יש משהו עוצר נשימה במבט העוצמתי של צופיה בורובסקי (30), המנוגד כל כך לפניה העדינות. בורובסקי, תושבת יצהר שבשומרון, שכלה לפני ארבע שנים את בעלה אביתר בפיגוע בצומת תפוח. בן 31 היה במותו.
אני פוגשת אותה חמישה ימים לאחר שילדה את מעיין, בתה הראשונה מנישואיה השניים לאלישיב טנא. יש לה חמישה ילדים נוספים מנישואיה לאביתר. גזרתה הדקה אינה מסגירה את העובדה שלפני רגע ילדה, ולבושהּ - חצאית ג'ינס עד הברך, חולצת טריקו לבנה עם נצנצים ועגילים קטנטנים הפזורים לאורך תנוך האוזן - ממש לא אופייני לתושבות יצהר. ואם לא די בכל זה, שיערה הבלונדיני מעוטר בצבע כחול בשוליו, אסוף תחת מטפחת גבוהה.
"אני מהמגוונות", היא מחייכת ומצביעה על כיסוי הראש הליברלי, שונה מאוד מזה של הנשים החרדיות ביצהר. "זה בגלל בעלי הלא דתי, היית מאמינה? הוא חילוני שלא אכפת לו מכיסוי הראש", היא אומרת, "אבל הוא זה שעודד אותי לשים אותו. הוא אמר לי שזה יפה, כי ידע שזה חלק ממני ושאני אם לילדים דתיים, בלב יישוב דתי. מתברר שהוא מאוד אוהב את הלוק הזה".
את אלישיב טנא (29) הכירה ימים ספורים לפני ראש השנה אשתקד. חילוני מעין יהב, גרוש ואב לשלושה. בנובמבר שעבר כבר התארסו, ואחרי חודשיים עמדו תחת החופה, ולידם שמונת ילדיהם. לאחר נישואיהם הוא עבר לגור איתה ביצהר, בבית שבו גרה עם בעלה המנוח אביתר.
"אנחנו פה כי אנחנו אוהבים את האנשים ואת המקום. עם כל מה שעברנו, בא לנו עכשיו לזרום עם החיים וליהנות מהם", היא אומרת.
בבית גרים איתם ילדיה של צופיה מנישואיה הקודמים - טוב רואי (11), גור אריה יהודה (10), טוהר יוסף (8 וחצי), מלכות־הדסה (7) ויהל אור משה (5) - והתינוקת החדשה מעיין. ילדיו של אלישיב מנישואיו הקודמים, בני 9, 8 ו־3 וחצי, גרים עם אמם בחבל בנימין ובאים לאביהם פעם בשבוע ובכל שבת שנייה.
• • •
אחר הצהריים אנחנו נוסעות עם מעיין הקטנה לצומת תפוח, שבה נרצח אביתר, לצילום ליד האנדרטה לזכרו. הדרך מסוכנת, אבל צופיה לא חוששת.
קצת לפני שקיעה, באמצע הכפר הפלשתיני חווארה, עוצר אותנו חייל. מסביר שלפני כמה דקות ירו פה על רכב, ויש התגודדות של תושבי הכפר. צופיה לא נרתעת. היא יוצאת מהכפר בנהיגה איטית ומגיעה אל הצומת. "לא ניתן להם להפחיד אותנו", היא אומרת ומסתכלת אל מעיין, שישנה בבטחה. "שום דבר לא יפחיד אותנו, נכון שקשוקה?"
מעיין באה לעולם ביום שישי, 4 באוגוסט, בשעה 1:30 בלילה, בבית החולים מעיני הישועה בבני ברק. "הייתי בשבוע ה־35 להיריון, והיא נשלחה מייד אל הפגייה. זה מצחיק, כי גם מלכות־הדסה נולדה פגה, בחודש השביעי, והיתה חודש בפגייה. מעיין משכה קצת יותר, עד תחילת השמיני. היא שוחררה הביתה בתום שלושה ימי אשפוז".
מהאנדרטה אנחנו נוסעות לביקורת אצל רופא הילדים בכפר סבא, העיר הקרובה ביותר ליצהר. בדרך היא מספרת בעיניים נוצצות על הזוגיות החדשה, ההיריון, וגם הכאב הגדול שהיה מנת חלקה בשנים האחרונות.
עד עכשיו סירבה להתראיין, "היה לי קשה עם החשיפה. את מרגישה שאת והחיים שלך כל כך חשופים פתאום לעיני כולם. עד היום קשה לי עם זה".
אחרי הפיגוע דרשה צופיה עונש מוות למחבל שרצח את בעלה. במכתב פומבי שפרסמה בעקבות הרס מאחז לא חוקי שהוקם לזכר בעלה, כינתה את אלוף פיקוד מרכז, ניצן אלון, "חסר לב ואנטיפת". "האמת היא שלא אני כתבתי את זה, אלא דובר היישוב, אבל אני עדיין מאמינה בכל מילה שהיתה שם. לא מתחרטת על כלום. ניצן אלון לא פנה אלי, למעט הביקור שלו בשבעה, שבמהלכו לא דיברנו".
אני מבקשת ממנה לחזור ליום ההוא שבו השתנו חייה, 30 באפריל 2013. "הבוקר התנהל כרגיל", היא משחזרת, "אני יצאתי לעבודה כסייעת לגננת בגן ביצהר, ואביתר, שעבד כשחקן תיאטרון בכמה הרכבים, הביא את יהל אור משה למעון והמשיך לצומת תפוח, כדי לחכות לחבר שיאסוף אותו לעבודה בתיאטרון בבית אל. הכל היה מאוד בנאלי, מאוד רגיל.
"ב־8:30 בבוקר מנהל הגן בא וביקש ממני לבוא איתו למזכירות, שם המתין לי רב היישוב, דודי דודקביץ'. הוא אמר, 'אביתר היה בדרך לירושלים'. ואני אמרתי, 'באזור'. והוא המשיך, 'פגעו בו'. ואני אמרתי, 'ו...? מה המצב שלו?' היה ברור לי שאם כבר, הוא פצוע. מבחינתי לא היתה אופציה אחרת.
"אני עדיין זוכרת את התחושה המוזרה שהיתה לי, לעמוד מולו ולשמוע את הדברים שהוא אמר. הייתי המומה. לא הבנתי מה הוא אומר, לא הבנתי מה קרה. כלום. בלקאאוט. לא בכיתי, לא צעקתי. פשוט יריתי שאלות, והוא ענה.
"ואז, הדבר הבא - ארגונים להלוויה. שאלתי את הוריו איפה הם רוצים שהוא ייטמן, אבל לא היתה לי התלבטות. היה ברור לי שזה יהיה במושב כפר חסידים שליד חיפה, שם הם גרים ושם הוא גדל. ידעתי שגם הוא היה רוצה בזה, כי הוא היה מאוד בקטע של כיבוד ההורים".
איך מספרים לילדים?
"בפשטות. הכי פשוט שיש. אמרתי, 'אבא נפטר'. אולי 'איננו'. לא איך ומה.
"בהמשך נודעו להם הפרטים. הם שמעו בשבעה את הסיפורים וראו בעיתונים, שאותם אני שומרת עד היום. אני מאמינה שאם את מסבירה לילד בפשטות, הוא מבין שלא הכל בחיים מסובך.
"לשלושת הגדולים סיפרנו מייד כשזה קרה, יחד עם הגננת. הם גם באו להלוויה. הקטנים לא. מלכות היתה בת שנתיים וחצי, יהל אור היה בן שנה, נראה לי מיותר שהם יבואו. כשעלינו לקבר בשבעה, אף אחד מהם לא היה.
"בניגוד למלכות, הבנים פחות שאלו שאלות. בהתחלה הם נזהרו מזה כדי לא להכאיב לי, כי בכל פעם כשהיינו מזכירים אותו, הכל היה צף מייד. היום הם יודעים שאפשר לדבר על זה בחופשיות".
ואיפה את בכל הסאגה הזו? הרי את בעצמך היית ילדה.
"בדיוק", היא אומרת, פוערת זוג עיניים חומות בהירות, "בלילה שאחרי ההלוויה את לא יכולה לישון, כל התמונות מהיום עולות וצפות בך. שבר אחד גדול. ואז מגיעה השבעה, הלילות בלי שינה והמחשבות, ואת עוברת את זה לבד, בלי הגבר שהוא החבר הכי טוב שלך. התחלנו את השבעה אצל הוריו של אביתר, חיה וברוך, ולפני שבת חזרתי ליצהר להמשך השבעה. היה מאוד מוזר. כאילו זה לא קשור אלי.
"גם חלק מהסביבה היתה מוזרה. את פוגשת אנשים שלא הכרת, אבל הם הכירו את האיש שלך. היה שם מישהו שהגיע ראשון לצומת כשזה קרה. קוראים לו יהודה שמעון, והוא סיפר לי על הרגעים האחרונים של אביתר. שאלתי אותו אם הוא סבל או שמת מייד. הוא אמר, 'מת מייד. עצמתי לו את העיניים ואמרתי שמע ישראל'. שאלתי אם הוא אמר משהו, והוא ענה שלא".
למעלה מימין: מלכות, אביתר ז"ל, צופיה, יהל אור. למטה: גור אריה, טוב רואי וטוהר יוסף
עו"ד יהודה שמעון, תושב חוות גלעד, משחזר בכאב את רגעיו האחרונים של אביתר. "לפני הכיכר בצומת תפוח ראיתי דמות מחבקת דמות אחרת מאחור. חשבתי שאלה שני אנשים שמתקוטטים בצחוק, עד שראיתי את הגבר מאחור דוחף את הגבר השני לכיוון התעלה, חוטף לו את האקדח ויורה מספר יריות לכיווננו ולכיוון שוטרי מג"ב שהיו במקום.
"רק אז הבחנתי שהאיש בתעלה הוא אביתר. עצרתי את הרכב, קפצתי ממנו ורצתי לאביתר. התחלתי לעשות לו החייאה, אבל לא היה הרבה מה לעשות. ראיתי שישה סימני דקירות סכין וכדור אחד שפגע בו".
"המחבל ראה שאביתר היה עם אקדח, אז הוא בא אליו מאחור, כמו פחדן", אומרת צופיה, "דקר אותו, חטף את האקדח שלו, ירה מספר כדורים, ואז היה לו מעצור. זה מה שהוא בעצמו סיפר במשפט.
"אביתר היה אמיץ. אין לי ספק שהוא נלחם עד נשימתו האחרונה. היו לי הרבה מחשבות מה עבר בראשו בשנייה האחרונה. האם הוא חשב עלי? על הילדים?"
ביולי 2013 הרשיע בית המשפט הצבאי את המחבל, סלאם זרל, בן 22 מהכפר שוויכה שליד טול כרם, ברצח אביתר בורובסקי. צופיה לא נכחה במשפט.
"לא היה לי האומץ להיות שם. ההורים שלו היו, וזה גמר אותם. ולי עוד היתה משימה לפניי - לגדל את הילדים שלנו".
לא עניין אותך לדעת מי הוא?
"ראיתי תמונה שלו בהתחלה, והיתה לי הרגשה נוראה. אחר כך סיפרו לי שהוא נשפט למאסר עולם אחד ועוד שש שנים על ניסיון פגיעה בחיילים. היום אני כבר לא זוכרת איך הוא נראה".
היא זועמת על "היחס הקל של המדינה למחבלים", כדבריה. "מדיניות הנטרול זה ביזיון למדינה. שנייה אחרי שמחבל רצח בן אדם הוא עוד מקבל טיפול רפואי? גם היה לי ברור, כמו לו, שהוא עוד ישתחרר באחת העסקאות. ובינתיים החיים שלו בכלא טובים הרבה יותר מבחוץ. זה פשוט אבסורד".
• • •
צופיה נולדה באשדוד למשפחה מעורבת - אבא חילוני ואמא דתייה לאומית - הקטנה משלוש בנות. אמה שולה היתה אחות בקופת חולים, ואביה עבד בתעשייה האווירית. את אביתר הכירה כשהיתה בת 19, עדיין בשירות הלאומי. הוא היה בן 23, תלמיד ישיבת ההסדר בצפת.
"הכרנו דרך חברים טובים בחורף 2005. שבועיים אחר כך כבר היינו מאורסים, וחודשיים וחצי אחרי כבר היינו נשואים". ואז היא צוחקת ואומרת: "עד היום זה כך. כשאני מחליטה, אז זהו, סוגרים. בחוגים שלנו זה רגיל להתחתן בגיל צעיר.
"שנינו היינו ילדים חייכנים, מרוצים מהחיים. על ההתחלה הרגשנו חיבור טוב מאוד והיו לנו חלומות להביא לעולם שבעה ילדים. אני לא זוכרת הרבה מהחתונה, למעט זה שהיא היתה ארוכה, ושהחופה היתה יפה. מדהימה", היא מתענגת.
"בהתחלה גרנו בצפת, ליד הישיבה של אביתר. משם עברנו לכפר חסידים, לא רחוק מהוריו. חברים המליצו לנו על יצהר, באנו ופשוט התאהבנו. היה ברור לנו שבמקום הזה אנחנו רוצים לגדל את ילדינו ולחיות את חיינו. אהבנו את הקהילתיות, את החברים החדשים, את החינוך.
"מצאנו בית עם גינה, עם חצר גדולה, בדיוק כמו שחלמנו. היו לנו כמה אופציות ביישוב, אבל מהרגע שהגענו לבית הזה, ידענו שזה זה".
איך קיבלו בסביבה שלכם את המעבר להתנחלות מבודדת?
"היתה ביקורת, אבל זה עבר. ברגע שאנשים הבינו שאני לא מתרגשת, הם פשוט הניחו לנו. היום הם כבר מקבלים את זה.
"אביתר היה שחקן, וגם על העבודה שלו רבים הרימו גבה, בעיקר הוריו. שמענו הרבה את המשפט 'לך תלמד משהו'. הוא לא למד תיאטרון באופן רשמי, ואמרו לו ללכת לעבוד לפרנסתו. אבל אני הייתי מאוד גאה בו על שעשה את מה שהיה לו הכי נכון, כי הבנתי שזה עושה לו טוב.
"הפיגוע תפס אותו בזמן שהיה בסטאז' של לימודי ליצנות רפואית בבית החולים שערי צדק. כל מה שהוא חלם זה להתנדב כדי להצחיק ולשמח חולים".
לא פחדתם לגור בלב אזור שידע הרבה פיגועים?
"אחרי רצח משפחת פוגל באיתמר קצת פחדתי להיות בבית. לא הכרנו אותם אז, אבל משום שהרצח קרה בתוך הבית, במקום הכי בטוח - פחדתי. באותה שבת טרגית של הרצח באיתמר היינו באשדוד, אבל כשחזרנו, היו כמה לילות שכל רעש היה מקפיץ אותנו. עד שמתרגלים. אבל מעולם לא היו דיבורים על עזיבה".
היו שיחות על "מה יהיה אם"?
"שלושה חודשים לפני הפיגוע שבו אביתר נרצח, אח של חברה מהיישוב, ינון לבנון, נהרג בתאונת דרכים, ובדיוק יצא ביפר מהיישוב שעדכן במועד ההלוויה. זה היה תוך כדי ארוחת ערב, כשישבנו עם הילדים. אמרתי לאביתר, 'לא דיברנו מה יהיה אם קורה משהו לאחד מאיתנו', והוא ענה, 'ברור שממשיכים'. שאלתי אותו, 'מה זאת אומרת?' והוא אמר, 'ממשיכים'.
"מאז לא דיברנו על זה יותר. אף אחד לא חשב באמת שמשהו יקרה לאחד מאיתנו, ושזה יהיה כל כך קרוב. אבל ברור לי שהוא היה רוצה שאמשיך בחיי. גם אם הוא לא היה אומר את זה, ברור לי שזו היתה הבחירה שלו, כי צריך להמשיך. גם אם לי היה קורה משהו, הייתי רוצה שהוא ימשיך. והוא היה ממשיך.
"אנחנו חייבים לקום, אין דבר כזה ליפול ולהישאר ברצפה. הוא היה טיפוס כל כך אופטימי, שזה היה מידבק. ושנינו היינו באותו הראש".
• • •
ברגעים הראשונים אחרי הפיגוע היה בה כעס גדול על אלוהים. "שאלות נוקבות בסגנון 'מה נסגר איתך? הוא היה אבא לחמישה ילדים קטנים, בשיא החיים שלו'. הכי לא התאים לו למות, וכשזה קרה, זה היה קשה לתפיסה".
"עד שנה וחצי אחרי הפיגוע הייתי ברסלבית, ותראי אותי עכשיו", היא שוב צוחקת, "התחלתי ללכת שונה, להקל. אלמלא שנים של שיחות עם אנשי מקצוע, ספק אם הייתי מגיעה למקום הטוב הזה שאני נמצאת בו, מקום שאפשר לנוח בו.
"מבחינת האמונה לא ירדתי, אבל התחלתי להבין שכל החיצוניות הזו לא קשורה בכלום לפנימיות של הבן אדם. יש אנשים חילונים שהם מדהימים, ויש רבנים עם קופת שרצים, שהלבוש שלהם לא ממש קובע".
איך המשפחה הקרובה והסביבה קיבלו את זה?
"היה להם לא קל. היו הערות, היתה ביקורת. את מאמינה שחודשיים אחרי הפיגוע שאלו אותי 'איך את מחייכת?' לא מתוך רשעות או ציניות, אלא סתם מסקרנות. אני כבר לא זוכרת מה עניתי, רק חשבתי עד כמה אף אחד לא מבין אותי, לא קולט כמה החיוך הוא חיצוני, חיוך כזה שבא להשתיק ולומר לסביבה, וגם לעצמך, 'היי, הכל בסדר'.
"בשלב כלשהו החלטתי לשים שכפ"ץ ולסנן. פשוט הפסקתי להתרגש מכל פיפס. למדתי שכשאני יודעת מה אני רוצה ולא ממש מתרגשת, הסביבה קולטת את זה ומקבלת אותי כמו שאני. וזה באמת מה שקרה - האנשים פשוט הפסיקו לדבר".
השנה הראשונה אחרי הרצח היתה הקשה לה ביותר. "בערבי שבת הייתי לבד עם הילדים. פתאום הרגשתי שאני לא יכולה לעשות קידוש. גם לא בשביל הילדים. עד שטוב רואי אמר, 'אמא, אני לא יכול בלי קידוש', והוא עשה קידוש. הוא לקח את התפקיד של הגבר הקטן, האבא. ברגע שאלישיב נכנס לבית - ירד ממנו הקידוש. הוא חזר להיות ילד".
• • •
אלישיב היה חבר של חברה שלה בפייסבוק. חילוני ממושב בערבה, גרוש עם שלושה ילדים, שעבד כמסגר בעסק המשפחתי של קבלנות משנה ושיפוצים. "הוא ראה צילום שלי בדף הפייסבוק ואמר לחברה שלי, 'וואלה, חמודה, אבל מיצהר. דוסית. אין לי מה לחפש שם'. למרות שבצילום בכלל לא הייתי דוסית. הייתי בשמלת גופייה ועם קעקוע בגב של שישה פרפרים.
"אחרי חודש החברה שלי אמרה לו לכתוב לי. הוא שלח לי הודעת ווטסאפ 'היי, מה קורה?' התחלנו להתכתב, והחיבור היה מיידי. שנינו הרגשנו שזה משהו אחר.
"הוא אמר שהוא לא חושב להינשא בשנית, בטח לא לאישה דתייה. ובכל זאת, אחרי שביקר את הילדים שלו ביישוב עלי, הוא בא אלי הביתה, ליצהר. ישבנו ולא הפסקנו לדבר. באותו לילה הוא חזר לערבה. היינו שני ביישנים בתחילת דרכם והמשכנו לקשקש בטלפון. פעם בשבוע הוא בא ליצהר, והיינו עושים שבתות יחד. בכל שבת שנייה הילדים שלו התארחו אצלנו".
מימין לשמאל: טוב רואי, גור אריה, יהל אור ומלכות, מעליה אלישיב וטוהר יוסף. "אלישיב בא בתקופה שבה הילדים עצמם כבר רצו אבא"
אחרי חודשיים יחד לקח אותה אלישיב לחוף הים באשדוד, ועל יאכטה במרינה כרע ברך והגיש לה טבעת יהלום ("שהיום נשארת בבית עם שאר התכשיטים, כי אני לא אוהבת יותר מדי").
"ברקע התנגן שירו של עמיר בניון 'יש לי חלום'. אני זוכרת שהמילים 'אני שב אלייך ואל הילדים' מאוד ריגשו אותי. ככה הוא הציע לי את הצעת הנישואים. היתה לי ציפייה, ברור, אבל לא ידעתי בוודאות שהוא יציע לי. מה היה לו למהר? אבל עם הכריעה והשיר המרגש וההצעה, מי היה יכול לסרב לו.
"משם הוא חזר איתי הביתה כדי לבשר לילדים. היינו שנינו בעננים. הילדים היו עם חברים. אמרנו להם 'החלטנו להתחתן', והם פשוט שיחקו אותה. זה נראה להם טבעי, כי הם כבר היו בשלים לזה. גם הילדים שלו שמחו כשהוא סיפר להם".
הבשורה על האירוסים הרעידה הרבה לבבות ביצהר ומחוצה לו. בהודעה שפורסמה מטעם היישוב נכתב: "התנערי מעפר קומי - כמשוש חתן על כלה. בית יצהר שמח ומתרגש עם צופיה בורובסקי לרגל אירוסיה לאלישיב טנא. שתזכו להקים בית נאמן בישראל, מתוך שמחה ואהבה, שפע וברכה ברוחניות ובגשמיות".
"אחרי ההודעה פרסם נתן מאיר, האלמן של דפנה, שנרצחה בפיגוע בעתניאל, פוסט בפייסבוק שבו כתב שאלישיב ואני מתחתנים", נזכרת צופיה, "הוא ואני הפכנו לחברים טובים אחרי הרצח של דפנה, והיו לנו הרבה שיחות בעניין בפייסבוק. ככה הוא הכיר את מי שתהפוך אחרי חצי שנה לאשתו, זוהר. היא קראה את הפוסט והגיבה".
• • •
היה חשוב להם להתחתן בזריזות. "כל המעמד, והעובדה שהפוקוס עלינו, הביכו אותנו. לכן גם ביטלנו את הווידאו של החתונה.
"התחתנו באולם באשדוד, עם 300 מוזמנים. היה מרגש מאוד. הורים של אביתר באו, אביו בירך את הברכה הראשונה מתוך שבע הברכות. היתה לי תחושה של שמחה מהולה בקצת עצב על אביתר, שלא יכול לחגוג איתנו כי הוא איננו. אבל השתדלתי מאוד להיות נוכחת ולשמוח בכאן ועכשיו.
"בחופה כל הילדים משני הצדדים יצאו החוצה. אומרים שילדים לא יכולים לראות את חופת הוריהם. אחר כך היו הריקודים ויתר העניינים, והם היו שותפים פעילים.
"למחרת שלושת הילדים הגדולים שלי יצאו למחנה של 'משפחה אחת' (הארגון המסייע למשפחות שכולות; נ"י), ואת שני הקטנים שלחתי להורים שלי באשדוד. אלישיב ואני תכננו לנסוע לסיני, אבל היו רוחות פסיכיות, אז עלינו לשלושה ימים בצימר במושב. זה היה צימר מדהים, חבל על הזמן".
מה ההבדלים בין הנישואים לאביתר לבין הנישואים לאלישיב?
"השוני הגדול הוא שאז הייתי כלה טרייה, ועכשיו נכנסתי לחופה כשאני אם לילדים. להיות כלה בת 19 שרק התחילה את החיים, לעומת כלה בת 30 שבאה ממקום קשה - אלה עולמות אחרים, מקומות אחרים.
"אחרי הנישואים לאביתר היו לנו כל מיני מריבות קטנות, עם הקטעים שלא מדברים אחרי. פה פשוט דלגנו על המריבות הקטנות, כי אנחנו כבר בפרופורציות אחרות. בזוגיות שנייה, עם ילדים, את כבר מבינה את העניין של אבא ואמא. פתאום לא לתקשר יום שלם עם מישהו, כשכבר יש לך בית וילדים ואתם מתפקדים כמשפחה, זה שונה.
"אלישיב נכנס לנעליים גדולות, והוא מתמודד עם זה ממש יפה. הוא מקבל הכוונה מרב, שנינו מתייעצים איתו בכל התלבטות, בין השאר גם בענייני דת. אנחנו גם מדברים בינינו המון. חשוב לי שהקשר יהיה בזרימה, בנוחות, בטוב, וזה באמת כך".
בן־לילה נהפכת לאמא לשמונה ילדים, זה לא היה מפחיד?
"היו ועדיין יש רגעים מורכבים, אבל אני מאמינה שגם אצל אלישיב זה כך. פתאום צצו לו חמישה ילדים. אצלי הילדים שלי הם עניין יומיומי וקבוע, אצלו הילדים שלו הם רק פעם בשבוע ובכל שבת שנייה. אבל בעזרת השם מסתדרים. יש 'יציאות' של הילדים, אבל בסדר.
"אלישיב בא בתקופה שבה הילדים עצמם כבר רצו אבא. הם היו אומרים לי כל היום, 'אמא, אנחנו מתפללים עלייך שתתחתני'. לא האמנתי שהברכה שלהם תעבוד כל כך מהר", היא צוחקת, ועיניה נוצצות כמו נערה מתבגרת, "גם הוא לא האמין. ועוד להכיר ולהתחבר כל כך מהר? זה היה פשוט מדהים. הנה, אנחנו ההוכחה שניסים קורים".
עם התינוקת מעיין. "הוריו של אביתר התרגשו כאילו נולדה להם נכדה"
עכשיו אלישיב הוא שמחבק את הילדים כשהוא חוזר מהעבודה, והם נתלים לו על הרגליים בצהלה קולנית. הוא שמשחק איתם בנדנדות הצבעוניות ובטרמפולינה המרושתת שבגינה, מנדנד אותם גבוה בערסל הצבעוני, והוא שמרגיע את אמא שלהם כשהיא מתקשה להירדם בלילות או שוקעת בעצב.
כשצופיה מדברת על ניסים, הוא אומר: "את צודקת. ניסים קורים. גם אני לא האמנתי, עד שזה קרה. המשפחה שלי אומרת לי כל הזמן 'קיבלת מתנה'".
אבא אביתר נוכח מאוד בבית. הוא שם, בצילום המשפחתי הקטן על המגנט שתלוי על המקרר, בין שלל צילומים משפחתיים ("הבקשה דווקא באה מהילדים, בא להם בטוב שזה יהיה שם"). והוא שם בשאלות של הילדים, בעיקר הקטנים.
"מלכות שואלת הכי הרבה. זה בית שבו מותר לשאול הכל, ואנחנו עונים. מאוד מעסיק אותה מה אבא אוכל, מה הוא לובש, אם הוא רואה אותה. היום היא שאלה אותי, 'אמא, אבא שומע מה שאנחנו מדברים?' עניתי לה שאבא שומע ורואה הכל, ושהוא איתנו כל הזמן. היא מוטרדת אם בביאת המשיח היא תהיה עם אלישיב או עם אבא. ואלישיב עונה לה, 'את תהיי באמצע'".
איך הילדים שלך קוראים לאלישיב?
"היתה לנו התלבטות בעניין. בסוף אמרנו להם, 'תקראו לו כמו שאתם רוצים'. מבחינתם, יש את אבא אלישיב ויש את אבא אביתר, והם המחליטים. מעניין שדווקא בהתחלה הם קראו לו אבא לפעמים. גם כשהילדים שלו מגיעים והם שומעים אותם קוראים לו 'אבא', הם גם קוראים לו כך. מבחינתי הכל טוב. טוב להם - טוב לכולנו. ואלישיב לגמרי איתי בזה. הוא פשוט מדהים עם הילדים".
ובכל זאת, למרות האידיליה, את לא חוששת מהרגע שבו אחד הילדים יזרוק, "אתה לא אבא שלי"?
"זה קרה בהתחלה עם כמה מהילדים, והעמדנו אותם במקום. אמרנו, 'נכון, הוא לא אבא אביתר, אבל אבא אביתר לא פה, ואלישיב נכנס לתפקיד האבא'.
"אלישיב ואביתר הם טיפוסים אחרים. דומים בשלווה, בסבלנות, בחיוך שמרגיע. אבל שונים כל כך, הרבה מעבר לדתי וחילוני".
אתם מתראים עם ההורים של אביתר?
"פעם בחודש אנחנו עושים אצלם את השבת. בהתחלה אלישיב ביקש לרדת מזה ולא לנסוע איתנו לשם, כי הוא מאוד ביישן. אבל דיברנו על זה ואמרתי לו שהילדים שלי הם הנכדים שלהם, ושאנחנו צריכים לנסוע לשם יחד. גם ההורים של אביתר, חיה וברוך, קיבלו את אלישיב כמו הבן שלהם, למרות שראיתי כמה כואב להם בהתחלה.
"כמעט ראיתי את המחשבות שלהם, מחשבות על הבן שאיננו, ופתאום יש ממשיך. בכל זאת, הוא היה הבן הבכור שלהם מתוך ארבעה. אבל הם מהממים. הם מאוד עודדו אותי ואפילו לחצו שאתחתן, אמרו לי, 'את צעירה ויפה. כל החיים לפנייך'. זה לא מובן מאליו.
"כשהבאתי אליהם את אלישיב, ראיתי שזה קשה להם. ישבנו ודיברנו, פתחנו את זה קצת. הם ראו מי הבחור. לעולם לא אשכח את הרגע שבו חיה אמרה, 'זה טוב לך. טוב לילדים. טוב לנו'. זה היה וואו.
"עכשיו אלישיב ממש כמו בן בשבילם. בשבתות אבא של אביתר אפילו נותן לו לישון במקום לקחת אותו לתפילה בבית הכנסת".
מפריע לך שאלישיב לא שומר שבת?
"לא. הוא מאוד מכבד. מאז שהוא איתי הוא לא נוסע בשבת, לא רואה טלוויזיה בסלון בשבת. אם ממש מתחשק לו, זה לא יהיה בפרהסיה. כשהוא רוצה לעשן, זה תמיד מחוץ לבית. ואת הקידוש של יום שישי בערב אנחנו עושים יחד.
"הילדים כבר התרגלו לעניין. למרות שהוא היחיד בבית שלא שומר שבת, הם למדו להסתכל על הבן אדם שבו, על טוב הלב ועל מי שהוא".
הם הולכים לחינוך הדתי?
"כן. למרות שעשיתי כברת דרך מהצעירה שהתאהבה ונישאה בגיל 19, עדיין חשוב לי שהם ילמדו במוסדות דתיים. מצד שני, יש בבית גם קבלה של החילוניות. אין מריבות על תפילות בבית כנסת, שמירת שבת וכיוצא באלה. מבחינתי, כל ילד יכול לבחור כשיגדל מה שיהיה לו הכי טוב. הכל פתוח״.
מעיין עושה תנועות וקולות מתוקים, שמרמזים שהיא בדרך להתעוררות. צופיה, כמו על טייס אוטומטי, שולפת את הבקבוק, מוזגת מים רתוחים אל דייסת המטרנה ומנערת את הבקבוק. "בוקר אור. מישהו פה חי טוב", היא אומרת בחיוך קורן לתינוקת, שכל שלושת הקילוגרמים שלה ארוזים בתוך סט ורוד עם פרחים עדינים.
"היא דומה מאוד לגור אריה יהודה", מעירה האם הטרייה בחיוך גאה, "והוא ממש מאוהב בה. רק כי כולם אומרים לו כמה הם דומים".
איך עברה הלידה?
"מצד אחד, היה מאוד מתיש. מצד שני, לא היה פחד, אבל עברו חמש שנים וחצי מהלידה הקודמת, ולזאת יש גנים אחרים", היא צוחקת, "עד הלידה שלה לא הכרתי כזה משקל. שלושה קילוגרמים זה מבחינתי ענק, הכי גדול שהיה לנו זה 2.700.
"בלידה הכל היה מהיר, מלחיץ. לא ידעתי מה קורה. למשך דקה שלוש מיילדות יושבות עלי, כי היתה היפרדות שליה והיו צריכים להוציא את התינוקת במהירות כדי שלא תהיה במצוקה, ואז הרופאה שולפת אותה ואני שומעת צריחה ברקע. ואני מוצאת את עצמי עוצרת ושואלת, 'וואו, מה נסגר?', והיא כבר בזרועות של אלישיב. בזרועות של אבא אחר, בן זוג אחר. פתאום יש באוויר סוג של התחדשות כזאת.
"אלישיב היה יותר טוב מדולה, יותר טוב מאמא, יותר טוב מהכל. ממש נכח שם, לא רק פיזית. כל כולו היה שם. היה רגע מיוחד, מייד אחרי הלידה, כשהוא החזיק אותה בשתי הידיים הגדולות שלו. בכלל, הוא אבא מדהים. הילדים מאוד מחוברים אליו. אוהבים אותו".
אביתר לא נכח בלידות?
(צוחקת) "הוא נכח בכולן, למעט של הקטן, כי היה באמצע התפילה, ואת יודעת מה הכי יפה? שהוריו התרגשו עכשיו כאילו נולדה להם נכדה. את צריכה לראות את הפנים המאושרות שלהם כשהם אומרים, 'מגיע לנו מזל טוב. נולדה לנו נכדה'".
תספרי למעיין על החיים של אמא שלה לפני שהיא הגיעה לעולם?
"בטח. ואם לא אני, אז הילדים. הם מאוד מלוכדים בעניין, ובטח יספרו עוד לפניי. הם חיים את אביתר ומתפקדים יחד כמו חבורה שמגוננת עלי כל הזמן".
• • •
אני מתרשמת בפניה מהכוח שהיא מפגינה, מעורר ההשראה. היא לא ממש מבינה על מה אני קושרת לה כתרים. "כמו שאת רואה, אני לא בעניין של לבוא ולבכות על מה שהיה או מה שכבר אין. עושים עבודה בחיים. אני מאמינה גדולה בעבודה. אני מאמינה שעל הכל אפשר לעבוד.
"היו לי הרבה נפילות, לגמרי. אבל קמים, ועם העזרה הנכונה והטיפול הנכון, עוברים כל משוכה. גם הילדים היו בטיפולים, שסייעו להם להתמודד מול כל הקושי".
יש לפעמים מחשבות על "אילו"?
"לא נכנסת לזה. אין לי עניין להתפלש ולבכות במשהו שלא קיים".
סוף חופשת הקיץ, הילדים נסעו לסבא ולסבתא במושב כפר חסידים. לילה אחד הם רחוקים ממנה, והיא כבר מתגעגעת. שולפת את הסלולרי ומדפדפת בתמונות. הבנים עם כיפות גדולות סרוגות, פאות משתלשלות משני צידי הראש. הבת מלכות בשיער חלק כהה אסוף, בחצאית ג'ינס, בטייטס שחורים ובחולצת טריקו לבנה עם הדפס נשיקות. בצילומים אחדים נראים הילדים עם האחות החדשה מעיין, באחרים הם צוהלים עם אלישיב.
רוח של שינוי מנשבת בחייה. לאחרונה הגשימה חלום כשסיימה קורס חובשים במד"א, וכעת היא מתנדבת בכפר סבא, מדברת במושגים של ייעוד והגשמה.
"פחות זורם לי לחזור לגן ביצהר אחרי חופשת הלידה. אני מרגישה שזאת ההזדמנות שלי לעשות שינוי. בקורס במד"א הרגשתי שזה ממש הייעוד שלי - הצלת חיים. אני מניחה שזה התעורר עם הפיגוע. זה מאתגר אותי, וגם מחבר עם אביתר.
"מרגש אותי לבוא ולהציל חיים, וזה גם חלק מהטיפול. את יודעת כמה זמן לקח לי עד שמצאתי את האומץ לעשות תרגולים במד"א, כשכל העיניים עלי? פתאום, כמו אחרי הפיגוע, מצאתי את עצמי במרכז".
יוסי דגן. "התשובה ל־BDS" // צילום: יוסי זליגר
היא מספרת לי על תיאטרון חדש בשומרון, שנקרא על שמו של אביתר. עוד בימי הישיבה בצפת כונה אביתר "נאפו", על שם דמות בסדרת האנימציה "ארץ הקטקטים", ולאחר מותו החליטו חבריו לקבוצת התיאטרון להקים אנסמבל לזכרו וקראו לו "נפולופו" (נאפו לא פה).
"החלום שלי הוא שהתיאטרון של השומרון יהיה בית לכל מי שרוצה ליטול בו חלק, ושהוא יופיע לא רק בשומרון, אלא גם בתיאטראות ברחבי הארץ וגם בעולם", אומר ראש המועצה האזורית שומרון, יוסי דגן, שיזם את הקמת קבוצת התיאטרון, "זו תהיה התשובה שלנו ל־BDS, שיראו את השומרון האמיתי ולא את התדמית השקרית, המסתמכת על בורות.
"אביתר היה ידוע בשומרון בטוב ליבו ובלב הזהב שהיה לו, והראיה שביקש לשמח בכישרונו ילדים חולים. היה אך טבעי לקרוא ליוזמה החדשה על שמו. זה כבוד גדול לא רק לאביתר, אלא גם לנו".
"תיאטרון בשומרון בהחלט ימשיך את הדרך של אביתר", היא אומרת, "הוא היה אדם מאוד מצחיק, כזה שאהב לשמח אנשים. תמיד אמר שתיאטרון מחבר בין אנשים, בלי קשר למי ומה הם. עכשיו יהיה תיאטרון עם הרוח שלו, אבל בלעדיו. אולי עוד נעשה משהו גם עם הליצנות הרפואית שהוא כל כך אהב".
• • •
רגע לפני שאנחנו נפרדות מראה לי צופיה בסלולרי שלה עוד תמונה של אלישיב. "פה הוא עם הקטן שלי, את רואה? אלישיב ויהל אור עם קסקט רכיבה. בשבילי זה עונג גדול לראות אותם ככה יחד. מתוקים כל כך. וזה לא מחזה יוצא דופן.
"את יודעת, היו ימים שלא האמנתי שאהיה שוב מאושרת. הכאב תמיד נמצא, תמיד מלווה אותנו, אבל למדתי לחיות איתו בשלום. לא נעים לומר, אבל מתרגלים גם לכאב.
"למדתי שזו הבחירה שלנו אם להמשיך לשקוע בעבר או להתקדם הלאה. תחושת השליחות היא הרבה יותר גדולה מהכאב, וזאת הסיבה שאנחנו עדיין פה. לאימהות כמוני, שנותרו לבד עם הילדים, אני רוצה לומר: תממשו את עצמכן. תחיו בטוב. אנשים תמיד ידברו, עד שהם כבר לא ימצאו עניין.
"אין לי ספק שאם אביתר היה חוזר עכשיו, הוא היה מחייך ואומר, 'וואו'. הוא היה גאה בי מאוד על הדרך שעשיתי, כי זו היתה חתיכת קפיצה. הוא היה גאה במשפחה החדשה שאלישיב ואני בנינו, בהמשכיות שלא נגמרה בצומת ההוא".
nitzi@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו