אי אפשר לכתוב על ספרו החדש של יאיר לפיד, "מלחמה וחלום", בלי להתייחס ל"זיכרונות אחרי מותי", הביוגרפיה המרגשת של אביו, טומי לפיד, שכתב יאיר לפני קרוב ל־15 שנה. שני הספרים הם לכאורה הפכים מושלמים: הביוגרפיה של טומי אכן נכתבה לאחר מותו, אבל בגוף ראשון, כשיאיר "דברר" את אביו. "מלחמה וחלום", להבדיל, נכתב על ידי לפיד כמי שנמצא בעיצומה של קריירה פוליטית מצליחה, ראש האופוזיציה (שהיה ראש הממשלה רק לפני כשנתיים), ויש לו שאיפות שהוא בטח לא מסתיר - לחזור למשרד ההוא.
חייו של יאיר החלו בנקודה אחרת לחלוטין משל אביו. ועדיין, יש משהו באמירות שלו שמעלה את התחושה שאולי הוא עצמו לא מבין לעומק עד כמה חייו יוצאי דופן, כמו בווידוי "אין לי הביוגרפיה הנכונה לכתיבת ביוגרפיה"
אבל הקול הוא אותו הקול. טכניקת הכתיבה של הביוגרפיות הללו זהה, ושתי הדמויות חיו חיים שרובנו רואים רק בטלוויזיה. האב ובנו הסתופפו בחברתם של מנהיגי עולם, השפיעו, כל אחד בדרכו, רבות על חיינו בתחומים רבים, ותרמו (ובמקרה של יאיר - עדיין תורמים) לעיצובה של החברה הישראלית ואף של הישראליות עצמה.
שניהם עסקו גם בתקשורת וגם בפוליטיקה, ובשני התחומים הגיעו לעמדות בכירות והשיגו הישגים משמעותיים. שניהם היו בנקודות ספציפיות בחייהם האנשים הפופולריים במדינה, וגם בין הדמויות מעוררות המחלוקת ביותר. כמו שאמר טומי לפיד על עצמו: "אתה יכול לאהוב אותי, אתה יכול לשנוא אותי - אבל אתה לא יכול להישאר אדיש אלי".
המובן מאליו
בהשוואה בין שני הספרים, "זיכרונות אחרי מותי" יוצא כשידו על העליונה. הוא פשוט ספר טוב מדי, משכנע מדי, ומציג בשלמותה דמות מעוררת השראה של ניצול שואה שעבר מסכת חיים שהחלה בנקודת השפל העמוקה ביותר האפשרית, בבית שימוש קטן בבודפשט שהציל את חייו - והסתיים בצמרת המדינה. אי אפשר להמציא ביוגרפיה כזו ואי אפשר, לשמחתנו, לשחזר אותה.
חייו של יאיר החלו בנקודה אחרת לחלוטין משל אביו. ועדיין, גם כשחייו הביאו אותו להתמודדויות מורכבות (כמו עם מותה של אחותו מיכל בתאונת דרכים) ולפגישות עם שועי עולם, יש משהו באמירות שלו שמעלה את התחושה שאולי הוא עצמו לא מבין לעומק עד כמה חייו יוצאי דופן, כמו בווידוי, "אין לי הביוגרפיה הנכונה לכתיבת ביוגרפיה".
הנה, כך מתאר יאיר את פגישתו הראשונה עם עמנואל מקרון: "אני פוסע ברחובות המבהיקים מגשם של פריז ונכנס לבניין משרדים ברובע השמיני[...] אני מובל לחדר ישיבות קטן ופוגש בפעם הראשונה את עמנואל מקרון. לוקח לנו בדיוק עשר דקות להחליט שאנחנו הולכים להיות חברים. הוא מבריק, סקרן, נלהב, ושנינו נמצאים בערך באותה נקודה בקריירה שלנו. אני שר האוצר לשעבר, הוא שר הכלכלה לשעבר". קבוצת ההתייחסות שלו היא נשיא צרפת וביל קלינטון. ובאמת, מי מאיתנו לא הסתחבק עם ג'ו ביידן וברק אובמה בנקודת זמן כזו או אחרת?
כוחו של אייטם
אי אפשר לקחת מיאיר לפיד את כישרון הכתיבה המבריק שלו. זו כתיבה עיתונאית מלוטשת, עכשווית מאוד, פופולרית מאוד, ומושפעת מניסיונו העשיר במדיה, ומקריאת מותחנים אמריקניים, ז'אנר שאותו הוא מכיר מצוין. והוא לא רק מבין, אלא גם מאמין בכוחה של המילה הכתובה, "(הישראלים) איבדו את אמונם במילים[...] הם טועים. המילים הן אלו שיוצרות את המעשים".
הוא מבין בקופירייטינג, כפי שניכר כבר בשם הספר, "מלחמה וחלום", והוא מבין היטב את ערכו של אייטם קצר ובעל פואנטה. למעשה, כל אייטם מוגש כאן כמו סיפור מתח קטן, כשהמתח נבנה לקראת שיאו של הסיפור. את האייטמים האלה הוא שוזר כמו חרוזים על חוט.
יש לו גם חוש הומור לא רע, כמו בסיפור המקסים של היכרותו עם ליהיא, אשתו השנייה. הוא היה כתב והיא צלמת ב"במחנה". מיקי צרפתי, ראש מחלקת הצלמים של העיתון הצבאי, היה צריך לצוות כתב וצלם למשימה, במקרה ציוות את שניהם, והשאר היסטוריה. "אין לי מושג איפה הייתי היום אילו רשם מיקי שם אחר בקלסר המשימות שלו. אבי שמחוני (הצלם הקבוע השני של העיתון, א"ל) הוא בחור נחמד, אבל אני לא חושב שיכולתי לחלוק איתו את חיי".
מה המרכז
"מלחמה וחלום" נכתב בעיצומה של המלחמה הקשה שאנחנו נתונים בה כבר יותר משנה וארבעה חודשים. כמו כל אזרחי המדינה שאינם תושבי העוטף, יאיר בילה את השעות הראשונות של 7 באוקטובר במקלט שבביתו. כמי שמכהן כראש האופוזיציה, בשעה 4:30 אחר הצהריים הוא נפגש עם נתניהו לעדכון. "הוא היה אפור, מוכה, קשיש פתאום, ישב בשקט בזמן שהמזכיר הצבאי הציג את הדיווחים המקוטעים שמגיעים אליהם מהשטח", הוא מתאר.
ככלל, דעתו על נתניהו אינה מן המשובחות. "מעולם לא התרשמתי מבנימין נתניהו כמו שהתרשמו ממנו אחרים, ובטח לא כמו שהוא מתרשם מעצמו. הוא איש נבון, אבל פגשתי נבונים ממנו[...] מה שהחזיק אותו בשלטון כל השנים הוא כוחנות חסרת מעצורים וריכוז מוחלט בעצמו. מאחר שהוא אדיש לגמרי לגורלם של אחרים, נתניהו יודע לבנות אסטרטגיה פוליטית פשוטה ולפעול לפיה באופן עקבי".
מבחינה פוליטית לפיד מלמד אותנו, כי "המרכז הוא לא באמצע", כלומר - לא נקודת האמצע בין ימין ושמאל, אלא דרך פעולה שהוא מסביר כך: "תפיסת המרכז אומרת שהמדינה לא צריכה לחתור להכרעה בין הסתירות המהותיות שלה, אלא לנהל אותן כל יום מחדש".
זה לא המקום לפתח דיון בין התפיסה המכניסטית לתפיסה האורגנית במדעי המדינה, אבל יש בעייתיות מסוימת בתפיסת המדינה רק כמגשרת בין הסתירות המרכיבות אותה. היא לכל הפחות נדרשת להכרעות מוסריות, להבחנה בין טוב לרע ולאמירה ברורה מהם העקרונות המנחים אותה. הניסיון לרצות את כולם, ולרקוד כל הזמן בין הטיפות מבלי להירטב - לא באמת ישיג ללפיד את מטרותיו. מעניין שדווקא פעולותיו, למשל סירובו להצטרף לממשלת אחדות בתחילת המלחמה אם לא יוצאו סמוטריץ' ובן גביר ממנה - היוו אמירה נחרצת בהרבה.
אבל אם נשים את הפוליטיקה של יאיר לפיד בצד, ולמרות ההסתייגויות המעטות שהוצגו לעיל, נגלה ספר שקל לקרוא, ושמספק הצצה מקרוב למנגנון הפוליטי והמדיני הישראלי והבינלאומי. הוא קולח, כתוב היטב ומהנה למדי - בלי קשר למחנה שאליו משתייכים הקוראים. את השאלה אם יש לו משקל סגולי גדול יותר מאשר לאוסף של אנקדוטות פוליטיות - נשאיר לשיפוטם של הקוראים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו