האוהל הוא ביתך: החל עידן המעברות
ב־1950, לקראת תחילת הקיץ, נוסדה בישראל צורת התיישבות חדשה, שתהפוך בעל כורחה לאחד מסמלי ההתמודדות של המדינה הצעירה עם אתגר גלי העלייה הגדולים. היתה זו המעברה, שעצם שמה ייצג את חזון מקימיה - לשמש נקודת מעבר זמנית בין שלב קליטת העולים לבין העברתם להתיישבות של קבע.
המעברה הראשונה, שקיבלה את השם כסלון, הוקמה בחופזה ב־23 במאי 1950 בהרי ירושלים, סמוך לכפר ערבי נטוש בשם כסלא, בקרבת השטח שעליו הוקמה לימים העיר בית שמש. אחריה הוקמו בתוך שנים ספורות כ־200 מעברות, בגדלים ומסוגים שונים, שבהן שוכנו לאורך השנים כ־300 אלף עולים חדשים.
"המעברות הוקמו מאמצע 1950 כ'רע הכרחי', כדי לספק לעולים הרבים קורת גג מיידית", מסביר חוקר ההיסטוריה הישראלית ד"ר מרדכי נאור. "מיום הקמת המדינה ועד דצמבר 1951 עלו לארץ כ־700 אלף עולים, שהכפילו את אוכלוסיית ישראל בתוך 30 חודשים. שיטפון עצום שלא פסק ואף איים למוטט את כלכלת ישראל הצעירה".
בתחילת גלי העלייה יושבו העולים בכל מקום פנוי אפשרי: בבתי ערבים שננטשו בתחומי הערים, בכפרים ערביים שהתרוקנו כליל מיושביהם, במבני מחנות הצבא הבריטי, ואפילו בחדרי כביסה על גגות בתים משותפים. כשמקומות אלה התמלאו, הוקמו ברחבי הארץ עשרות מחנות זמניים, שלתוכם נדחסו עולים שכל צורכיהם סופקו במקום, ולפיכך הם לא נדרשו לצאת לעבודה. על פי תוכנית מוסדות המדינה, מחנות אלו היו אמורים לשמש פתרון שיכון קצר מועד בלבד.
ברבעון הראשון של 1950 היה מצבה של ישראל בכי רע, ורבים אף חששו ש"המדינה קורסת במהירות". באותו זמן מלאו המחנות עד להתפקע ב־100 אלף עולים, ולמרות אנשי הנהגה רבים שדרשו לעצור, או לפחות לווסת, את קצב העלייה ולהתאימו ליכולתה הכלכלית של המדינה - קבע ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, ש"שערי ישראל יהיו פתוחים לרווחה בפני כל יהודי בעולם המבקש להגיע למולדתו".
במאי-יוני 1950 הגיע לשיאו מבצע "מרבד הקסמים", להעלאת יהודי תימן, והחלה עליית "עזרא ונחמיה" של יהודי עיראק. יחדיו הגיעו בשתי עליות אלה בלבד כ־160 אלף עולים חדשים.
"ביוני 1950 נקלעה ישראל ל'משולש החלטות' אכזרי, שצלעותיו היו הכסף, מספר העולים ותנאי השיכון", מסביר חוקר המעברות ד"ר אבי פיקאר מאוניברסיטת בר־אילן. "כסף לא היה, והממשלה נדרשה להחליט איזו צלע תצומצם, ומאחר שנקבע שאת העלייה לא מצמצמים - תנאי השיכון של העולים מוזערו מאוד והיו קשים מנשוא".
את הקמת מפעל המעברות יזם לוי שקולניק (אשכול, לימים ראש הממשלה השלישי), ששימש ראש מחלקת ההתיישבות וגזבר הסוכנות היהודית. המעברות נבדלו ממחנות העולים בכך שהשוכנים בהן נדרשו להתפרנס למחייתם, ולכן רוב המעברות הוקמו בסמוך לערים, לעיירות, למושבים ולקיבוצים - מתוך תקווה שהעולים ימצאו בהם עבודה.
החזון לא תאם תמיד את המציאות, והקשיים בתקופת המעברות היו עצומים. ואף שהמעברות פורקו במהלך 15 השנים הבאות ורוב יושביהן נקלטו בחברה בישראל, מי פחות ומי יותר, זיכרון תקופת המעברות אצל עולים רבים ואצל בני הדורות שנולדו להם נותר סמל לקיפוח ופצע פתוח, שהיווה את הבסיס להתפתחות השסע העדתי המדמם (עדיין) בחברה הישראלית.
חיי המעברה בספרים ובהצגות
לאורך עשרות שנים נמנעו המוסדות הרשמיים מעיסוק בתקופת המעברות, בגלל הרגשות השליליים שהותירה התקופה בלב רבים. אחת הפעמים הראשונות שהמעברות הוזכרו ברמה הלאומית היתה בחגיגות ה־40 למדינת ישראל, ב־1988, כשמשרד הבינוי והשיכון הקים במסגרת "תערוכת ה־40", שהתקיימה בגני התערוכה, שִחזור של מעברה, בפרויקט שנקרא "ממעברה לרווחה".
בעשור האחרון נראה שהזיכרונות מהמעברות זוכים לעדנה, וילדיהם ונכדיהם של הדיירים המקוריים מגלים עניין רב בנושא. בין השאר, יצאו ספרים חדשים ("המעברה" של יוסי אלפי), הצגות תיאטרון ("תלושים", המרכז לתיאטרון לוד) וסדרות תעודה העוסקות בקליטת עלייה ובמעברות ("מעברות", "סאלח, פה זה ארץ ישראל"), לצד קיום הרצאות ואירועים שונים.
יצחק חייק (75), שגדל במעברת סאקיה במרכז הארץ ומכונה "ילד המעברות", כותב מאמרים על התקופה במקומונים ומשוחח על ימי המעברות בכל שישי בלילה בתוכנית הרדיו הנוסטלגית של משה טימור ברשת ב'. איש התיאטרון ומייסד "פסטיבל מספרי סיפורים", יוסי אלפי (75), ממלא אולמות ברחבי הארץ באירועי סיפורים על תקופת המעברות, ועוד.
לאחרונה הועלה רעיון להקים אתר לאומי למורשת המעברות, ולקידומו פועלים שלושה גורמים: יו"ר העמותה למורשת המעברות, בני אשר (74), שילדותו עברה עליו במעברת כורדני באזור הקריות; יצחק חייק, שמשתף פעולה בנושא עם עיריית אור יהודה; ויוסי אלפי, שפועל בשיתוף המועצה לשימור אתרים. "לא אפסיק לקדם את מורשת המעברות עד יום מותי", מכריז אלפי וקורא לאיחוד כל הכוחות.
ברז מקלחת ל־100 איש ותור המוני לשירותים
המעברה נתפסת בזיכרון הלאומי כחוויה קשה, שוחקת ועצובה, והזיכרונות האישיים ממנה מלווים דורות של ישראלים, שרואים בשהות בה חוויה מכוננת, אחרי שנחתו במדינה הצעירה.
נדמה שכל אחד אוחז בפרספקטיבה משלו על אותם ימים, אם כי יצוין שחלק מסיפורי המעברות שמוצגים לאורך השנים כ"עובדות" הם מיתוסים שנופחו במהלך השנים ממניעים פוליטיים או בשם הפולקלור.
ועדיין, אין ספק שחיי המעברה היו בלתי נסבלים ברוב המקרים. הצפיפות, הדוחק, העליבות, ההשפלה שנכרכה בתנאי המחיה האיומים - מברז מקלחת אחד לכ־100 נפשות ועד העמידה בתור ארוך לעשיית צרכים בבית שימוש אחד שהוקצב לכל כמה עשרות עולים - עוררו תחושות קשות בקרב חלק מהעולים, שזוכרים את הסבל, את החרפה ואת הקושי. לעומתם, יש רבים שלמרות הזיכרונות המרים, רואים בתנאים הקשים שהיו במעברות שלב הכרחי בדרך לגאולה ולהגשמה ציונית.
דווקא מי ששהו במעברה בילדותם מדווחים על התקופה כעל חוויה טובה ונעימה, שאותה לא ישכחו לעולם, והם מלאים בזיכרונות ובגעגועים. בין ההסברים לכך: תחושת החופש האינסופי, המשחקים הקבוצתיים שליכדו בין ילדים רבים, החוויות וההרפתקאות בסביבות המעברה (פשיטות קונדס על פרדסים וטיולים בשטח), ובעיקר אי התלות בהורים, שהיו טרודים בענייניהם.
"היה כיף עצום", "המעברה עיצבה אותי", "מעולם לא חשתי טוב בחיים כמו בילדות במעברה", "כל חבריי הטובים עד היום באו משם" ו"ממש בכיתי ביום שעזבנו" - כל אלה הם דיווחים אופייניים מפי ילדי המעברות של שנות ה־50.
הנעלמים / מבני המעברות
מאוהל ועד צריף
תנאי המגורים במעברות היו דלים וחסרי אמצעים, מכיוון שהן תוכננו במקור כפתרון זמני בלבד. בתחילה גרו העולים באוהלים. בשלב הבא נבנו מבנים דמוי צריף, שנקראו "בדון", שכן הקירות יוצרו מבדים נוקשים. אחר כך הוקמו מבנים מפח, שנקראו "פחון" (בתמונה), ובהמשך נבנו צריפים מעץ. לבסוף, עם הקמת מפעל ללוחות אזבסט בארץ, הוקמו ה"אזבסטונים", שאת שרידיהם אפשר היה לראות ברחבי הארץ עד לפני שנים לא רבות.
פריטים מאז / אור במעברות
עששית
בשנותיהן הראשונות לא חוברו המעברות לרשת החשמל, ובשעות הערב שררה בחוצות המעברה אפילה גמורה. במקומות המגורים עצמם השתמשו התושבים בעששית, שהכילה מכל בחלקה התחתון, עם פייה קטנה, שדרכה היו שופכים פנימה בזהירות נפט. אחרי המילוי היו מסיטים את מכסה הזכוכית העגול, מקרבים גפרור בוער לראש הפתיל, שנספג בנפט, והבעירה יצרה תאורה נעימה (וגם גזי עשן). לבישול השתמשו בפרימוס או בפתילייה, ולחימום - בתנור נפט.
בוץ, צפיפות והלם
זעזוע והלם - כך חשו רוב העולים שהגיעו בסוף מסע ארוך אל שערי המעברה, מקום מגוריהם החדש. "תחשוב על יהודי, ששימש בעירו מנהל בנק, רופא או מורה, מגיע למעברה בחליפתו הטובה ובנעליו המשובחות", מסביר יו"ר הכנסת לשעבר שלמה הלל (97), שבתחילת שנות ה־50 היה ממארגני עליית יהודי עיראק. "האיש הזה נתקל עכשיו בהמון רב, בדוחק ובצפיפות, ונאלץ להתבוסס בבוץ כדי לאתר את האוהל שאליו נשלח עם משפחתו. זה היה רגע קשה, שרוב העולים לא התאוששו ממנו עד יומם האחרון" בצילום: מעברת ראש העין, 1950.
