הסערה שהתחוללה השבוע סביב הכוונה למנות את רג'א זעאתרה, נציג חד"ש, לסגן ראשת עיריית חיפה (והסתיימה לאחר שזעאתרה הודיע כי הוא מוותר על הכבוד ומפנה את המקום למספר שתיים ברשימתו, שהירה שלבי), זימנה ליונה יהב שפע הזדמנויות לנגח את ד"ר עינת קליש־רותם.
אבל יהב (74), ראש העיר היוצא, נמנע מלהצטרף לעליהום על מי שהנחיתה עליו תבוסה כואבת בבחירות. "אני נוצר את לשוני. במה אועיל אם אביע את דעתי?" אמר לעיתונאי שהתקשר אליו במהלך השבוע, בעודו נוהג במכונית הביואיק הלבנה שלו בכביש המתפתל ממרום הכרמל לחוף הים.
"אני מאחל הרבה הצלחה למי שנכנסה לנעליי, ולא חושב שנכון להתייחס לאירוע הזה ולומר איך אני הייתי פועל", יסביר לי מאוחר יותר. "ראוי לתת מאה ימי חסד למשטר החדש. וכך אני נוהג כלפי אישה שעד מינויה לא החלפתי איתה מילה, גם לא בישיבות מועצה. היא היתה חברת מועצה במשך קדנציה אחת בלבד, באה בדרך כלל לחצאי ישיבות והלכה, ולא היתה בינינו שום אינטראקציה".
עבור יהב, כך נראה, המהומה סביב זעאתרה היא עניין שולי ולא מהותי. נושאים אחרים טורדים את מנוחתו. את ישיבת המועצה האחרונה שקיים כראש העיר, בתחילת החודש שעבר, פתח במילים יפות, שונות מרוח הקרב שאפיינה את מערכת הבחירות בחיפה. "אני רוצה לברך אותך על בחירתך", אמר לקליש־רותם. "גם אני וגם האדמיניסטרציה היוצאת עומדים לרשותך בכל דבר ועניין.
"אגיע לכל מקום שתרצי כדי להעביר בצורה מסודרת את התפקיד. אנחנו מאחלים לך מעומק הלב הרבה הצלחה. חיפה היא של כולנו. חיפה היא אהבת חיי והפרויקט של חיי, ואני מאמין שכך יהיה גם איתך. תצליחי בכל אשר תעשי. אנחנו לימינך". כשסיים לדבר, ניגשה אליו מחליפתו והודתה לו בחיבוק.
אבל מאחורי החיבוק הזה מסתתר לא מעט דם רע. "מעבר לזה, מילה לא החלפנו", מדגיש יהב. "לאחר הבחירות המשכתי לשמש בתפקיד עוד שלושה שבועות, כנהוג, והיא לא פנתה אלי. למשך כמה ימים הייתי בברצלונה. השתתפתי בכנס ערים חכמות, משום שפרויקט פיתוח העיר התחתית, שבו הפכנו מיליון מטרים נטושים ומוזנחים למוקד בילוי, לימודים ומגורים, זכה שם להכרה בינלאומית.
"בזמן הזה, להבנתי, היא ביקרה פעם אחת בבניין העירייה. מאז אני לא מתקרב לעירייה. לא רוצה להביך או להיות מובך, לא יודע מה תהיה התגובה. לא יודע איך לאכול את המצב הזה. התנתקתי בצורה מוחלטת. אני גם לא פוגש את עובדי העירייה, למרות שהם רוצים.
"אבל עזבי אותי, אני בחוץ וסגרתי את הדלת. מה עם ראשי האגפים? מדוע לא לדבר איתם? ככל הידוע לי, היא עדיין לא אספה את העובדים והודיעה להם מה עומד לקרות איתם, מהי המדיניות. להרגיע אותם ולהבהיר לאן פניה. גם עם סגניתי, שהיתה אחראית לתיק התכנון והבנייה, שהוא חשוב ביותר בחיפה, כמו בכל עיר גדולה, לא דיברו ולא נעזרו, ובטח שלא עם המנכ"ל, שפוטר מייד.
"אין בינינו שום תקשורת. לא שאלו אותנו חצי דבר, לא היתה דקת חפיפה, לא תודה ולא כלום. כאילו 15 שנים לא היו. אין לי מושג מדוע ההתנהלות היא כזאת. ויש דברים שצריך להעביר הלאה באופן מסודר. גם מי שרצו מאוד שאני אעזוב, שאמרו 15 שנים זה מספיק ודי, לא אומרים שהקדנציות שלי היו כישלון. העיר מאוד התפתחה, רואים את זה בעיניים וגם בהכרה הלאומית והעולמית. כשהפכתי לראש עיר, כל עת שרציתי הרמתי טלפון לעמרם מצנע והוא עמד דום וסייע. זה עזר לי מאוד".
היית סגנו של מצנע, מדובר במצב שונה.
"בעיניי לא. כך הדברים צריכים להתנהל. בחודש שעבר הקדשתי ערב לכבודו של מצנע ב'גימליאדה', אירוע שנתי שאנחנו מקיימים למען התושבים הוותיקים כבר 13 שנים. שם אמרתי עליו שני דברים. האחד, שמצנע הוא אדם שמעולם לא עניין אותו 'לעשות לביתו'. תמיד עשה למען הציבור. היום, בגיל 73, הוא מסיע במכוניתו ילדים פלשתינים פצועים וחולים מעזה כדי לקבל טיפול רפואי בישראל.
"הדבר השני היה הבעת תודה מיוחדת ואישית ממני. אני מכיר לו תודה על כך שבקיץ 2006, בתקופת מלחמת לבנון השנייה, כשאני כבר הייתי ראש העיר, הוא שתק ולא התערב. בדרך כלל כל הלשעברים משתלטים על הזירה, במיוחד כשמדובר באלופים למיניהם. תמיד יש להם מה להגיד, הם נותנים עצות לכולם ומערערים את הביטחון למי שבאמת מנהל את השטח. אבל מצנע נתן לי את המרחב ואת הקרדיט. הוא יכול היה בקלות להשתלט על השיח וכולם היו מקשיבים לו. מדובר באלוף בצה"ל, מפקד פיקוד מרכז, אדם בעל רקורד קרבי. לא סא"ל במשטרה צבאית, כמוני".
תוצאות הבחירות - 56 אחוזים מהקולות לקליש־רותם, לעומת 38 אחוזים בלבד ליהב, היו הפתעה מוחלטת עבורו. "לא צפיתי את זה בכלל. לא נתקלנו בהתנגדות ברחובות ובחוגי הבית. תראי את הפרחים פה. זה הכל תושבים שלחו", הוא מצביע על זר שושנים אדומות המונח במטבח בביתו.
מה ההסבר שלך להפסד?
"אני לא מצליח לרדת לסוף דעתם של התושבים. בשכונות הוותיקות על הכרמל היתה לי בעיה. הכרמל הפנה לי עורף, אבל זה לא היה מעל לפני השטח, לכן לא זיהינו זאת. אני מניח שחלק מהסיבה הוא התנגדות ממושכת של התושבים לרצוני בסלילת ירידות נוספות מהכרמל, שנדרשת כדי למנוע מצב של 'שכונות כלואות', אם הציר היחיד המוביל אליהן ייפגע בשריפה או במלחמה. הם מתנגדים לזה, למרות שגם מבקר המדינה הדגיש לאחרונה את הצורך בהבטחת צירים נוספים בעיר.
"אני ראש עיר יחיד במדינה שניהל שלוש קטסטרופות וניהל אותן טוב: מלחמת לבנון השנייה ושתי שריפות ענק - השריפה בכרמל בשנת 2010 והשריפה בעיר בשנת 2015. בשריפה האחרונה פינינו 60 אלף איש בלי שום נפגע בנפש. הדברים האלה מאוד לא פשוטים, אז מה בדיוק הסיפור?
"הכל שוקם אחרי השריפה האחרונה, כפי שאני הבטחתי. ליווינו, פיצינו, הצבנו מכלים לאחסון הרכוש, החזרנו את העלווה הירוקה, שיפצנו שבילים. את הולכת היום בשכונות האלה והשריפה לא ניכרת. ואת יודעת מה? לאחרונה בדקתי את התפלגות ההצבעות בשכונות האלה ובכולן הפסדתי".
יהב מתגורר בשכונת דניה הוותיקה והמבוססת, ואנחנו יושבים בסלון הבית הפרטי רחב הידיים. מול עינינו, לכיוון דרום, נישא אחד מרכסי הכרמל, בירוק עז. הפניית המבט אל המערב מגלה את קו החוף הארוך. היום חורפי וקר, והים סוער, אפור, גבה גלי. "התגובה ברחוב עכשיו היא פשוט היסטרית", הוא מספר. "אני אומר לחבר'ה שלי, היה כדאי להפסיד רק כדי לזכות בתגובות כאלה מהקהל".
היסטריה, במובן של פאניקה?
"במובן זה שמחבקים אותי ומביעים צער גדול, אהדה. זה לא היה כשהייתי ראש עיר, אני לא יודע להסביר את זה. הקהל לא שיער שאפסיד. אני לא שיערתי שאפסיד. ומול מי? פעם ראשונה שמישהו מפסיד בארץ מול הלא ידוע והלא מוכר. אדם שלא דיבר, שאין לו אג'נדה, לא יודעים מי הוא, בלי שום פאסט פרפורמנס. כלום. אני הייתי ממנה מנהל בית ספר בלי ניסיון סתם מכיוון שהוא פלקט? מה פתאום, אתה לא לוקח ריזיקות כאלה. את תביאי אינסטלטור הביתה בלי להתייעץ קודם עם חברים? עם לקוחות שלו? וכאן מדובר בחיי אדם. 300 אלף תושבים. אתם עושים צחוק?"
בכל זאת, מדובר בדוקטור לתכנון עירוני, מומחית בתכנון מרחבים ציבוריים, שהיתה מעורבת מאוד בפעילות ציבורית.
"אני לא חושב שזה באמת מה שעניין את הציבור. ההצבעה היתה בעיקר מתוך רצון בשינוי ויהי מה. זה קרה ברוב הארץ. ראשי רשויות מבוגרים ומרובי ניסיון פינו את מקומם לצעירים חסרי ניסיון. אני מניח שהיו שאמרו, 'מי צריך את יונה יהב הזקן הזה שוב?' בעטו בכל הזקנים הוותיקים, חוץ מרון חולדאי, שגם לו היתה התמודדות קשה. בשאר המקרים קידשו את השינוי, על חשבון המהות".
(תגובתה של קליש־רותם לדבריו של יהב לא נמסרה עד למועד סגירת הגיליון).
"מאז אני לא מתקרב לעירייה, לא רוצה להביך או להיות מובך". ד"ר קליש־רותם (ברקע: תמונתו של יהב) צילום: הרצי שפירא
גם הרצון בתחלופה מובן, ואולי אף נכון להגביל את מספר הקדנציות של נבחרי הציבור.
"אז לא הייתי מצליח להוציא אל הפועל את הפרויקטים הכי חשובים ודרמטיים שבוצעו בעיר. ללא יכולת לעבוד לטווח הרחוק - פרויקט המטרונית, הקמת הנמל החדש, חידוש העיר התחתית וכל כך הרבה עשייה נוספת לא היו יוצאים לפועל. עיקר התפקיד הוא פיתוח, ובשתי קדנציות זה לא יכול לעבוד. הגבלה כזאת תוביל לעשייה שטחית, שנראית מייד לעין, לא לתהליכי עומק משמעותיים.
"הבהרתי במהלך הקמפיין שאני רץ לעוד קדנציה אחת בלבד, שבמהלכה אכשיר את דור ההמשך. שמתי כמספר שתיים את הצעירצ'יק שי אבוחצירה (יו"ר סיעת 'צעירי חיפה - יש עתיד', 38, ששימש בעבר סגנו; נ"ל). מתקופת בן־גוריון לא הקימו יורשים במדינה. אני האמנתי שצריך להכשיר יורש, ולא כי אני מרגיש את הגיל. עבדתי הכי קשה בלשכה, משמונה בבוקר עד חצות, בלי בעיה".
אתה מבין לליבו של ראש עיריית נהריה לשעבר, ג'קי סבג, שכינה את תושביו כפויי טובה לאחר הפסדו בבחירות?
"תוצאות הבחירות מתסכלות אותי מאוד, כי אני יודע מה עשיתי. אני הרבה זמן בתחושה שאצלנו במדינה אין הכרת הטוב ואין הכרת תודה. זוהי מצווה דתית ותמיד צחקתי עם החרדים שבשבת 'כי תבוא', שבה מצווה לשמוח בכל הטוב שניתן לנו, בתי הכנסת ריקים. היהודים לא יודעים להכיר תודה".
והערבים?
"הערבים בחיפה אמרו לי הרבה תודה. זכיתי לאחוזי תמיכה גבוהים ביותר אצלם. את מכירה יהודי, ישראלי, ציוני, שמקבל מספרים כאלה? הערבים מהווים פה רק 14 אחוזים מאוכלוסיית העיר, פחות מהאחוז הכללי באוכלוסייה. אני הקפדתי שתמיד יהיו שווים בין שווים, לא יודרו ולא יופלו בשום היבט.
"את זה לימד אותי טדי קולק, שאמר לי כראש עיריית ירושלים, שהוא משקיע בשכונות ערביות כמו ביהודיות. אני התחלתי לעבוד כדובר וכיועץ שלו באפריל 1974, ביום הבחירות המוניציפליות, לאחר מלחמת יום כיפור. בבחירות האלה 77 אלף ערבים הצביעו טדי. את רואה סיכוי למצב כזה היום?"
גם זעאתרה תמך במועמדותך לראשות העירייה.
"הוא האדם שנבחר לעמוד בראש סיעת חד"ש. אני מדבר על התושבים. הראשון שהביא לכך שיהיו ערבים בקואליציה הייתי אני. כסגן של מצנע, ניהלתי את המשא ומתן. קודם הם לא היו בקואליציה".
היתה לך היכרות עם האיש ועמדותיו?
"ההיכרות שלי איתו היתה מאוד שטחית. הוא שימש עד לא מזמן דובר חד"ש בחיפה. אני עבדתי עם נציג חד"ש הקודם במועצת העיר, ד"ר סוהיל עסאד, ששימש סגני למשך מחצית מהקדנציה האחרונה. הוא רופא משפחה, שביקש לתרום לציבור על ידי חברות במועצה. לכל אורך כהונתי חברי מועצה ערבים לא השמיעו דעות כמו אלה שהביע זעאתרה. דעות שעלולות לגרום לסכסוך עמוק בין הצדדים ואין להן מקום. בכל אופן, אני לא בטוח שהסיפור נגמר עם ויתורו של זעאתרה על המינוי".
מה דעתך על תוצאות הבחירות בירושלים ועל בחירתו של משה ליאון?
"תוצאות עצובות. אני חושב שירושלים מוכרחה לקבל ביטוי ודגש חילוני, אחרת תהפוך לעיר מתה. אני מכיר את העבר של ירושלים היטב. היא היתה בנסיקה בלתי מתפשרת, והיום היא בדעיכה בלתי מתפשרת. לברקת היו הישגים, אבל הוא בחר לקום וללכת כי לדעתי ראה שאין שם עתיד. טדי קולק תמיד אמר שאין שר חשוב יותר מראש עיריית ירושלים. אני חושב שאין לברקת סיבה להתרגש מהמעבר לכנסת. הייתי חבר כנסת - מדובר בשעמום מוחלט".
• • •
יהב לא הפריז כשכינה את העיר חיפה אהבת חייו והפרויקט של חייו. הוא נולד בשכונת הדר בעיר, לאתל, ילידת פולין, ולפרד פיפרברג, יליד גרמניה. שנה לפני שנולד, מת אחיו הבכור מסרטן הדם, בגיל 6, ויונה גדל כבן יחיד, המלווה תמיד במבטה החרד של אמו, "שהיתה יושבת ומחכה במרפסת, בכל פעם שיצאתי מהבית". כשהיה בן 21 נפטרה אמו, ובגיל 27 התייתם גם מאביו.
הוא נוהג לספר שמגיל 12, "כל צעד שעשיתי בחיים היה מכוון ליעד שסימנתי לעצמי כילד, להפוך לראש העיר חיפה. אני עושה עכשיו סדר בניירת שלי, תראי מה מצאתי", הוא מתרומם על רגליו, נבלע בחלקו האחורי של ביתו רב הקומות ושב עם דף נייר. "את זה כתב לאשתי חבר שלנו, לאחר זכייתי בבחירות 2013: 'אני תמיד אזכור איך יונה הודיע לי ולקבוצת חברים ביושבנו על הרפסודות בחוף השקט שהוא מתכנן להיות ראש העיר. זה היה די מפתיע, שכן היינו אז בני 16'".
בצבא שירת כקצין הדרכה במשטרה צבאית, ושוחרר כאמור בדרגת סא"ל (מיל'). "כבן יחיד, הוריי לא הסכימו שאשרת בקרבי ומתי מבושה כשגייסו אותי למשטרה הצבאית. אז זה לא היה נחשב".
כסטודנט למשפטים באוניברסיטה העברית נבחר לתפקיד יו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית ולאחר מכן התגורר בלונדון שלוש שנים, כשכיהן כמזכ"ל התאחדות הסטודנטים היהודים העולמית.
כששב לארץ עבד לצד קולק ומילא תפקידים שונים במגזר הציבורי, ובהם מנכ"ל העמותה לקידום התיירות בחיפה, מנכ"ל יד דוד בן־גוריון, והיה ממקימי שלוחת אוניברסיטת בן־גוריון בשדה בוקר.
ב־1993, כשנבחר מצנע לראשות העירייה, שימש יהב סגנו וממלא מקומו עד שנת 1996, אז נבחר לכנסת מטעם העבודה וישב איתה באופוזיציה עד 1999.
לאחר שנכשל בפריימריז של העבודה, ניהל משרד עורכי דין בשותפות עם עו"ד יהודה רווה, עד שבשנת 2003 התמודד וניצח בבחירות לראשות העיר, בתמיכת מפלגת שינוי, וכיהן בתפקיד שלוש קדנציות.
"אני ראש עיר יחיד במדינה שניהל שלוש קטסטרופות וניהל אותן טוב". יהב // צילום: מישל דוט קום
הוא נשוי לפרופ' רבקה יהב, פסיכותרפיסטית העומדת בראש המרכז הקליני הבין־תחומי באוניברסיטת חיפה ומרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית. "כשתקפו אותי מהאופוזיציה, שאני מתערב בתכנון ומכתיב עיצוב של מבני ציבור, אמרתי לכולם שאם יש למישהו ספק בטעם הטוב שלי, שיסתכל על אשתי", הוא מספר בחיוך.
עבור רבקה (68) אלה נישואים שניים. "בעלה הראשון היה מפקד דוברה, ובמלחמת יום כיפור הדוברה חטפה פגיעת טיל ישירה. כינו אותה 'הדוברה ההריונית', כי הנשים של כל הלוחמים היו בהיריון, כולל רבקה. אורן, הבן שלנו, נולד חמישה ימים אחרי שאביו (הביולוגי) נהרג.
"בגיל 34 הלכתי למסיבה עם בחורה שפגשתי בים וראיתי שם את רבקה. היא חיפאית ויפה באופן יוצא דופן, ואני לא הבנתי איך לא ידעתי עליה עד אותה מסיבה. כשראיתי אותה קיבלתי הלם מרוב שהיא יפה. שאלתי את כל מי שהכרתי מי זאת ואמרו לי, 'עזוב, היא אלמנה, כבר חמש שנים היא הולכת בשחור ולא מוכנה לרקוד עם אף אחד. אין לך סיכוי'. באותו רגע אמרתי לחבר שהיה לידי שהיא תהיה אשתי, ולאורך כל המסיבה עמדתי כמו ספינקס ובהיתי בה".
הם נישאו חמש שנים לאחר מכן. אורן (41), שאומץ על ידיו, מתגורר בשנים האחרונות עם אשתו ושלושת ילדיו בניו ג'רזי ועוסק בשוק ההון. לשניים שתי בנות משותפות, אורטל (34), העוסקת בתחום ההפקות, ושירן (28), סטודנטית למשפטים וליהדות, שאת התמתחותה תעשה במחלקה המשפטית של הכנסת.
"כל בני המשפחה", מספר יהב, "היו מעורבים בקמפיין. אורן עזב הכל ועבד איתי במשך חודש, הבנות ורבקה היו שותפות לכל הישיבות. ביום הבחירות שירן היתה אחראית למערך ההסעות ואורטל למוקד הטלפוני. כשיש משפחה כזאת יש עוגן בחיים, ואז גם עם הפסד כואב, קל יותר להתמודד".
לדבריו, "קרו דברים שלא ייאמנו בבחירות האלה, שלא חוויתי בעבר. ביום הבחירות היתה עלינו מתקפת סייבר במשך שעות, וחמשת המטות שלנו שותקו, אחד אחרי השני. הגשתי תלונה במשטרה ולא קרה דבר. גורמים רבים ידעו שזה מה שקרה והעניין לא דווח. משהו פה כל כך מוזר. הטלפונים הסלולריים של בכירים ופעילים במטה, ואפילו של בכירים בעירייה, שלא קשורים לבחירות, קרסו או שקיבלו טלפונים ממספרים משונים או מספרים מחו"ל. צלצול וניתוק וחוזר חלילה. במשך שעות לא יכולנו להוציא שיחות, כולל מהטלפון שלי. אין לי ספק שגורם עברייני עומד מאחורי זה".
אתה יכול להניח מי?
"אני לא יודע לומר בוודאות מי עומד מאחורי זה וגם מאחורי המסע שנוהל נגדי ברשתות החברתיות. נשפך שם כסף רב. בשלב מסוים התפרסמה תמונה שלי עם סכין נוטף דם, או תמונה שלי מאחורי סורג ובריח, או הופץ סיפור שאורטל עומדת להתחתן עם ערבי. אלה כבר שטויות שהצחיקו אותנו. היו אנשי עסקים ששמו מיליונים כדי להזיז אותי מהתפקיד, כולל כסף זר, שלא הצלחתי עדיין לזהות את עקבותיו באופן ודאי. אני הפרעתי להם. לא נתתי להם מה שהם רוצים.
"חבל שהתומכים של קליש־רותם לא התעכבו לרגע על כך שהורשעה בפלילים, בתחום הבנייה (קליש־רותם הורשעה בחודש מארס השנה בעבירות בנייה, שימוש במקרקעין ללא היתר וסטייה מתוכנית בפרויקט שבו שימשה אדריכלית, והוטל עליה קנס בסך 30 אלף שקלים; נ"ל). משום שלא הוטל קלון, היא יכלה להתמודד. אבל מדוע הקלו בזה ראש?"
לאהוד אולמרט, חברך מהפקולטה למשפטים, אתה עושה הנחות על הרשעותיו ומביע בו אמון עד היום.
"אני לא עושה הנחה ולא ממעיט מהחלטות מערכת המשפט, אבל חושב שמדובר בהפסד גדול למדינת ישראל שהוא מחוץ למערכת הפוליטית. אהוד אדם חכם ומוכשר. אני לא יודע להסביר את הסיפור הזה. מבחינת יכולותיו, הוא איש מצוין וזה באמת הפסד".
במהלך הבחירות הופנו טענות גם בנוגע להתנהלות שלך. למשל, יש תיעוד של ראש אגף התברואה בעירייה אומר לעובדיו שהם צריכים להצביע יונה יהב. כל זה כשאתה עומד לצידו.
"בתקופת הבחירות הסתובבו אנשים במסדרונות העירייה מטעם המחנה של קליש־רותם. אני לא אומר שמטעמה, אלא מטעם המחנה שלה. הם התחילו לדבר עם עובדים על שינויים שיוכנסו למערכת, כמו הוצאת נושא התברואה למיקור חוץ. זה הכניס את עובדי התברואה והניקיון לבהלה עצומה. מדובר באנשים שמשתכרים שכר נמוך על עמלם והם חששו מאוד לפרנסתם. לכן ראש האגף כינס אותם כדי להרגיע אותם וגם אני הרגעתי אותם, מייד אחריו".
תקין בעיניך שמעסיקים משפיעים באופן ישיר ובוטה כל כך על עובדים?
"למה אסור לראש אגף לומר את דעתו? הייתי שם כדי להחזיר לאנשים את הביטחון בפרנסה שלהם. בפרט כשהיה לי ברור שאני ממשיך לכהן, ולכן אין להם סיבה לדאגה. בניגוד לעיריות רבות, אצלי התברואה לא היתה במיקור חוץ, גם מתוך חשיבה על העובדים, וכך רציתי שהמצב ימשיך".
ח"כ משה גפני טען שחייבים להחליף אותך, שאתה "פוגע באופן דרמטי בציבור בחיפה", שהרחבת את בתי הזיקוק בחיפה כי קיבלת כסף ושאתה נושא באחריות לזיהום האוויר בעיר.
"גפני רצה שיכהן בעירייה סגן בשכר, מזרם הליטאים, שאני הרגשתי שאי אפשר לסמוך על הגינותו והתנגדתי למינוי. על זה הם החליטו ללכת נגדי. חלקים אחרים מהאוכלוסייה החרדית הלכו איתי".
אז איך דווקא אתה, שפרסמת בשנת 1987 ספר משפטי בשם "לשון הרע", לא תובע אותו על ההאשמות החמורות האלה?
"יש לו חסינות כחבר כנסת. דווקא מכיוון שכתבתי את הספר, אני יודע שאף שמדובר בדיבה מוחלטת, אין טעם. אני לא הרחבתי את בתי הזיקוק, אלא להפך. זיהום האוויר ירד בחיפה בצורה דרסטית. הוא לא היה מעורב בנושאים האלה ובכל זאת מתבטא באופן הזה. השתמש בכל מה שיכל נגדי.
(גפני מסר בתגובה: "יהב הפר הסכם חתום עם דגל התורה למינוי סגן מטעמנו. אני שימשתי יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה, בתקופה שנדון נושא מכלי האמוניה ומפרץ חיפה. שם התברר שיהב לא עושה כלום בנושא, ואפילו להפך. החלטנו ללכת נגד ראש עיר שנתפס כאיש מתנשא שנכשל בתפקידו").
• • •
אחד הנושאים החשובים והטעונים בנוגע לחיפה הוא זיהום האוויר. במשך שנים אמרת שהזיהום הוא בעיה תדמיתית שאין לה עיגון במציאות, וביטלת את הביקורת שהושמעה מצד ארגוני הגנת הסביבה. בשנים האחרונות פתאום שינית כיוון לגמרי וטענת שהמצב לא טוב. התפנית החדה הזאת כנראה תרמה להפסדך לא מעט.
"כעירייה אין לנו כלים לטפל בזיהום, לנטר ולמדוד את רמתו. במשך שנים המשרד להגנת הסביבה העביר לנו דו"חות שהזיהום יורד והנושא מטופל. מה ששבר אותי הוא שבמסגרת המאבק שלי להביא לסגירת מפעל האמוניה, המשרד טען נגדי שלא כצעקתה. אנחנו יושבים על 12 וחצי אלף טון אמוניה, חומר שאם מריחים מעט ממנו מתים. המלחמה נגד המפעל היתה בראש ובראשונה מנקודת ראות ביטחונית, אבל היו לי גם שיקולים סביבתיים כבדי משקל.
"כששאלתי את המשרד להגנת הסביבה על סמך מה מתבססת הקביעה שלהם, הם שלחו אלי דו"ח בדיקה, שהתברר כי מפעל האמוניה עצמו עומד מאחוריו. אז אמרתי, כשיש ספק - אין ספק. מאותו רגע החלטתי שאני לא מסתמך על שום נייר, חוות דעת ואמירה של המשרד הזה. אז הצלחתי לשכנע את הארגונים הסביבתיים שיחד נהיה כוח, ואכן הצלחנו.
צילום: אנצ'ו גוש / ג'יני
"סגרנו את מפעלי האמוניה, והצלחנו לשנות את החלטת הוועדה הארצית לתכנון ובנייה להרחיב את בז"ן ב־20 אחוזים, כך שאושרה הרחבה רק של חמישה אחוזים. אני אכן שיניתי כיוון. למדתי. אחרי שהתנגדתי לארגונים הירוקים, הקשבתי להם והלכתי איתם. התושבים היו צריכים לברך על שינוי הכיוון, להגיד תודה".
ועדיין נראה שהתושבים חיים בתחושה של חוסר ביטחון וחוסר ידע בנוגע לרמת זיהום האוויר באזור.
"זיהום האוויר ירד, בין השאר כי בתי הזיקוק השקיעו 1.5 מיליארד שקלים בתהליכי חידוש. אבל אם לא יהיה שידוד מערכות מוחלט בנוגע למפעלי המפרץ, לא תהיה תמונה ברורה. אני הצעתי שייערך מחקר על ידי גוף מחקר חיצוני אמריקני ובלתי תלוי. עכשיו זה כבר לא בידי. ומה שעצוב הוא, שסגירת מפעל האמוניה לא נזקפה לזכותי. ניהלתי לבד מלחמה של 14 שנים, בלי שראשי הערים סביבי יתגייסו ויפעלו איתי. לאחר סגירת המפעל הם כבר הצטרפו למאבקים נוספים, כולל בבז"ן. כמעט כולם היו נגדי, ובכל זאת הצלחנו".
(מהמשרד להגנת הסביבה נמסר בתגובה: "המשרד היה זה שהסיר את סכנת מכל האמוניה, כאשר שלל את היתר הרעלים ובכך הוביל לסגירתו. הדו"ח שעליו מדבר יהב הוא דו"ח של המועצה לביטחון לאומי, ולא נשלח אליו מהמשרד. אין קשר בין מכל האמוניה לזיהום האוויר, והחיבור ביניהם מעיד על חוסר הבנה. מוטב היה לו היה יהב מרכז את מאמציו בפתרון נושאים דחופים, במקום להילחם במשרד מסיבות פוליטיות ולסכן את התושבים שלא לצורך)".
כמי שחווה כראש עיר את מלחמת לבנון השנייה במלוא העוצמה, אתה מרגיש שהופקו לקחים?
"בהמשך למנהרות שהתגלו החודש בגבול הצפון, ברור לגמרי שהסכנה רק גברה ובצורה דרמטית. לא רק מבחינת המנהרות, אלא גם הטילים שמחזיק חיזבאללה, שהם מדויקים ועוצמתיים פי כמה וכמה מאלה שהיו בידיהם במלחמת לבנון השנייה. בשנת 2006 הטילים לא היו טילים מונחים. נורו על חיפה יותר מ־300 טילים ורק 200 נפלו בשטח המוניציפלי של העיר. אף שרובם נפלו בשטחים פתוחים, העיר שותקה למשך 34 ימים. החגיגה הזאת לא תחזור על עצמה, כי חס וחלילה בסיבוב הבא הטילים יכוונו במדויק ועלולים לגרום להרס ונזק אדיר.
"לכן לא הבנתי מדוע הממשלה לא רק שלא משתפת פעולה, אלא מתנגדת לניסיונות שלי לסגור את מפעלי האמוניה במפרץ. שהרי היה מובן שזאת אחת הסכנות הגדולות ביותר. לדעתי נדרש מערך הגנתי שונה והדוק בהרבה לעיר חיפה ולנמל, וצריך להעביר מהמפרץ את מכלי בז"ן בהקדם.
"אני תמיד הצהרתי שאני ראש עיר פחדן והשקעתי הרבה כסף בהגנה על העיר ועל התושבים שלי. הבאתי את העיר לרמת מוכנות גבוהה, ככל שזה תלוי בעירייה. מהרגע שהפסדתי אני הופך להיות תושב מן השורה. תושב שמאחל לחיפה רק את הטוב".
למה הכי תתגעגע בתפקיד?
"לעשייה. לקום בכל בוקר ולעשות. בתקופת המלחמה התושבים תמיד אמרו לי שכשהיו שומעים את הקול שלי ברדיו, היו נרגעים. היה אמון בי, כמי שמנהל את הדברים בשטח. בגלל התחושה שהדברים מנוהלים, אנשים לא ברחו מהעיר בהמוניהם. איך אני יודע? כי בדקתי את רמות צריכת המים והשוויתי אותן לתקופה הזהה בשנה הקודמת".
לאן פניך מועדות עכשיו?
"הסיעה שלי זכתה בארבעה מנדטים, כך שלישיבת המועצה הקרובה סגניתי ואני מתכוונים להתייצב כחברי מועצה. אני לא יודע אם אמשיך בדרך הזאת, ימים יגידו. מעבר לזה, רבקה ואני אוהבים לטייל, אוהבים תיאטרון ואמנות, ואולי עכשיו יתפנה מעט זמן עבור אלה. במשך 35 שנים יש לנו חוג ספרותי עם 14 זוגות חברים ואנחנו נפגשים אחת לחודש. כולנו קוראים אותו ספר ואחד המשתתפים מכין הרצאה. לקראת המפגש הקרוב רבקה מכינה הרצאה על ספרה האחרון של נאוה סמל, שהיתה חברה יקרה שלנו. אני רוצה מאוד להמשיך בפעילות ציבורית ונוטה לכיוון חיזוק הקשרים עם הקהילות היהודיות בעולם, וחיזוק זהותן היהודית והזיקה לישראל. אני כואב מאוד את העובדה שאורן ומשפחתו לא חיים בישראל. הלב שלי מוביל אותי לפעול בתחום הזה".
lanskinam@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו