המשורר דן פגיס - ששירו "כָּתוּב בְּעִפָּרוֹן בַּקָּרוֹן הֶחָתוּם" הוא אחד משירי השואה המוכרים והנלמדים ביותר - מעולם לא חשף מה עבר עליו כנער ברומניה בתקופת השואה. אפילו את שם ילדותו, סֶוֶורין, סירב לחשוף בחייו, והוא נחשף רק לפני כמה שנים, שלושה עשורים אחרי מותו. עמוס עוז, שראיין אותו בשנת 1983, כתב כי פגיס "מיאן לספר לי מה היה שמו הפרטי לפני שקראו לו דן. חייך בתוגה ובהתחטאות חיוך ילדותי מאוד, ואמר: זה סוד. ושתק. והוסיף: תסלח לי".
גם אלמנתו עדה פגיס סיפרה בספרה הביוגרפי שכתבה עליו, "לב פתאומי" (עם עובד, 1995), על ניסיונה הכושל להתחקות אחרי קורותיו בשואה, לאחר שנשלח בהיותו נער בן 11 למחנה עבודה בטרנסניסטריה יחד עם סבו וסבתו. "מה שעבר עליו באותו טרנספורט עכר את כל שנותיו, ובכל כוחותיו ניסה להסתיר זאת מעצמו ומאחרים. אחרי מותו לא הצלחתי לאתר את עקבותיו שם. איש מהמגורשים שדיברתי איתם לא פגש בו ולא שמע על משפחתו".
העיכוב שהציל את חייו
ספרה החדש של חוקרת הספרות ד"ר הדס שבת־נדיר, "תיק מספר אפס" (הקיבוץ המאוחד), יוצא מתוך החורים האלה בביוגרפיה של פגיס, ואמנם לא משלים הרבה מהפרטים שלא ידועים לנו - מה שעבר על פגיס במחנה כנראה לא יוודע לנו לעולם - אבל מספר אותם מחדש כתעלומה בלשית או כמשחק של הסתרוֹת בין פגיס הבוגר והאני הילדי שלו, משחק שהופיע גם בשיריו. כך פגיס כותב בשיר "מחבואים": "בְּחָצֵר אֲחוֹרִית בָּעוֹלָם/ שִיחַקְנוּ, הוּא וַאֲנִי./ כִּסִּיתי עֵינַי, הִתְחַבֵּא: / אַחַת, שְתַּיִם, שָלֹש/ לֹא מִלְפָנַי, לֹא מֵאֲחוֹרַי,/ לֹא בְּתוֹכִי.
"יש לו שיר שנקרא 'אֵיפֹה', שבו הוא כותב 'הִתְחַבֵּאתִי בַּחֶדֶר, אֲבָל שָכַחְתִי אֵיפֹה/ ... בְּאַחַד הַיָּמִים אִם יָבוֹא מִישֶהוּ וְיִקְרָא לִי/ אֶעֱנֶה וְאֵדַע: הִנֵּנִי", אומרת שבת־נדיר. "זה כאילו הוא מבקש מהקורא לחפש אחריו, לקרוא לו בשם הילדות שלו שאותו הוא לא מסוגל לבטא. אני חושבת שהשירה שלו מזמינה אותי כקוראת למסע בלשי אחרי קורותיו בשואה, ואחרי השם הפרטי שהוא לא היה מסוגל לחשוף".
זאת באמת הזמנה? הרי מדובר בטראומה. הוא יודע מה קרה, רק מסרב לספר.
"נכון, אבל הסירוב הוא כלפי חוץ בעוד בשיח הפנימי הוא כל הזמן מדבר את זה, הוא לא מניח לזה. ובשירה הגנוזה שלו, שמצאתי בארכיון, הילד שהוא היה ממש עושה שמות בדובר. אז הוא שותק את זה כלפי חוץ, אבל לא באמת שותק את זה. בסוף ימיו הוא כתב את טקסט הפרוזה 'אבא', שפורסם אחרי מותו, ושם הוא מבין שהוא היה צריך לכתוב את הביוגרפיה שלו, אבל לא הספיק".
יכול להיות שזה בכלל לא סיפור שאפשר לספר, יכול להיות שהעובדות לא יצליחו לספר את הפצע. אולי אנחנו מחמיצים את הסיפור דווקא כשאנחנו מוסרים אותו?
"זה באמת סיפור שלא ניתן לסיפור, אבל זה חיפוש שניתן לספר".
עוד לפני השואה, בשנת 1934, כשהיה בן 4, עזב אביו של פגיס לארץ ישראל כדי להכין את הקרקע לעלייתם של בנו ואשתו, שנשארו ברומניה. אבל כמה חודשים לאחר עזיבתו מתה האם במפתיע מסיבוך רפואי, והאב נשאר בפלשתינה בעוד בנו גדל בביתם של סבתו וסבו בעיר רדאוץ. הסבא היה סוחר סוכר מצליח ואחת הדמויות הדומיננטיות בעיר, ובביתו חונך פגיס על ברכי הספרות הגרמנית וגם למד עברית עם מורה פרטי. כשהאב הגיע כעבור כמה שנים לבקר את בנו ורצה לקחת איתו לארץ ישראל, הסבתא סירבה. 'לאן תיקח את הילד - לחולות? למדבר?', היא אומרת לו. "אם הוא היה עוזב עם האבא לארץ ישראל הוא לא היה עובר את השואה, אבל היא רצתה לתת לו חינוך טוב ברומניה", אומרת שבת־נדיר, המכהנת גם כראשת החוג לספרות בסמינר הקיבוצים.
בשנת 1941, כשיהודי רדאוץ נשלחו למחנה עבודה בטרנסניסטריה, נאסר סבו של פגיס על ידי השלטונות עם עוד כמה מראשי העיר, שנלקחו כבני ערובה למניעת התקוממות יהודית. מסיבה זו הם לא צורפו למשלוח הראשון אלא רק לשני - עיכוב שככל הנראה הציל את חייהם, כי בעוד רוב היהודים במשלוח הראשון נספו, במשלוח המאוחר יותר הרוב ניצלו.
ילד שמח ואווירון
לא ידוע מה עבר על פגיס במחנה העבודה. בשנת 1944 מת הסב במחנה מדלקת ריאות, ופגיס הועבר לבית יתומים בגטו. שבת־נדיר גילתה מסמך המעיד על כך שפגיס שהה בבית היתומים בגטו מוגילב בפברואר 1944. משם הוא שוחרר באביב 1944, כאשר שלטונות רומניה החזירו ילדים יתומים מהגטאות בטרנסניסטריה. עדה פגיס מתארת בספרה שפגיס סיפר בגאווה למשפחתו כשפגש אותם אחרי שחרור, איך הגיע לביתה של משפחת בעלי מלאכה פשוטים, ואף שהיה מותש ומורעב, הקפיד לשמור על נימוסי השולחן שלו ואכל בפה סגור.
זמן קצר אחרי סוף המלחמה, בשנת 1947, הוא עלה לארץ, שבה התגורר אביו, אבל האב לא בא לקבל את פניו בנמל חיפה. "אבא שלו לא בא לקחת אותו. פגיס נוסע באוטובוס לתל אביב ומוצא את הדירה של האבא סגורה. הוא נער בן 17, מחכה לאביו ולבת הזוג החדשה שלו על המדרגות. כשהם חוזרים, מתברר שהם היו בקולנוע. האבא אומר לו, אתה לא יכול להישאר פה, ושולח אותו לקיבוץ מרחביה. הילדות שלו, עד ההגעה לארץ, היא שרשרת של אסונות, תחושה שהוא לא רצוי בעולם. לא פלא שהוא שינה את השם שלו".
כשהוא מגיע ארצה הוא מתנכר לשם הילדות שלו ולא מוכן לספר על עברו. "מתייחסים אליו כמשורר שואה, אבל בפועל הוא לא כתב הרבה על השואה", אומרת שבת נדיר. "חוץ ממקבץ שירים על השואה שהוא הוציא בשנת 1970, רוב השירים שלו הם על עצמו. השירים הראשונים שהוא כתב שנה אחרי שהוא עלה ארצה, ב־1948, הם דווקא שירי טבע המתפעלים מנפלאות העולם.
"בסופו של דבר, לדעתי הטראומה הכי גדולה שלו היא המוות של האמא. הרי ספר הילדים הידוע שלו, 'הביצה שהתחפשה', הוא סיפור על ביצה שמחפשת אמא, ודרכה מחפשת זהות. כמו שהתרנגולת בסוף הספר קוראת לו בשם, 'אתה אפרוח', גם בשירים שלו הוא מבקש שמישהו יקרא לו בשמו, 'אִם יָבוֹא מִישֶהוּ וְיִקְרָא לִי/ אֶעֱנֶה וְאֵדַע: הִנֵּנִי'. זה חיפוש הזהות שלו לפני מות האם. קראתי מכתבים מוקדמים מהאם לאב שבפלשתינה, והיא מתארת את הילד השמח שרץ אחרי אווירון. יש פער בלתי ניתן לגישור בין הילדות המאושרת הזאת, תחת המבט האוהב של האמא, שקוראת לו בשמו, ובין מה שבא אחר כך".
בן דודו של פגיס, ארתור קלינגהופר, בן 95, זוכר את פגיס כילד לפני המלחמה. "הייתי גדול ממנו בכמה שנים. לא גרנו אז באותה עיירה אבל ביקרנו את סבא וסבתא שלנו בבית שלהם, ואני זוכר אותו כילד קטן ועצוב שגר עם שני הזקנים האלה. אני מצטער שלא שאלתי אותו יותר על מה שעבר עליו במלחמה אחרי שהוא חזר מהמחנה. אחר כך, כשפגשתי אותו בארץ, הבנתי שהוא שכח את השפה הרומנית בניסיון להתנתק לגמרי מהעבר שלו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו