קקטוס מעודד: למה התרגשתי כל כך מהאוסף של החטוף שנרצח

זו היתה עסקת חליפין. אני זוכר אותה היטב וגם קצת מתבייש בה, למרות שעברו מאז עשרות שנים ולמרות שהייתי אז ילד קטן ממש. היא התקיימה ביני לבין חברי הצעיר ממני מלאכי, בחדר המדרגות של הבניין הגדול בן שתי הכניסות ברחוב בן ציון. מהעבר האחד - מלאכי, בן 6 ואולי 7, בידו אלבום בולים אדום. מהעבר השני אני, בן 11-10, ובידי קופסת נעליים ענקית שמכילה בתוכה אוצר בלום:

3,000 אג'ואים.

אג'ואים היא המילה הירושלמית לגוגואים. גלעיני משמש יבשים שהשגתי ואספתי בעמל רב. זה התחיל בכמות ביתית של כמה עשרות משימוש עצמי, והלך והתפתח כתוצאה מהשקעות נכונות במשחקי קופסה (קופסת נעליים שבה חורים בגדלים שונים, המתמודד זורק אג'ו ואם הוא מצליח להכניס אותו לתוך החור הוא זוכה בכמות האג'ואים הנקובה ליד הנקב. אם לא - הוא הפסיד אותו); במשחקי קיר (זורקים אג'ו לכיוון הקיר, והזורק הבא צריך לפגוע בו או להגיע קרוב יותר לקיר); וכמובן, בקנייה באמצעות חליפין על ממתקים או מחקים וכל מיני חפצי ערך נלוזים שכבר מזמן חלפו מהעולם. בסוף התהליך הזה התהדרתי באוסף ענקי וכבד. אחד המפותחים והמדוברים בבית הספר.

במקביל, אספתי בולים. היה לי אוסף מפואר שברור לי שהוא עדיין קיים באיזה חור, רק שאין לי דרך וזמן לחפש אותו. היו לי בולים מכל העולם, מסודרים לפי עמודים, ידעתי ש־Helvetia זה שווייץ וש־Magyar Posta זה הדואר ההונגרי. היו לי בולים נדירים, וההורים והסבים סייעו בעניין מלוא הכף באמצעות קילוף בולים ממכתבים ומגלויות ובאמצעות גניבה מתוכננת ושקטה של אוסף בולים ישן של דודתי מרים, שנחבא באחד הארונות שבעליית הגג של סבתא שלי.

תפארתי היתה על אלבום הבולים הישראלי שלי. היה בו מספר רב של בולים "רגילים", ורשימה נאה של יקרים יותר: בולים עם מעטפת "יום ההופעה". סדרות לפי נושא: אישים, מועדים, אירועים. עולם שלם של תוכן ושל היסטוריה. בעמוד סמוי ומוגן שכנה סדרת "דואר עברי". זו סדרת הבולים הראשונה שהנפיק השירות הבולאי הישראלי ב־1948. היא כללה סדרת בולים קטנים (בגודל בול!) וצבעוניים שעליהם תמונת מטבעות עתיקים וסדרה של בולים גדולים יותר, שעליהם תמונת שני מטבעות ובערכים גבוהים יותר.

לי היו שלושה בולים קטנים ואחד גדול, והם היו אוצר בלום ממש. כבר אז ערכם היה רב, ואספנים היו מתגוששים כדי להשיג אותם. לצידם היתה סדרה יפהפייה של בולי שבטים, שעליהם סמלי שבטי ישראל המופיעים בברכת יעקב בפרשת "ויחי", וגם סדרת "מגילה עפה", שכל מי שבעניין רועד מהתרגשות רק משמיעת שמה.

כשמלאכי הראה לי את אלבום הבולים, שכפי שהתברר בהמשך הוא היה בכלל של אחיו הגדול, נעתקה נשימתי. אמנם לא היו בו הרבה בולים מהעולם הגדול, בקושי שניים מהממלכה המאוחדת וחמישה מארה"ב, אבל היו בו שני עמודים נאים של בולים ישראליים, ובעיקר: סדרה מפוארת ממש של בולי דואר עברי שניצבו שם בגאון זה לצד זה. ממש כמעט כל הסדרה. הגדולים והקטנים.

ואני זוכר את החמדה שתקפה אותי, חמדה מצמיתה שמטשטשת קצת את שיקול דעתו של ילד בן 10, ואף שידעתי במעומעם שהצעד שאני עושה הוא לא הכי הגון בעולם, אמרתי למלאכי: תן לי שני בולים. אחד גדול (250 מיל) ואחד קטן (50 מיל). טוב?

"לא", אמר מלאכי. "אני לא יכול לתת לך. הבולים האלה שלנו".

לא בחינם, אמרתי לו. גם אני אתן לך משהו.

"מה תיתן לי?" שאל מלאכי.

ואני השתהיתי רגע, כדי ליתן תוקף דרמטי להצעה, ואז אמרתי: אני אתן לך 3,000 אג'ואים.

אני לא ממש זוכר את הפרטים, אבל לדעתי הוא התעלף מההצעה. בדיעבד אני מבין שגם לו הייתי מציע 150 אג'ואים הוא היה הולך על העסקה. כבר אז הייתי איש עסקים די קטן. סיכמנו על שעה ומקום, אני הגעתי עם הקופסה, הוא עם האלבום. מלאכת הספירה לקחה די זמן, בסופה נספרו 3,070 אג'ואים, לא כולל רקובים ומסריחים. תמורת ה־70 הנוספים שכנעתי אותו, די בקלות, לתת לי עוד בול אחד מסדרת השבטים, והלכתי מאושר לביתי.

כעבוד יומיים נודע הדבר. אל ביתנו הגיעו אלי, אחיו הגדול של מלאכי, ביחד עם אביו הרב. אני זוכר במתח טראומטי שיחה נזפנית שלו עם אבי ואמי, התלחשויות ביניהם, ואז את הפעולה האכזרית והבלתי נמנעת של ביטול העסקה הכפוי, שגם אם היא שחררה אותי במעט מעול האשמה הסמוי שקינן בי, היא היתה פוגעת ופוצעת.

התברר שביומיים שחלפו הפסיד מלאכי השלימזל את רוב האג'ואים לילד הערס של השכנים, וכל מה שהוצע לי כדי שאחזור בי מעסקת החליפין שבוצעה בתום לב היה בול אחד מסדרת השבטים. אוי לאותה בושה. נדמה שבנקודה ההיא חדלתי לאסוף בולים והתחלתי לאסוף סיפורים.

אני אוהב אספנים. אוסף הוא משמעות. הנטייה הזו, שחוט השערה מפריד בין היותה נטיית נפש נאצלת ומרחיבת דעת לבין הפיכתה להפרעה כפייתית - היא מקסימה ומעניקה משמעות לחיים. אנשים אספנים, גם אם מדובר באספני עטיפות מגוהצות של קרמבו, הם אנשים בעלי נפש. הם פועלים עבור מטרה אמנותית גבוהה יותר מנמיכות ומאפרוריות היומיום.

אני מתמודד כל חיי עם הנטייה הספק־חולנית לאוסף. אני מסדר מרקרים צבעוניים במגירה ומזהה פתאום פוטנציאל לאוסף. אני מגלה שלושה ספרים מאותה הסוגה, ומייד מעביר אותם לשכון זה לצד זה, כי יש כאן התחלה של אוסף. כבר סיפרתי כאן על אגרנות מסוימת שאני לוקה בה, וממש מול עיניי עכשיו אני רואה את השקית המהוהה ובה שרידי אוסף המגנטים המפואר שלי, שנכחד לפני כעשור.

הרבה שנים טיפחנו אותו בחריצות, והוא הפך את המקרר שלנו למוזיאון אוניברסלי צבעוני ואת המטבח שלנו למוקד עלייה לרגל. הבעיה הקטנה שזה יצר היתה ירידת ערכנו כגורמים מקבלי מתנות. אנשים מסביב התחילו לשמח אותנו במיניאטורות של מיקי ומיני מאוס, ובפיסות גבס מוארכות בצורת מגף שעליהן נחרט ITALY.

יום אחד החלטתי לעצור את הטירוף הזה, גנזתי את האוסף והודעתי שהתחלנו לאסוף ג'יפים. רכבי 4X4. לא קיבלנו הרבה מתנות מאז, אבל לפחות הוסרה החרפה. לא, לא, לא. אותנו לא יקנו במזכרת בת חצי דולר, גם אם היא צבעונית ונדירה והמגנט שלה ממש חזק.

כבר ימים ארוכים, מאז שנחטף, נרצח, הושב והובא למנוחות, אני עסוק בעודד ליפשיץ ז"ל, קורבן 7 באוקטובר מניר עוז שהיה איש אשכולות נדיר, לוחם אידיאולוגי ובעל דעות מוצקות, שכנראה לא הסכמתי עם רובן. הוא היה מפורסם כאיש עיון ומעשה, והותיר אחריו חומר רב. בין השאר, הוא הותיר את אוסף הקקטוסים המשפחתי ששרד והפך לסמלו. קראתי שמשפחתו ממשיכה בשימור הגינה הזו שלו, שמכונה "אוסף הקקטוסים", והפכה אותה למין מפעל הנצחה יפה.

ואני, שכל כך אוהב אספנים גם בחייהם, לא מפסיק לחשוב דווקא על זה. זה מה שתופס אותי ומכאיב לי מאוד. אבל אני גם רואה את עודד ז"ל נותר חי בין שורות הקקטוסים יותר משהוא חי בשלל הכתבים והסיפורים. האוסף הוא הנפש. כשאדם מת ומותיר אחריו אוסף, לא רק קקטוסים יפים הוא מותיר, אלא חלק מנפשו נשאר כאן וממשיך לחיות.