכייה בתחומי המולדת, ומאז והלאה סופר שאינו מתגורר בישראל אינו יכול להגיש מועמדות. על פי מנור, זהו צעד שערורייתי, ״אור עכור שהולך לפני המחנה״, הוא מגדיר זאת.

במדינות העולם דווקא איש אינו מתעניין היכן מתגורר הסופר. בפרס גונקור הצרפתי יכול לזכות כל מי שכותב בצרפתית, במאן בוקר יכולים לזכות כותבי אנגלית מרחבי תבל, וכן הלאה. למעשה, חלק גדול מאוד מהמועמדים ומהזוכים לאורך השנים בכלל לא גרים בצרפת או בבריטניה.

״ספר של כותבת או כותב עברים מגיע בראש וראשונה לקהל בישראל, מה שאומר שהוא משתתף במשחק הישראלי, שהוא משווק לחנויות בישראל, מגיע לקוראים בארץ, ולכן לא הגיוני להטיל סנקציות על מי שכותבים עברית אבל לא יכולים לזכות בתמיכה כספית כי הם מתגוררים במקום אחר״.

ולצד כל הבעיות והשאלות שעלו, עדיין ניצבת השאלה המהותית מכולם: מה משמעות פרס שמחולק למי שאמורים לתרום בצורה משמעותית לתרבות הישראלית, אם מתי מעט קוראים את הספרים ומכירים את הסופרים, ולכן ממילא התרומה של הסופרים לתרבות מוגבלת מאוד?

ומה מלכתחילה מטרת הפרסים הספרותיים, וטקסי פרסים בכלל? האם המטרה הגרעינית, הבסיסית, במתן פרסים בתחומי האמנות היא להפנות זרקור להישגים יוצאי דופן, או דווקא לקרב את הקהל הרחב לספרות, לקולנוע, למוזיקה - דרך אותן כותרות נוצצות שמכריזות על הזוכים? ואם המטרה היא קירוב הקהל, מה הטעם בבחירה בסופרים אלמוניים כמעט לגמרי, שספריהם לא מתקשרים וגם לא יתקשרו עם הקהל הרחב, עם או בלי קשר לחשיפה שהספר מקבל?

מול הטענות הללו, כי הספרים הזוכים אינם קומוניקטיביים ולכן גם לא מדברים לקהל הקוראים הרחב, מושמעות גם טענות הפוכות. המבקר רן יגיל, למשל, ברשימה במוסף זה, שיבח מאוד את העובדה שהוצאות קטנות נכללות ברשימת המועמדויות. עם זאת, הוא השמיע טענה חדשה כשפסק כי שופטי הפרס אינם מתייחסים כלל לז׳אנרים ״הכי חדשים, הכי נושכים״, כי הם רואים בהם סוגות נחותות, מספרות פנטזיה, דרך ספרות מתח וספרות רומנטית.

משפר סיכויים

"בסוף, יש גם עובדות", אומרת נועה מנהיים, ראש מחלקת ספרות המקור בהוצאת כנרת זמורה דביר. "כשמסתכלים על רשימת הזוכים לאורך השנים רואים שלא הרבה מהם נעלמו, ומי שכן נעלם הם אנשים שלא היו סופרים, אלא הגיעו מתחומים אחרים וכתבו ספר, אף שזה לא היה הדבר המרכזי שהם עשו בחייהם, למשל צבי ינאי. אי אפשר להגיד שדויד גרוסמן, אמיר גוטפרוינד, שמעון אדף, נעה ידלין, אורלי קסטל־בלום, אילנה ברנשטיין, סמי ברדוגו - נעלמו אחרי הזכייה. כולם המשיכו לכתוב ולזכות בעוד פרסים ובעוד קוראים, ולכן לפרס בהחלט יש משמעות".

ועדיין יהיו מי שיגידו שהפרס הקשה עליהם לכתוב את הספר השני.

"נכון, בתחום ספרי הביכורים זה הרבה יותר בולט, אבל אין לזה בהכרח קשר לפרס. ייתכן שלמהירות של ההצלחה יש קשר לקושי להתקדם הלאה, אבל לכתוב ספר שני זה עניין קשה כקריעת ים סוף גם בלי הנטל הזה של פרס על הכתפיים. אני חושבת שבכלל, להסתכל על הספרות שלנו דרך הפריזמה של הפרס זו טעות. השאלה היא לא כמה סופרים המשיכו לכתוב אחרי שזכו בספיר, אלא כמה סופרים בכלל ממשיכים לכתוב אחרי ספר ראשון".

מנהיים חגגה, כך נדמה, לא פחות מן הזוכים השנה. היא חתומה כעורכת על ספריהם של יוסי אבני־לוי ואיל חיות-מן, ש״מסכת תהום״ שלו זכה השנה בפרס הביכורים. אבל האם כשסופרים ״שלה״ זוכים בפרס, הסיכוי שלהם לקבל הכרה נוספת מצד ההוצאה גדל?

״זו לא שאלה שיש עליה תשובה סטטיסטית״, היא אומרת, ״ההחלטה להוציא לאור ספר היא תהליך פנימי של ההוצאה, והוא לא פשוט ומכאיב. ברור שהתקשורת ׳שמה עין׳ על הזוכים בפרסים, והקהל סקרן מאוד לראות מה יהיה ׳הספר הבא׳ שלהם, אבל זה לא חד־משמעי. זה תלוי עד כמה הספר נגיש וכמה זמן יעבור עד שיראה אור ספר נוסף של המחבר. במדינה מהירת קצב כמו שלנו, שאין לה עדיין פרסים ותיקים ומבוססים, כמו הבוּקר, שקיים 55 שנה, גם זכייה ב׳ספיר׳ לא מבטיחה בהכרח הצלחה יציבה ועקבית, היא רק משפרת את סיכוייו של הזוכה.

"אפילו בנוגע לתרגום - מפעל הפיס מקצה סכום לתרגום לשפה אחרת, אבל לא תמיד יש הוצאה בחו״ל שמעוניינת בזה. זה תלוי מאוד עד כמה הסופרים מצליחים למנף את ההצלחה שלהם לחשיפה גדולה יותר".