זה היום הראשון של החזרה ללימודים אחרי חופשת החגים. לפני ימים ספורים נרצחו בני הזוג הנקין, וגל הטרור החל. השעה 8 בבוקר, ובישיבה התיכונית "בני עקיבא נתיב מאיר" בירושלים סיימו התלמידים את התפילה בבית המדרש.
ראש הישיבה, הרב מאיר טויבר, לא מחכה אפילו דקה אחת מיותרת ופותח את דרשת הבוקר היומית, עשרות תלמידים עדיין מולו כשתפילין על ראשיהם. המסרים שלו חדים ואקטואליים. "לצערנו נכנסנו לתקופה לא קלה, ימים לא פשוטים, צער וכאב קשים. התחושה שהמאבק, שנדמה היה לנו שאולי הונח בפינה, חזר לאמצע הזירה, לבתינו...
"אתם יודעים שמתמנה עכשיו מפכ"ל חדש למשטרת ישראל. הוא אחד מבוגרינו, למד במחזור אחד תחתיי. יהודי יקר, מלא מעלות טובות, והוא מצטרף לארבעה דיינים חדשים, שהם בוגרי הישיבה. כולם אנשים שלמדו בספסלים של בית המדרש הזה.
"שאלו אותי, איך צומחים כאן מפכ"לים? חשבתי על זה הרבה, והתשובה מאוד ברורה - לא להיסחף אחרי דברים קטנים, אלא לומר דברים גדולים. אנחנו חייבים ללמוד, להעמיק. רק כך תהיה לנו התשובה...
"זה לא ישפיע על מחר בבוקר, זה ישפיע על העתיד שלנו. עם ההבנה העמוקה, עם העומק הפנימי, מגיעים להנהגה. כשאין שטחיות, האישיות תחזק ותהפכו אתם למפכ"לים ולמנהיגים הבאים".
טויבר יודע על מה הוא מדבר. רוני אלשיך מצטרף לעשרות בוגרים של הישיבה שהשתלבו בהנהגת המדינה - פוליטיקאים, אלופים וקצינים בכירים, רבנים, דיינים, עיתונאים, רופאים, מדענים, אנשי רוח, פרופסורים ואישי ציבור מכל התחומים. גלעד ארדן, השר שמינה את אלשיך, למד בעצמו בישיבה שבע שנים אחרי המפכ"ל המיועד.
חיטוט באחד הארונות הגדולים של ראש הישיבה ובמרתף מגלה תמונות מחזור של כל הבוגרים שצמחו בישיבה עד היום. במחזור ט"ו, למשל, שסיים את לימודיו ב־1973, למדו אברהם בורג, אלוף (מיל') גרשון הכהן ואיש העסקים מוטי זיסר.
מחזור ט"ז, שתלמידיו היו בכיתה י"ב כשפרצה מלחמת יום כיפור, זכה לכינוי "מחזור האלופים". עם בוגריו נמנים ח"כ ואלוף (מיל') אלעזר שטרן, שבתפקידו האחרון בצה"ל כיהן כראש אגף כוח אדם; אלוף (מיל') ישי בר, שהיה נשיא בית הדין הצבאי לערעורים; אלוף (מיל') יאיר נוה, שהיה עד לאחרונה סגן הרמטכ"ל; תא"ל רפי פרץ, הרב הצבאי הראשי; ותא"ל (מיל') יהושע (שוקי) שחרור, שהיה ראש מטה פיקוד הצפון והיום בכיר באלביט מערכות.
באותו מחזור צמחו גם דמויות מוכרות במגזר הדתי, ובהן הרב דב זינגר, ראש הישיבה התיכונית "מקור חיים" בכפר עציון; עו"ד דב הלברטל, משפטן ופובליציסט חרדי; ודב קלמנוביץ, המשנה לראש עיריית ירושלים, שנפצע באינתיפאדה הראשונה וייסד את ארגון נפגעי פעולות האיבה.
"בזמן הלימודים לא חשבנו שזה הולך להיות מחזור של אלופים", אומר הלברטל. "נתיב מאיר לא קמה כפנימייה צבאית, כדי להוציא אלופים. המטרה שלה היתה להיות חממה לרבנים עתידיים נאורים וממלכתיים, וההמשך הטבעי של הלימודים היה ישיבת הסדר, לא גיוס לצה"ל. אבל בני עקיבא היו אז מאוד ציוניים, מאוד ממלכתיים ומאוד משפיעים, וזה נתן את הטון.
"בזמנו, זו היתה הרווארד של הישיבות התיכוניות. לא היו לה מתחרים. כל בני האצולה של הציונות הדתית - רבנים, פרופסורים, אנשי ממשל - שלחו לשם את הילדים. בנוסף, היתה דרישה להישגיות ולרוח של יחידה קרבית. העמידו סף גבוה של ציפיות ודרישות. זה שילוב מבטיח.
"יאיר נוה היה עשוי ללא חת, הוא היה יכול לטפס על קירות במהירות שיא. היה מתאים להיות מפקד סיירת מטכ"ל. על אנשים כמו אלעזר שטרן וישי בר היה ברור שיגיעו לגדולה, היו בהם גילויי מנהיגות כבר אז. אני זוכר שאבא שלי, שהיה המנהל האדמיניסטרטיבי של הישיבה, אמר לי שישי יהיה רמטכ"ל, ושטרן יגיע לדרגה גבוהה. זה התבטא אפילו בדברים הקטנים. פעם הקציצות בחדר האוכל לא מצאו חן בעיני ישי, אז הוא אירגן חרם ושם את הקציצות מול אבא שלי".
רפי פרץ, היום הרבצ"ר, היה הספורטאי המצטיין במחזור שבו למד הלברטל. "הוא היה מוצלח מאוד בריצות למרחקים קצרים וארוכים ובהדיפת כדור ברזל", אומר הלברטל. "המורה להתעמלות שם עליו עין ורצה להפוך אותו לספורטאי של ממש, כזה שיכול לייצג את ישראל בתחרויות, אבל בישיבה אמרו לרפי לא ללכת. אפשר לומר שהוא 'הפסיד' קריירה מפוארת. היחיד שהתחרה איתו במרחקים הארוכים היה אלעזר שטרן".
שטרן: "אנחנו היינו שמיניסטים כשפרצה מלחמת יום כיפור, ואין ספק שזה גורם מגביר מוטיבציה. ודאי שרצינו להתגייס ולהיות כמה שיותר קרביים, ללכת לפיקוד. היינו רצים בלילות, מתאמנים. יש דיון בינינו, הבוגרים, אם זה בגלל שמראש נכנסו חבר'ה שנבחרו בפינצטה, או בגלל מה שהישיבה נתנה לנו. בעיניי זה גם וגם.
"זה גם תלוי עם אילו ר"מים (רבנים מחנכים; י"ש) למדת. ראש הישיבה, הרב אריה, היה דמות חלוצית, יוזמת, למרות שלמד במוסדות חרדיים. העובדה שתשעים אחוזים מהר"מים היו חרדים לא סתרה את עניין החלוציות. זה חילחל אלינו, הרוח של החבר'ה היתה כזאת.
"היינו רצים בלילות, מתאמנים. המשחק הפופולרי היה כדורעף. בצד הספורטיבי היינו מאוד חזקים".
סגן שר הביטחון, הרב אלי בן דהן (הבית היהודי), שסיים את לימודיו בישיבה ב־1971, מספר כי בעת לימודיו נהג לצאת הביתה מהפנימייה רק אחת לשלושה שבועות. "היינו צריכים לדאוג לכביסה, להתארגן לבד, לחיות לבד רחוק מהבית. אין ספק שזה מחשל אותך, אתה מקבל הרבה יותר עצמאות".
כמה מהבוגרים המפורסמים
ב־1977 סיימו את לימודיהם חניכי "מחזור הרבנים". היו שם, בין השאר, הרב דוד סתיו, היום יו"ר ארגון צהר, הרב רפי פוירשטיין, פרקליט המדינה שי ניצן והח"כ לשעבר נחום לנגנטל.
"היה ברור לי שאני לא אהיה מהרבנים", מחייך שי ניצן. "אם, למשל, היה סדר של לימודי קודש, שבו צריך להכין את החומר למחר, אני הייתי עושה את זה בחצי שעה, ואחר כך מתעסק בעניינים אחרים. הצדיקים האמיתיים היו מתעסקים בלימוד גמרא.
"אבל כולם לקחו את הלימודים ברצינות רבה. בזמננו הקימו את גוש אמונים, וישיבות רבות עסקו בפעילות פוליטית, בהפגנות. הרב אריה (אריה בינה, מקים הישיבה; י"ש) התנגד, הוא דפק על השולחן ואמר בהחלטיות: 'פה לומדים תורה'.
"היינו מגיעים ב־7 בבוקר לתפילה, אחר כך ארבע שעות גמרא, סדר צהריים וסדר ערב. הלימודים האינטנסיביים עזרו לי מאוד. כשאתה מתרגל ללמוד מהבוקר עד הלילה, אז הלימודים באוניברסיטה הם קלי קלות, בזמן שהאחרים לא יודעים איך לצאת מכמויות כאלה של לימוד ושעות.
"אני חושב שההצלחה של הבוגרים היא בזכות השילוב בין המיון הקפדני ללימוד ההישגי. בחרו את התלמידים בפינצטה. הביאו את העילית של החברה הדתית־לאומית, ולזה הוסיפו את הלימודים האינטנסיביים ואת הדרישה למצוינות.
"היו שם אנשים כמו אברום, שהיה 'הבן של הפרופסור' (ד"ר יוסף בורג, יו"ר המפד"ל דאז; י"ש). אבל היו לא מעט אנשים כמוני. אבא שלי היה מנהל עבודה, לא אליטה כלכלית. אנחנו הצלחנו כי המקום חינך אותנו ללמדנות, ראה בלימוד ערך עליון, ההצטיינות היתה שם דבר מוביל. בזמני כל התלמידים, מאה אחוז, עשו בגרות.
"מצד שני, בדיעבד מפריע לי שלא עודדו להטיל ספק בנושאי אמונה, היה חוסר פתיחות לנושא. כאילו אמרו, זה מה שצריך לעשות אז זה מה שעושים, אל תשאל שאלות".
ניצן מספר כי לאחרונה הגיע לישיבה להרצות על נושא המאבק בגזענות, והופתע לטובה. "עם כל הרקורד שנדבק לפרקליטות, לא היה לי ברור מאליו שבחברה הזאת יקבלו אותי בכבוד רב. ראש הישיבה אמר שהוא התלבט אם לעשות את ההרצאה בבית המדרש או באולם גדול, והחליט שדיון בנושא כזה ראוי שיתנהל בבית המדרש. זה מאוד הרשים אותי".
ניצן אינו חובש כיפה, "אבל אני נשוי לאישה דתייה, המשפחה שומרת שבת וכשרות, והילדים לומדים במוסדות דתיים".
אלי בן דהן. "לחיות רחוק מהבית"
רוני אלשיך סיים את לימודיו בישיבה התיכונית בשנת 1979. איתו במחזור סיים הרב בני לאו.
"רוני היה מוכשר מאוד", אומר לאו. "הוא לא התבלט, אבל קפץ שתי כיתות, היה בחור עם שכל. גם את השטויות שעשה, עשה עם שכל".
איך אתה מסביר את השיעור הגבוה של הבוגרים שהשתלבו בעמדות ציבוריות בכירות? שמו לכם משהו באוכל?
"לא. הכל השפעה של הרב אריה. הוא היה שייך ל'תנועת המוסר', שהאמינה שהאדם צריך להוציא מתוכו את כל הכוחות שיש בו. באותם ימים גם היו מבחני כניסה קפדניים, זה היה מקום מאוד סלקטיבי, שלא פשוט להתקבל אליו. זה היה בית ספר אליטיסטי, מאות רצו להתקבל אליו, ורק כמאה עברו. הרגשת שאתה נמצא ביחידת עילית. כך גם היתה התדמית של המקום: שחייבים לעמוד בסטנדרט גבוה מאוד, ומי שלא, לא יהיה שם. היתה אווירה של מנהיגות.
"באחת השנים, בפורים, המחזור מתחתינו עשה מעשה ונדליזם, פתחו את כל הברזים והציפו את הישיבה. הרב אריה אסף את כל הישיבה ונתן לנו על הראש, ובדרכו המיוחדת אמר: 'זה כל מה שאתם מסוגלים לעשות? להציף את הישיבה? כל בית ספר יכול לעשות את זה. אתם צריכים לעשות דברים עם שכל. לא סתם ונדליזם. דברים עם מחשבה'".
לאורך השנים סיימו את הלימודים בישיבה עשרות בוגרים שהפכו לאישי ציבור בכל התחומים - הבמאי יוסף סידר, השופטים משה דרורי ואשר קולה, עורכי הדין אורי קורב (בכיר בפרקליטות) ופרופ' אביעד הכהן (הדיקן למשפטים במרכז האקדמי שערי מדע ומשפט), יו"ר המפד"ל לשעבר יצחק לוי, סגן שר הביטחון אלי בן דהן, הפרופסורים מנחם בן־ששון ואליאב שוחטמן, ורבנים בכירים דוגמת יעקב מדן, אליקים לבנון, רא"ם הכהן, שמואל טל, אורי שרקי, ורבים אחרים.
שי ניצן. "מתרגלים ללמוד"
הישיבה, הקרויה על שם הרב מאיר בר־אילן, הוקמה באבו תור ב־1953, ביוזמת הרב משה צבי נריה, מי שנחשב לאבי דור הכיפות הסרוגות. "נריה פנה לרב אריה בינה ואמר לו שירושלים זקוקה לישיבה תיכונית, מכיוון שיש בה ריכוז גבוה של האליטה של הציבור הדתי־לאומי", מסביר ערן פרינס, סגן ראש הישיבה כיום. בגלל ירי של צלפים ירדנים, עברה הישיבה למבנה שנמצא מול הר הרצל. מאז היא עברה לבניין סמוך, ובשנים הקרובות היא צפויה לעבור שוב - להר חומה.
במסדרונות הישיבה אפשר לראות את התכנים המזוהים עם הישיבות התיכוניות, ולצידם דמויות שבהן מבקש משרד החינוך להתמקד בשנת הלימודים וציטוטים מהמקורות. במקביל, יש כאן אורח חיים של פנימייה. תלמידי י"ב מפעילים פיצוצייה המכונה "שמינימרקט", ובמבנה הפנימייה, שמעבר לכביש, נהוגים הכללים המוכרים בפנימיות: תורנויות שטיפה, שעות כיבוי אורות, איסור לעשן ולשתות, ודרישות להתנהגות נאותה. אסור להסתובב ללא חולצה ו/או בתחתוני בוקסר מחוץ לחדרים, וחובה לשמור על דיבור מכובד.
"החינוך בישיבה הוא מעגל חיים שלם", אומר טויבר. "להיות בן תורה זה לא רק ללמוד גמרא, זאת התנהגות כוללת שבאה לידי ביטוי גם בדרישות בחיים הפרקטיים ובתרבות של התלמידים. יש גם יתרון בכך שלא מדובר בקמפוס סגור, שהפנימייה והישיבה לא באותו מקום. התלמידים חיים בתוך עמם, בתוך השכונה, וזה נותן משהו כהכנה לחיים.
"נכון שהיום פחות הולכים לפנימיות, אבל אנחנו לא מרגישים את זה. כאן יש לפנימייה דרישה גדולה יותר ממה שאנחנו יכולים לספק".
לוח הזמנים נחשב עמוס יחסית לבתי ספר תיכוניים, אך אינו שונה ממערכות לימוד של ישיבות תיכוניות דומות. היום נפתח בתפילת שחרית ב־7 בבוקר, ואחריה מוגשת ארוחת הבוקר. אחר כך עוברים התלמידים לכיתות, ועד 12:30 לומדים לימודי קודש. אחרי ארוחת צהריים מתקיימים שישה שיעורים, בכל המקצועות.
ב־6 בערב מתקיים "סדר ערב", שבו לומדים לימודי קודש עד 8, ואז ארוחת ערב. אחריה מתחיל "זמן הפנימייה", שכולל חוגים, חדר כושר ופעילויות בחדרי המוסיקה והמחשב.
לדברי מנהלי הישיבה, השעות הרבות המוקדשות ללימודי קודש אינן גורעות מתשומת הלב הניתנת ללימודי החול. בשנים האחרונות השתנו הלימודים ברוח התקופה: נוסף על אנגלית, מתמטיקה ומדעים הוכנסו גם לימודי רפואה, דיבייט (אמנות הוויכוח והשכנוע) ולימודי סייבר.
"לימודי הרפואה בישיבה החלו ביוזמת פרופ' יונתן הלוי, מנכ"ל בית החולים שערי צדק הסמוך, שבניו למדו במוסד", מספר הרב פרינס. "בהתחלה הנהגנו אותם בכיתות הגבוהות, ולאט לאט זה ירד עד לגילאים הצעירים. היום עושים כאן 15 יחידות בגרות ברפואה. המורים מגיעים משערי צדק, ויש גם תוכנית שאם יהיה, חלילה, אירוע רב־נפגעים גדול, התלמידים יוכלו לעזור. לשמחתנו עד כה לא נזקקו לזה".
ב־1997 עלתה הישיבה לכותרות בהקשר שלילי, כשפורסמו חשדות שהרב זאב קופולוביץ, ראש הישיבה שהחליף את הרב אריה, ביצע מעשים מגונים בתלמידים. התברר כי הפרשה דוּוחה למנהיגים בציבור הדתי־לאומי כבר שנים אחדות לפני כן, אבל הם העדיפו לנסות לפתור אותה בעצמם, בלי לדווח למשטרה, וסיכמו עם קופולוביץ שיעזוב את התפקיד. הוא פרש בנימוק של בעיות בריאות, אולם כעבור כחמש שנים חזר לראשות הישיבה, ואז התפוצצה הפרשה.
קופולוביץ הורשע בעיסקת טיעון בהטרדות מיניות ב־12 מתלמידיו, בני 16-14. נגזר עליו מאסר לשלוש שנים וחצי. נזק כבד נגרם לתדמיתה של הישיבה ולרבנים, שלא פנו למשטרה; בשנים שלאחר חשיפת הפרשה פחת באופן משמעותי מספר הנרשמים אליה.
ראש הישיבה הנוכחי, הרב טויבר, החליף את קופולוביץ בשנת 2000. "הייתי בשליחות חינוכית בבלגיה כשנקראתי, כבוגר הישיבה, לנסות ולפתוח בה דף חדש. הישיבה סבלה אז מאיבוד אמון של ההורים, ואנחנו היינו צריכים להחזיר עטרה ליושנה.
"הכנסנו אלמנטים מעודכנים של עולם החינוך, שינינו את מערך החינוך כך שהפנים יהיו אל התלמיד, ועשינו התאמה לכישרונות של התלמידים. הוספנו ליווי מקצועי ומעורבות קהילתית גדולה. זה היה תהליך של ארבע־חמש שנים, עד שהישיבה התאוששה, ומספר הנרשמים חזר למה שהיה קודם. כשהתחלנו שנה עם דור חדש לגמרי של תלמידים, שלא למד בישיבה כשהפרשה התפוצצה, נפתח דף חדש.
"הישיבה הפיקה לקחים מהמקרה הכואב ופיתחה את כל הביקורות הדרושות, כדי שדבר כזה לא יוכל לקרות שוב". הרב פרינס מבטיח ש"היום, לשום תלונה או אפילו אמירה לא נתייחס בקלות ראש".
כיום הביקוש עולה על ההיצע, ושכר הלימוד בהתאם - 18 אלף שקלים בשנה. "זה הרף הנמוך של הסכומים הגבוהים שמשלמים על שכר לימוד בישיבות", אומר מנכ"ל הישיבה, אמציה הר שושנים. "המדינה מאפשרת לגבות 25 אלף שקלים בשנה, ואנחנו גובים 18. והתשלום כולל שבתות, אוכל, הכל".
"אין מישהו שמוותר על לימודים בישיבה כי אין לו כסף. אם יש משפחות שמתקשות - יש תמיכה, יש מלגות, ובמקרים מיוחדים מוזילים את שכר הלימוד".
בעיה נוספת, שעליה מצביעים בעיקר הבוגרים המבוגרים, היא מיעוטם של תלמידים בני עדות המזרח. כמה מהבוגרים אף העידו שהיו מכסות עבור תלמידים ספרדים.
הרב אלי בן דהן אומר כי הוא מכיר את הטענות על מכסות, "אבל אני לא יכול לומר בוודאות שהיו מכסות, אלא רק שהיו מעט מאוד ספרדים. במחזור שלי היו שישים בחורים, ומתוכם רק ארבעה או חמישה בני עדות המזרח, אני ביניהם. יכול להיות שזה קרה כי לא היו ספרדים רבים שהיו מוכנים ללכת למקום יקר, שהרמה הלימודית בו גבוהה מאוד. אני, למשל, גרתי בבאר שבע, ורוב התלמידים בכיתה שלי חשבו שאני חי עם גמלים בחצר".
הרב פרינס טוען שהמצב היום שונה לחלוטין. "יש פה חצי אשכנזים וחצי ספרדים, זה ממש לא נושא. יכול להיות אחד צפונבון ואחד מעיירת פיתוח, אנחנו לא מודדים את זה בכלל. מי שעובר את תנאי הסף שלנו, מתקבל".
מהם תנאי הסף?
"אנחנו מסתכלים על תעודה מהחטיבה, אבל יותר חשוב, עושים מבחני אבחון. לפני כמה שנים שכרנו פסיכולוגית והגדרנו מה אנחנו מחפשים - שזה חבר'ה עם מוטיבציה, יכולת לעמוד בעומס, כישורים חברתיים, שזה חשוב בפנימייה, ורקע תורני. היא בנתה לנו תוכנית עבודה, ולפיה אנחנו עובדים. הדבר העיקרי שאנחנו מחפשים הוא מוטיבציה".
יוסף סידר, שסרטיו "בופור" ו"הערת שוליים" היו מועמדים לאוסקר, לא חוסך בביקורת על הישיבה. "לנתיב מאיר אין קרדיט במה שאני עושה היום או במקום שאליו שהגעתי", הוא אומר. "להפך, הגעתי למה שהגעתי למרות הישיבה".
למה?
"כי זה לא היה מקום שיודע לתמוך באנשים עם כישרון קצת אחר. היו כמה מוסיקאים, ציירים וכותבים טובים, אבל בישיבה החזיקו ממי שיודע ללמוד גמרא וממי שמצטיין בפיזיקה ובמתמטיקה. אותי אפילו העיפו מהישיבה כי השתתפתי בחוג קולנוע במוזיאון ישראל על חשבון 'סדר ערב', ורק אחרי שאמא שלי באה להתווכח איתם, הסכימו שאחזור".
אין לך זיכרונות נעימים משם?
"היו לי שם חברים שמאוד אהבתי. פגשתי אנשים מעניינים, יצירתיים, אמביציוזיים, מרקעים שונים. ופעם ביימתי שם את הצגת פורים, זה היה אירוע משמעותי".
הרב טויבר אומר בתגובה: "אם יוסי סידר היה לומד היום בישיבה, אין לי ספק שהוא היה יוצא עם רשמים יותר חיוביים. היום אנחנו הרבה יותר פתוחים לריבוי כישרונות. יש לנו חוג העשרה בתיאטרון וחדר מוסיקה, ויש אפילו להקה, שיצאה לא מזמן לשמח זוג בחתונתו".
חדר האוכל של הישיבה, השבוע. "גם בין הבוגרים בגילאי העשרים כבר יש הרבה מפקדים בצבא"
אנחנו נפגשים לשיחה עם עשרים מתלמידי הישיבה, מנסים להבין מהם את סוד הקסם של הישיבה, שהצמיחה את המספר הגבוה של אישי ציבור מקרב הבוגרים. "בעבר נתיב מאיר היתה בין הישיבות הראשונות, והיה לה יתרון על ישיבות אחרות", אומר אריאל ליכטהויז (17), תלמיד כיתה י"א. "היום יש עוד הרבה ישיבות תיכוניות טובות".
"זה יכול להיות גם עניין של סטטיסטיקה", אומר תלמיד אחר. "המחזורים היום יותר גדולים, מספר התלמידים גדול יותר. לא בטוח שבעוד ארבעים שנה כולם יהיו מפכ"לים".
משאל לא מייצג בנוגע למקצוע שבו הם חושקים בעתיד מניב תשובות מגוונות, אך גם אופייניות לתלמידים בחינוך הציוני־דתי. כשאנחנו שואלים מי מהם ירצה להיות איש צבא, עשרה מצביעים. גם מקצועות כגון רופא או איש הייטק זוכים לפופולריות.
רק שניים אומרים שילכו לפוליטיקה או לעולם התורני. אחד מהם הוא נתנאל אוסטרמן (18), תלמיד י"ב, שחולם להיות ראש ישיבה. "אנשים רוצים להגיע לעמדות בכירות", הוא אומר, "אבל גם זה צריך להגיע ממקום של לימוד תורה. צריך לגדל דור של אנשים שלומדים, ומתוך זה משפיעים על ארץ ישראל".
לשאלה אם יש ביניהם כאלה המחזיקים בדעות המזוהות עם השמאל, מעז רק תלמיד אחד להרים את ידו. הוא מספר שבבחירות האחרונות אפילו התנדב במטה מפלגת העבודה.
מייד לאחר מכן מתעורר ויכוח לגבי האוכלוסייה הערבית, והדיון חוזר במהרה לסוגיית הר הבית, שעלתה בדרשת הבוקר. "בשביל מה לתת עוד חומר בערה לערבים?" שואל אחד התלמידים. "בשביל שפוליטיקאי יוכל לשים תמונה בפייסבוק?!"
התלמיד שיושב לידו משיב לו: "אנחנו לא יכולים לפחד. לפי האמונה של כולנו, הר הבית הוא שלנו. הערבים רק רוצים לפגוע בנו: פעם זו היתה עזה, עכשיו זה הר הבית, הם חיים מההסתה. מלמדים את הילדים שלהם להרוג אותנו".
הדיון ממשיך להתלהט, עד שהוא מופנה אל ראש הישיבה, שיפסוק בין הצדדים. "האם לעלות עכשיו להר, זו שאלה פרקטית שלא קשורה אלינו", אומר הרב טויבר. "אם הייתי נותן עליה תשובה, הייתי שר הביטחון, לא ראש ישיבה.
"אנחנו צריכים להסתכל עמוק יותר, לתוך הסוגיה. יש עיקרון שנקרא 'דין מלחמה'. אם אנחנו נמצאים בדין מלחמה, אסור לנו להפקיר את המקום לידי האומות. אנחנו צריכים שהריבונות שלנו תיראה בהר הבית. בנוסף, צריך להקדיש עוד הרבה זמן לשאלה אם מותר הלכתית לעלות להר. יש דיון ארוך ומורכב בין הפוסקים. הרעיון הוא לא לחשוב שטחי ולשלוף מהמותן, אלא ללמוד, לדעת, להעמיק".
בישיבה כבר יודעים להעריך מי מבוגרי הישיבה בשנים האחרונות ובשנים הקרובות נועד לגדולות. "בין הדיינים שמונו עכשיו יש תלמידים שלנו", אומר הרב פרינס. "אלה אנשים בני 40-30. מפקד חטיבת החרמון, אל"מ אבינועם סטולוביץ', בן 41, למד אצלנו שנתיים, וצופים לו עתיד מזהיר.
"גם בין הבוגרים בגילאי העשרים כבר יש הרבה מפקדים בצבא. יש בחור בן 23, מפקד פלוגה בשריון, שהיה ביחידה סודית, ואנחנו יודעים שהוא מסומן כמישהו עם פוטנציאל גדול. יש בוגרים שנמצאים בתוכניות של רבנות ודיינות, יש כאלה שלומדים רפואה בטכניון.
"בין הבוגרים המוצלחים שסיימו בשנה האחרונה אני יכול למנות לך שמות שתשמע עליהם בעוד כמה שנים, כמו שלמה קרובר, שהולך לעולם הרבנות, דוד מאיר, שהולך לפוליטיקה, ויהודה הריס, שכל תחום שיבחר, הוא יוביל בו. הם מצהירים שלשם פניהם מועדות. הם רואים את סוף התהליך".
הרב טויבר: "אנחנו מביאים את המפקדים בני העשרים שידברו עם הצעירים, כדי להראות להם שזו לא רק מורשת העבר, אלא ממשיך לקרות גם היום. הם פוגשים מודל לחיקוי. יש לי גאווה שזו הדרך שאנחנו הולכים בה".
יוסף סידר. ביים את הצגת פורים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו