זכייתו של פטריק מודיאנו בפרס נובל בסוף 2014 עשתה חסד מאוחר עם קוראי העברית. בחודשים שחלפו מאז, ראו אור מחדש כמה תרגומים ותיקים לרומנים של הסופר הצרפתי, ונחשפה - עבור רבים בפעם הראשונה - יכולתו הווירטואוזית של מודיאנו להלך ללא מורא על החבל הדק שבין אובססיית זיכרון לשיכחה מצמיתה, בין תיעוד שברירי חיים לבין מוות בתהומות הארכיון.
הכתיבה של מודיאנו היא קטגורית: גיבוריו הם המודרים הנצחיים, המגורשים; הוא כותב על אנשים שנסים על נפשם, הלנים בחדרי מלון טחובים ברבעים המסוכנים של העיר, המביטים באובססיביות לאחור; הדמויות המודיאניאניות בוחרות תמיד ברחובות הצדדיים, לעולם לא בשדרות הראשיות. המצב הקיומי הזה נכפה עליהן: בעבר הן התהלכו בבטחה בקרב ההמון, אלא שהתקדרות עננים טוטליטרית שינתה עבורן את כללי המשחק לתמיד.
"מה קרה לדורה ברודר" מ־1997, שתרגומו לעברית על ידי חגית בת־עדה עודנו מושחז כשהיה, מייצג נאמנה את האקלים הפוליטי שמודיאנו כותב עליו. תחילתו במודעה שקורא המספר בשנות ה־80, בגיליון משנת 1941 של "פאריס סואר". זו בקשת עזרה בחיפושים אחר נערה בת 15, "פניה סגלגלים ועיניה אפורות־חומות", והחתומים מטה הם הוריה, אדון וגברת ברודר - יהודים החושפים עצמם בעת רדיפה, בפאריס הכבושה.
המודעה היא רק ניצוץ, שכן התבערה הניצתת במספר - שכמו ברומנים אחרים נקרא כבן־דמותו של מודיאנו, אך איננו יכולים להיות בטוחים בכך - אינה גוררת אותו למסע חיפוש שגרתי אחר קורותיה של דורה. לא גורלה הטרגי הוא שמניע אותו, אלא העובדה שממרחק זמן ומימד אחר היא חיה בקרבו, סמוך לבית מגוריו, וחוותה את פאריס כפי שהוא חווה אותה מדי יום - בביקורים הליליים בקולנוע בשדרות אורנאנו, סמוך לבית המלון שבו לנו הוריה של דורה, ובשיטוטים סביב הכיכר קליניאנקור, ליד תחנת המשטרה שבה נחקרה ועונתה.
מסמכים נטושים, רשומות בית העירייה, פרוטוקולים משטרתיים, יומנים שראו אור ואין להשיגם עוד, תצלומים מאלבומים אבודים - כל אלה משמשים את המספר ברקיחת סיפורה האפשרי של דורה ברודר. הם גם מעלים מול עיניו ניצולים ומושמדים אחרים, שרק הדו"ח היבש, האזכור השולי, הם עדות לקיומם. רק על פניו זהו סיפור של נרדפת פרטית; בפועל מודיאנו חושב על כל הנרדפים כולם. הוא מגשש באפלה. "היום אני מבין שהיה עלי לכתוב מאתיים עמודים כדי להשיג, באורח בלתי מודע, בבואה מעורפלת של המציאות", הוא כותב.
"מה קרה לדורה ברודר" הוא רומן שואה לא שגרתי, אך טוב שייקרא הרחק מגבולותיו ההיסטוריים; תפקידה של הנובלה הזו הוא להתגרות בזיכרון, להגמישו, ולאתגר בני אדם לזהות עקבות של אחרים במקום שבו הם עצמם דורכים.
מה קרה לדורה ברודר / פטריק מודיאנו
מצרפתית: חגית בת־עדה;
זמורה־ביתן, 122 עמ'
