האווירה בכפר א־תוואני היתה חגיגית במיוחד בבוקר שלאחר הזכייה של הסרט "אין ארץ אחרת" באוסקר. כמה פעילי שמאל באפודים אדומים זוהרים טיילו על הכביש הראשי, לא הרחק מביתו של באסל עדרה, אחד מיוצריו. לא הרחק מהם עמדו כמה שוטרים פלשתינים, הסתכלו בעיניים נדהמות עלינו חוצים ברכב השטח הישראלי את הכפר, אך לא טרחו לעצור אותנו. למה להרוס את חגיגות הניצחון.
רגבים
כמה קילומטרים משם, רחוק מההמולה, עמד עמיר, חבוש כאפייה, עם בנו בהריסות הבית שבנה בניגוד לחוק ושנהרס על ידי המנהל האזרחי. בערבית ובתנועות ידיים הסביר שההריסה נעשתה לפני שלושה שבועות. לאף אחד מהפעילים או מאנשי הרשות, כך נראה, לא היה אכפת. את הסיבוב על האידיוט השימושי הם כבר עשו. השתמשו וזרקו.
"זו משמעות התעמולה - להפנות זרקור למסכנות ולזרוק אותם כשהם כבר לא מועילים", אומר אלירם אזולאי, ראש מועצת הר חברון. "אנשי הרשות לוקחים למקומות האלו את העניים של יטא, אלו שאין להם בית, נותנים להם מגרשים, מים, בית ספר ושמיכה של האיחוד האירופי, והתוצאה היא צרה צרורה - אידיוטים שימושיים שמטרתם לקדם את תוכנית פיאד. האנרכיסטים מתלבשים על הסיפור, כי מבחינתם זו דרך להכפיש את ישראל".
24 שעות אחרי הזכייה, שלוותה במתקפה ישראלית, הגעתי למַסַאפֶר יטא עם שי לוחי, רכז הקרקעות של מועצת הר חברון. עברנו דרך הבית של באסל, גיבור הסרט, בכפר מאושר למהדרין על פי כל גורמי האכיפה, שבו ניתן גם ניתן להוציא אישורי בנייה כדת וכדין, והתחלנו לנסוע לעבר בית הספר. הדקות עברו ובית הספר, שנראה בסרט כאילו הוא במרחק מטר וחצי מהבית, לא נראה באופק. נסענו ונסענו, בתנאי שטח קשים, ואין כלום. לבסוף שי נעצר בראש גבעה גבוהה והצביע למרחק של כמה קילומטרים. אתה רואה את המבנה ההרוס? זה בית הספר. בסרט המרחק אפסי וזהו הנרטיב המנצח, גם אם המציאות שונה בתכלית".
"אין לי ארץ אחרת", סרטם של יובל אברהם מאתר השמאל "שיחה מקומית" ושל באסל עדרה, שניים מהאקטיביסטים הבולטים בהר חברון, מציג לעיני הצופים שאינם מכירים את האזור סיפור פשוט שצבוע בשחור ולבן, טובים ורעים. בצילומי תקריב נראים עדרה ואברהם במה שנטען כאחד מכפרי מאספר יטא, שבו לכאורה מתגורר באסל כל חייו. רכבים ישנים, תחנת דלק מאולתרת, ואלימות, המון אלימות, שמתבצעת כביכול על ידי כוחות הביטחון הישראליים.
קל להתחלחל מהצילומים, מכיוון שאכן נראה על פי הסרט כאילו לכפר הקטן נעשה עוול. הכוחות הורסים בית - קאט. הכוחות מגיעים באמצע הלילה ומציקים - קאט. הכוחות הורסים בית ספר - קאט. הכוחות יורים במפגין - קאט. ולבסוף, למרבה העצב, בפריים האחרון של הסרט, "הרעים", הישראלים, מנצחים, והפלשתינים מקפלים את הכפר ונוסעים אל תוך הלילה.
אך נסיעה פשוטה בשטח מספיקה כדי לגלות שרבע אמת גרוע משקר. הכפר א־תוואני, שבו מתגורר באסל, ושיושב בין היישוב אביגיל לחוות מעון, מתברר ככזה שיש לו תב"ע מאושרת ושהוא מוסדר לחלוטין. הוא גם ממש לא פונה מיושביו, בוודאי לא בלחץ הצבא. בית הספר שנראה כאילו היה ברחוב הסמוך הוא באמצע שום מקום, והאירועים שהתרחשו על פי מה שהוצג ללא מילים בכפר קטן ונידח, שבו כביכול חוזרים כעת להתגורר במערות, התקיימו בפועל בשטח אש עצום, בסדר גודל של 30 אלף דונמים (לשם השוואה, פי שניים מראש העין). וזה עוד לפני שמדברים על העובדה שמדובר בשטח שחל איסור לבנות בו, איסור שהפלשתינים, בגיבוי פעילי שמאל, מצפצפים עליו.
מאבק על הקרקע
בשעות הבוקר המוקדמות עלינו על רכבו הענק של שי, שנועד להגיע לכל מקום בהר חברון כדי לתעד את עבירות הבנייה של הפלשתינים. הוא רכז הקרקעות של מועצת הר חברון בשמונה השנים האחרונות ומוכר היטב בשטח, בקרב הישראלים והערבים כאחד. אנו יוצאים מהשער האחורי של מושב כרמל ומוצאים את עצמנו בלב כפר קטנטן, שממוקם בשטח המוניציפלי של היישוב הישראלי.
לצד פחונים וגן משחקים מאולתר ניצבים כמה רכבים חדישים של חברת השכרה, שממש לא שייכים לבדואים עניים, ואישה בלונדינית, בוודאות פעילת שמאל זרה, מסתכלת עלינו במבט עוין אך אינה מתקרבת. אחד הבדואים ניגש לרכב. "אתה אחראי על הרכבים האלו?" שואל שי והבדואי מחייך חיוך רחב: "לא, אני אחראי על שדה התעופה". צחוק קצר וכמה מילים ואנו ממשיכים הלאה.
"זה הכל משחק", מסביר שי, מצביע על המבנים. "הם מרוצים שישראל הורסת את הפחונים האלו. מבנה פח עולה לו 500 שקלים, ומארגון סיוע בינלאומי הוא מקבל 10,000 שקלים. מבחינתו שיהרסו פעמיים בשבוע".
נסיעה קצרה, ואנו בחוות שורשים. שמעון ואביטל עטיה, הורים לשישה, הקימו את המקום לפני כשנתיים במטרה לעצור את ההשתלטות על השטחים שנמצאים גם הם בתוך השטח המוניציפלי של כרמל.
הנוף מרהיב. מדבר יהודה, עיזים, כלבים, ורק מטוס קרב שמרעים מעל מפר את השלווה. עד אמצע שנות ה־90, אז החלה ההשתלטות הפלשתינית, היו אלו שטחי אימונים וירי. כעת שורה של חוות מנסה לבלום את המשך הבנייה הבלתי חוקית. מול החווה של שמעון, כפי שהיא מכונה, עוד מאחז פלשתיני בלתי חוקי. כאן גם מתברר פרט נוסף מהסרט כחצי אמת במקרה הטוב. נטען כי כוחות הביטחון החרימו את הרכבים, אך מול עינינו טנדרים חדישים, כנראה במימון בינלאומי, נוסעים על כבישי העפר.
אזור הר חברון סובל מההיקף הגדול ביותר של בנייה בלתי חוקית פלשתינית, שנעשית בתמיכה הדוקה של ארגונים בינלאומיים. את השטח יש לחלק באופן גס לשניים - משני צידיו של כביש 317, שמוביל מאזור קריית ארבע וחברון לכיוון באר שבע.
בשנות ה־80 הוקמו כמה יישובים ישראליים, שמטרתם לבלום את ההשתלטות הפלשתינית לכיוון מזרח ולמנוע מהפלשתינים להתחבר לירדן ולבדואים בנגב, מתוך הבנה שמדובר בסכנה אסטרטגית. מעון, כרמל, בית יתיר וסוסיא שימשו אזור חיץ על הכביש המזרחי של הר חברון. הערים יטא, סמוע ודהריה המשיכו להתפשט צפונה ודרומה, אך לא עברו את הקו. באותו הזמן הוכרזו השטחים מעבר לכביש כשטחי האש 917 ו־918, וצה"ל התאמן בהם רבות.
לפני כשני עשורים הבינו הפלשתינים כי הם צריכים לשלוח זרועות לכיוון מזרח, מעבר לכביש, וכך נולד המושג מאספר יטא - סביבות יטא. מדובר בשטחים שכנראה כן שימשו בחלקם חקלאים פלשתינים בצורה עונתית לצורך מרעה וכדומה, אך מעולם לא היתה שם שהייה ארוכה, ודאי שלא בתי מגורים. הפלשתינים הבינו שמדובר בפוטנציאל לא ממומש, והחלו להקים כפרים קטנים בתוך המדבר. למרבה האבסורד, שניים מהכפרים הבולטים נבנו לאחר סלילת שביל שהיה אמור לשמש לבניית גדר ההפרדה, שלא נבנתה בסופו של דבר באזור זה. כעת שטח אש 917 מאוכלס בצורה מאסיבית, בניגוד לשטח אש 918, מאספר יטא, שבו האוכלוסייה קטנה יותר.
מי משחק במי
התושבים במה שמכונה מאספר יטא הם משכבה סוציו־אקונומית נמוכה, אך נתמכים רבות על ידי גורמים בינלאומיים והרשות הפלשתינית. כך, ניתן לראות רכב סובארו ישן שלצידו קולטי שמש חדשים לחלוטין שמשמשים לייצור חשמל. העובדה שהפלשתינים ממשיכים לנסות להשתלט על המדבר ולהרוס אותו, הובילה את מועצת חברון לפרישת חוות לאורך כל הגבעות ששוכנות ממזרח לכביש 317, מה שמוביל להתנגשויות רבות.
וכאן נכנסים לתמונה האנרכיסטים, פעילי שמאל קיצוני שמטרתם היא בעיקר יצירת חיכוך. מושגים כמו קו כחול ושטחי C לא מעניינים אותם, מכיוון שמבחינתם השטח כולו פלשתיני, והמטרה שלהם היא בעיקר יצירת דה־לגיטימציה באמצעות רשתות חברתיות ותקשורת זרה. מסיבה זו חלק לא קטן מהמאהלים של הבדואים מרושתים מצלמות, שתוכנן מועבר לעומק הרשות הפלשתינית או לחו"ל, מנותח, ולאחר מכן מופץ בצורה מגמתית.
"הרכבים פה מוכנים עם ציוד צילום. אם אעמוד כמה דקות,תראו איך האנרכיסטים קופצים עם מצלמות", מסביר שי. מצלמות אלו שימשו לפני תקופה קצרה להפיץ סרטון מגמתי במיוחד של שמעון עטיה, שהותקף על ידי זורקי אבנים ונאלץ לירות באוויר כדי להרחיק את הפורעים. רק החלק השני, בדרך נס, מצא את דרכו לרשת.
"יש פה מקרים שבהם האנרכיסטים ממש מביימים את כל האירוע", מספר שמעון, "לפני שבועיים הם הציבו פה ילד בן 8 עם מעדר, כדי לצלם את המשטרה מפנה אותו". פעילי השמאל, שהישראלים שבהם מוכרים היטב בכל יו"ש, מקפידים למרר לישראלים את החיים. "הם מקללים חיילים ושוטרים, וכמובן גם אותנו. קוראים לנו שטן ועוד כינויים שעדיף לא לחזור עליהם". אביטל מספרת כי הפעילים הגיעו לחשבון הפייסבוק שלה, ושהם מציקים לה על בסיס קבוע.
חלק מהפעילים הם אנטישמים ואנטי־ישראלים במופגן. "יש כאן מישהו שמסתובב עם תליון שעליו ארץ ישראל בצבעי דגל הרשות הפלשתינית, אחר הסתובב עם כובע שעליו תמונה של מחבל שנהרג. בסופו של דבר, יש להם מטרה ברורה ולא מעניין אותם מה צודק ונכון - הם רוצים לגרש אותנו מפה, מכל השטח", מבהירה אביטל. בעוד האנרכיסטים מנסים למרר לישראלים את החיים, הרשות הפלשתינית ממשיכה לקדם את תוכנית פיאד, להשתלטות על השטח - כצעד אסטרטגי. "אנחנו רואים כל הזמן משאיות נכנסות, טרקטורים, בלוקים, הכל", אומר שמעון.
הפעילות של האנרכיסטים, מדגיש אלירם אזולאי, תורמת באופן משמעותי וברור להלהטת הרוחות בין הישראלים לבדואים באזור. "הם מייצרים תסיסה כדי לגרום לכולם להיכנס לחיכוך. כל מה שהם רוצים אלו תמונות מכפישות, לומר שיש אלימות מתנחלים. אפשר להוכיח את זה בקלות - בתחילת המלחמה, כשלא אפשרו לאנרכיסטים להגיע, היו אפס חיכוכים בשטח. מהרגע שאישרו להם להגיע חזרה - חזרו החיכוכים".
פנינו לצה"ל, הריבון בשטח, כדי לנסות להבין מדוע אין פעילות נגד פעילי השמאל, שללא ספק מהווים גורם משמעותי ביצירת אי־יציבות במרחב, אותה טענה שלפיה גם כעת מורחקים ישראלים מיו"ש. מצה"ל נמסר כי "במהלך השנה האחרונה הוצאו כמה צווי הגבלה באזור נגד אזרחים ישראלים. כל מקרה נבחן באופן פרטני, בהתבסס על תשתית מודיעינית המועברת לעיון המפקד הצבאי ומעידה על סיכון ביטחוני הנשקף מהאדם לביטחון האזור, תוך הסתכלות לעתיד. במקרים שבהם עולה חשד שניתן לבררו באמצעים פליליים - החקירה נתונה לאחריות משטרת ישראל".
במשטרה פעלו בשנה האחרונה כנגד כמה פעילים זרים וגירשו אותם מישראל, מכיוון שניצלו לרעה את אשרות התייר שלהם. בהר חברון מברכים על כך, אך אומרים שמדובר כרגע בטיפה בים.
נער גבעות תל־אביבי
כמה מאות מטרים מאזור התעשייה מיתרים שוכנת חירבת זנוטה. מדובר בכפר בלתי חוקי, שנבנה בתחילת שנות האלפיים ושננטש ונהרס בתחילת המלחמה, לטענת הפלשתינים לאחר מתקפות מצד ישראלים. כעת, בהוראת בג"ץ, יחזרו אליו בשבוע הבא התושבים הפלשתינים.
מדובר במיקרוקוסמוס של מה שמתרחש במאספר יטא ובאזורים נוספים ביו"ש, המוכר והידוע שבהם חאן אל־אחמר- שימוש בבג"ץ כדי לנסות להלבין מבנים בלתי חוקיים, ואם דבר זה לא עובד - הפעלת לחץ מדיני מאסיבי כדי שהמדינה תשתפן ולא תאכוף את חוקיה. טענות לאלימות מתנחלים הן אחת השיטות המוכרות, גם כשהוכחות בשטח - אין.
מסביב לשרידי מבנה עתיק, שיש הערכות כי על פי מאפייניו מדובר בבית כנסת מימי בית שני, ניצבים המבנים ההרוסים. הטענה של הפלשתינים שישראלים מיררו את חייהם, ללא הוכחות כלשהן, אף הובילו לסנקציות קשות כנגד בעל החווה הסמוכה, ינון לוי, מטעם ממשל ביידן והאיחוד האירופי. הישראלים, מנגד, אומרים כי יש הוכחות, כולל הצהרות של ראש הכפר, שהם עזבו מרצון.
"אחרי 7 באוקטובר היו תופעות רבות של כפרים שהתקפלו ועזבו על דעת עצמם, כנראה מחשש לנקמה על הטבח בעוטף. אנשי חירבת זנוטה לקחו את הזמן ועזבו רק שבועיים אחרי שמחת תורה, כנראה חזרו לדהריה, שם הם מתגוררים בפועל", אומר שי. בחשבון הפייסבוק של מנהל בית הספר הסמוך, שנותר על תילו, מצאו המתיישבים גילויי שמחה על מה שהתרחש בשבת השחורה.
אתם לא יכולים להתכחש לאלימות שמופעלת מצד ישראלים, ושגם זכתה לתיעוד בסרט, אני מקשה, והישראלים מבהירים שמדובר במעשים חמורים ביותר, שנעשים על ידי גורמי שוליים שכלל אינם מגיעים מההתיישבות, לא כל שכן מהחוות. "תפסו צעיר שעשה בעיות והתברר שהוא גר בתל אביב. לא כל צעיר שנראה כמו נער גבעות הוא באמת כזה", מבהיר שי. "אנחנו לא צריכים אותם והם לא עוזרים לנו בשום דרך אלא רק עושים נזק". בחלק מהמקרים קבוצות ישראלים בעייתיות אף מסתובבות בכל יו"ש, ובכל פעם שורפות או הורסות באזורים אחרים.
אלירם, ראש מועצת הר חברון, מחריף את הטון: "אני אומר לכולם, למפקד החטיבה המרחבית, למשטרה - אם יש אנשים שמגיעים לעשות בלגן תפעלו נגדם, תעיפו אותם מהאזור. זה לא אנחנו. המיעוט שבמיעוט שעושים את הדברים האלו, לא מייצגים אותנו בשום צורה". בהר חברון ניסו לאתר לאחר הטענות על אלימות מתיישבים תיעוד כלשהו, אך העלו חרס. ובהתחשב בעובדה שהצד השני לא בוחל בשקרים ויודע להציג תיעודים כשזה נוח לו, צריך לשאול אם אכן דברים אלו התרחשו כפי שנטען.
בסרט "אין ארץ אחרת" מובאים כמה תיעודים של מתיישבים שמבצעים מעשי אלימות, לא ברור בדיוק באיזה אזור. באחד מהם נראים צעירים רעולי פנים זורקים אבנים על מבנים באחד הכפרים, באחר נראית התנגשות בסמוך ליישוב כרמל. אין הסבר מדוע הפלשתינים הגיעו כל כך קרוב ליישוב הישראלי, ומה הוביל למהומה.
בהוראת בג"ץ, תושביה הפלשתינים של חירבת זנוטה יוכלו לשוב בשבוע הבא, אך ייאסר עליהם להקים מחדש את המבנים שבנו בצורה בלתי חוקית. אזולאי אומר שמדובר באבסורד שנעשה בשל אוזלת היד של כוחות הביטחון. "הערבים צוחקים לנו בעיניים. היה פסק דין שחייב את המדינה לאכוף שם או לתת להם חלופה. מכיוון שהמנהל לא אכף, בית המשפט אפשר להם לחזור".
בצד השני של הכביש, אגב, התרחשה בשבוע שעבר תקרית חמורה. אנשי החווה של ינון לוי קיבלו אישור מהחטיבה להתיישבות לטעת כרם על גבעה, ולשם כך הביאו למקום טרקטור. במהלך השבת הגיעו לשטח שני רכבים שבהם פעילי שמאל קיצוני ישראלים. אחד הנהגים, דמות מוכרת בהר חברון, התנגש באחד מאנשי החווה, שנפצע מרסיסים במלחמת חרבות ברזל, ולאחר מכן ניסה לגרור אותו פיזית, כשהוא נבלם על ידי חבריו שהבינו שהאירוע יצא לחלוטין מכלל שליטה. יצוין כי במקרה זה לא היו פלשתינים מעורבים בתקרית כלל, מה שרק מחריף את האבסורד ומסביר מי לעיתים האחראים למהומה בשטח.
"הזדמנות לנקות את השטח"
ומהסיפור הקטן בחזרה לסיפור הגדול - מאספר יטא. יוצרי הסרט "אין ארץ אחרת" מתארים בצורה יעילה מציאות אלטרנטיבית, שבה פלשתינים מסכנים שרק מעוניינים להתפרנס נרדפים על ידי הרשויות, אך הם מתעלמים בצורה גורפת מהאירועים שהובילו לכך.
ב־2022 קבע בג"ץ, לאחר עיכובים רבים, כי המבנים שנמצאים בשטח האש אינם חוקיים, וכי על מדינת ישראל לפנות אותם. בארגון רגבים איתרו בשנה קודם לכן 619 מבנים בלתי חוקיים במקום, ולהם הצטרפו בשנים 2022 ו־2023 עוד 76 מבנים. בשנה האחרונה, בשל השינוי במדיניות של המנהל האזרחי, בדחיפת מנהלת ההתיישבות של סמוטריץ', ובשל מלחמת חרבות ברזל, אותרו רק חמישה מבנים. אף שהמנהל האזרחי הגביר באופן משמעותי את הריסת המבנים הבלתי חוקיים, בפועל מדובר עדיין בטיפה בים.
"הערבים פועלים בשני כובעים יחד", מנתח אזולאי, "מצד אחד הם מושכים אותנו משפטית, לעיתים שנים רבות, ובינתיים מרחיבים את השטח עד כדי מציאות שכמעט בלתי אפשרי לפנות את הכל. מהצד השני, מהרגע שנגמר ההליך בבג"ץ מגיע לחץ בינלאומי שמשתק את מקבלי ההחלטות. זה חוזר באופן סיסטמטי. בכל מקרה שבג"ץ פסק, מדינת ישראל קיבלה רגליים קרות".
אזולאי סובר כי כעת הזמן לפעול באופן משמעותי כדי לשנות את המצב, וכי אין עיתוי טוב יותר. "דרשתי משר הביטחון לצאת למבצע, מכיוון שיש לנו חלון הזדמנויות שבו גם האמריקנים איתנו, וכולם מבינים שצריך לפעול כדי לטפל בבנייה הבלתי חוקית - לנקות את השטח בהר חברון בתוך כמה שבועות".
הרכב של שי מגהץ את כבישי הר חברון, ואני מנצל את ההזדמנות להסתכל החוצה. באחד הצדדים נכנס לתוך השטח ג'יפ שחור ומבריק שעליו סמל של ארגון בינלאומי, מתעלם באלגנטיות מתל עפר שיצר צה"ל כדי למנוע נסיעה במקום. במרחק כמה קילומטרים משם רכב משטרתי עומד באמצע שדה שבו, כך ניכר, מתנהל ויכוח בין רועה צאן ישראלי לכמה פלשתינים. שי אומר שאלו מראות יומיומיים, ושהם לא קורים רק בשל תשומת הלב שקיבל האזור בעקבות הסרט.
"השם של הסרט נכון, אין ארץ אחרת. זו הארץ שלי. זו מלחמה על השטח, ואנחנו נחושים לנצח בה", הוא אומר, "בסוף זו מלחמה על הקרקע, ואסור לנו לשכוח את זה".
"בכבישים ליד ביתי", נשמע בסרט באסל מקריין בקול נוגה על רקע תיעוד של הכביש בין כרמל לחברון ומחסומים צבאיים ממיקומים לא ידועים. "תמיד היו שני סוגים של רכבים. לוחיות צהובות ולוחיות ירוקות. רכבים ישראליים בצהוב - הם יכולים להיכנס ולצאת בחופשיות. אסור לי לנהוג בהם. רכבים ישראליים בירוק - הם לא יכולים לצאת מהגדה המערבית. ישראל מנהלת את שני הצבעים, עולם שלם שבנוי על הפרדה. אדם ירוק, אדם צהוב".
יממה לאחר הניצחון הפלשתיני על הנרטיב נסעתי באותם כבישים בדיוק, שאותם תיאר כאפרטהייד באופן מתוחכם, בדרכי ממאספר יטא. עשרות כלי רכב עברו על פניי, כולם בעלי לוחיות ירוקות שאותן מנפקת הרשות הפלשתינית ללא שום קשר לישראל. אפס מחסומים, אפס חיילים, רק כלי רכב פלשתיניים שנוסעים אל חברון וממנה, העיר העשירה ביותר ברשות. התעמולה ניצחה את העובדות, הסרט הביס את המציאות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו