למה איה כורם שמחה שהיא לא גבר סטרייט?

עד כמה השבועות האחרונים היו קשים? ובכן, הידרדרתי לצפייה מרתונית בסדרה ״בנות גילמור״. עד כמה מרתונית? בעונה יש 22 פרקים והספקתי עונה וחצי מאז יום שלישי שעבר. בן הזוג מבין שמדובר במקרה חירום, אז הוא לא מנסה לשכנע אותי להפסיק או לצפות במשהו אחר, אבל הוא לא מוכן לצפות בה ביחד איתי ובמקום זה שוכב לידי במיטה ומביט בי במבט שיפוטי. אני לא יודעת כמה זמן הוא כבר מסתכל עלי, בינתיים הוא היה ככה בכל פעם שסובבתי אליו את הראש.

למי שלא מכיר את ״בנות גילמור״, כלומר גברים סטרייטים, מדובר בסדרה המתרחשת בעיירה זעירה בקונטיקט ומגוללת את קורותיהן של לורליי ורורי, אם יחידנית ובתה - תלמידת תיכון - שאותה היא ילדה כשהיתה בת 16. השתיים הן לא רק אם ובת אלא גם החברות הכי טובות, ובמהלך הסדרה הן גדלות, מתפתחות, מתאהבות, חוות שיברונות לב וניזונות מקפה וצריכה של כ־10,000 קלוריות ביום.

הסדרה שודרה לראשונה בין השנים 2000 ל־2007, כלומר זו סדרה שאין בה פוליטיקלי קורקט, רשתות חברתיות, גייז או אנשים שחורים. לפי הסדרה, אין צורך לשפוט אנשים לפי דעותיהם הפוליטיות כי אין פוליטיקה בעולם, ואפשר לשפוט אותם לפי הטעם שלהם במוזיקה ובספרים, ממש כמו שאני נהגתי לעשות בתיכון (מגניב = סרטים ישנים ורוק אלטרנטיבי. לא מגניב = מוזיקת מיינסטרים ולהיות עשיר).

זו אמנם לא הצפייה הראשונה שלי בסדרה, אבל זו כן הצפייה הראשונה המסודרת, כך שאני לא רק רואה פרקים שלמים שפספסתי, אלא גם מבחינה בפרטים זעירים שחמקו מהעין בצפיות הקודמות.

כולם בסדרה הזו בלתי נסבלים: לורליי גילמור היא אישה בלתי נסבלת וגם הבת שלה רורי בלתי נסבלת. החברים שלהן בלתי נסבלים, בני הזוג שלהן בלתי נסבלים, הן שתיהן נשים שהייתי בוודאות שונאת אם הייתי פוגשת במציאות ומתקשה ליצור איתן קשר עין, כי הייתי מפחדת שאם הן יסתכלו לי בעיניים, הן מייד יקלטו שהייתי מעדיפה לכרסם לעצמי את המרפק מאשר לנהל איתן שיחה. לורליי לא מפסיקה לדבר, ללרלר ולקשקש, וגם אם שואלים אותה שאלה פשוטה כמו ״מה השעה״, היא תענה בהתחכמות עבשה משהו כמו ״הרבה יותר מדי מוקדם יחסית לעובדה שלא שתיתי עדיין דציליטר של קפה״, ״מאוחר מכדי לשנות את דעתי ולהישאר בבית, לתקוע פיצה לתוך הפרצוף שלי ולא לשבת במסעדה שהמלצר בה הוא חניבעל לקטר הצעיר ולנסות לאכול אפון בודד עם מזלג״.

לורליי גילמור היא לצערי האמא הזו של החברה של הבת שלכם, שכששואלים אותה מתי לבוא לאסוף, היא מוצאת לנכון לעדכן אתכם בתוכניות שלה להיום, איך היא ישנה בלילה ומה הרופא אמר לה על השומה בגב.

רורי גילמור: קשה להאשים את רורי שהיא יצאה בלתי נסבלת, כשאמא שלה היא אישה בת 32 שלובשת חולצות של הלו קיטי ולא רוצה להחליף בנק ״כי בבנק שלה יש פקידה אחת בלבד בשם מרג׳י, שלא יודעת לספור וזה ממש חמוד״. שאיפתה היחידה של רורי גילמור בחיים היא ללמוד בהרווארד, וכשהיא לא קוראת ספרי פילוסופיה של שנה ג׳ בגילמן, או מנסה להשחיל מילה בהפסקות המועטות שאמא שלה לוקחת על מנת לנשום, היא יוצאת עם שרשרת של בנים חתיכים אך בלתי נסבלים במידה שווה ומקסימה אותם משום מה באמצעות אכילה וציטוטים של סופרים רוסים מתים.

מישל, פקיד בית המלון: בצפיות הקודמות הנחתי שיוצרי הסדרה, בגלל צנזורה ברשתות הטלוויזיה, לא יכלו להגיד בקול רם שמישל - הצרפתי הנרגן, שמתלבש מושלם ומקפיד באופן אובססיבי על המשקל - הוא הומו, ולכן הוא הומו בכל מובן אפשרי למעט אזכור מפורש של מערכות יחסים עם גברים. עכשיו מתברר שבעונות הראשונות יש לו דייטים עם נשים והוא מרגיש לא בנוח בתוך מועדון דראג.

יוצרי הסדרה כנראה נתקלו בהומואים רק בסדרות אחרות, שגם בהן אסור היה להראות הומואים. הסדרה מנסה להציג את מישל כטיפוס מרושע בנעליים יקרות מדי, ורק בצפייה הנוכחית אני מבינה שהוא לא נחמד אל לורליי ואל רורי פשוט כי הן בלתי נסבלות.

ישראל: היה פעם מישהו בטוויטר שעקב וניהל רישום מפורט ״כמה מהר מופיע אזכור של ישראל או יהודים בסדרות מחו״ל״. לא הצלחתי למצוא אותו, אבל הממוצע, אם זיכרוני לא מטעה אותי, עמד על שלושה או ארבעה פרקים (היום זה כנראה ייראה אחרת).

״בנות גילמור״ לא מכזיבות, לרורי יש פוסטר מעל המיטה שכתוב עליו ״בקרו בישראל״ ולורליי מקבלת במתנה סוכת עץ שמכונה ״חופה״. באחד הפרקים, מוכר הירקות האורגניים נוסע לירושלים ״לזרוע שלום״. בפרק אחר, אחת הדמויות מתארת את אבא של רורי כ״אדם בעל אף לכסף, אם אתם מבינים למה אני מתכוון״.

אין לי ספק שאם הסדרה היתה מצולמת היום, רורי היתה ממקימות המאהל על הדשא בקולג׳, לובשת כאפייה ומעלה סטוריז ״כל העיניים על רפיח״, ככה שאני לא ממהרת להתרגש.

סטארז הולו: העיירה מלאה בטיפוסים שתיאור הדמות שלהם בתסריט היה חייב לכלול לפחות שתי מוזרויות ספציפיות פר אדם: סוקי השפית היא גם קלאמזית וגם אובססיבית, מיס פאטי המורה למחול היא גם רכלנית וגם פלרטטנית, באבט השכנה מסיעה את החתול שלה לכל מקום בעגלת תינוק ומגדלת גמדי גינה, לוק אף פעם לא מכבס את הכובע שלו למרות שהוא עובד בדיינר שבו מגישים רק אוכל מטוגן. הוא איש מאוד נרגן, אבל איכשהו זה שלורליי ורורי תמיד מזמינות אצלו מלא אוכל, ואז לוקחות ממנו ביס אחד והולכות, לא מטריד אותו כלל. הוא ככל הנראה מרקסיסט, אבל אף אחד לא מדבר על זה, כי הפוליטיקה היחידה ב״בנות גילמור״ היא סביב אסיפות העיר, שבהן צריך להחליט מה יהיה הנושא של מסיבת האביב.

הייתם חושבים שהתושבים בסטארז הולו יהיו ממורמרים, כי אין לאף אחד מהם עבודה אמיתית וכל חייהם בבירור סובבים את לורליי ורורי גילמור, אבל נראה שכולם מרוצים בסך הכל.

ועוד: בפרק 16 של העונה הראשונה יש סצנה שבה המיקרופון של המקליט נכנס לפריים. בפרק אחר, אחת הניצבות אמורה לצאת מהפריים ויש כמה שניות שבהן המצלמה זזה ורואים אותה פשוט עומדת שם עם הפנים לקיר. כל כך שמחתי שמייד עצרתי את הפרק, צילמתי מסך ושלחתי לחבר שנמצא בבינג׳ העשירי שלו של הסדרה.

קשה לשים את האצבע על מה בדיוק הופך את הסדרה הזו לאחת הנצפות ביותר בנטפליקס כרגע. ״קוקומלון״ של מבוגרים. אולי אנחנו רק רוצים להתנחם בבעיות שאפשר לפתור עם חיבוק ומאפין אוכמניות. אולי נמאס לנו לריב כל הזמן. אולי המציאות גדולה עלינו בעשרה מספרים. איך אומר הפתגם? כשהגלים מתחזקים, החזקים מתגלים. החלשים, לעומת זאת, שוכבים במיטה בפיג׳מה בשעה חמש אחרי הצהריים, אוכלים מלטיזרס וצופים בבנות גילמור.