הכתיבה הזאת על יהודה גליק, שנאבק ברגעים אלה על חייו, אינה כתיבה עיתונאית רגילה בעבורי, ויש בה גם מימד אישי. גליק הוא ידיד ותיק, שותף רעיוני ובר־פלוגתא כאחד, איש מידות וחסד שאימץ במשך חודשים ארוכים את יתומי משפחת איימס, שהוריהם יצחק וטליה, מחבורת נאמני הר הבית, נרצחו לפני ארבע שנים בידי מחבלים באזור חברון.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
תחום עיסוקו המרכזי של גליק נושק כבר שנים לתחום עיסוקי המרכזי בתקשורת, במחקר ובציבוריות הישראלית: הר הבית וירושלים. כשכתבתי ופירסמתי ספרים ומחקרים על ההר ועל "שחקניו", יהודה עלה אליו אינספור פעמים. פעם עם כלות, ופעם עם חתנים, פעם עם תלמידי תיכון וישיבות, ופעם אחרת עם חיילים ורבנים. פעם אחת עם חבריהם של שלושת הנערים החטופים, רק לפני חודשים אחדים, כדי להתפלל לשלומם, דווקא בהר הבית, ופעם אחרת עם פלסטר על הפה במחאה על האיסור למלמל אפילו בלחש תפילה במקום.
צילום: בני פלבן
• • •
כשהחל את דרכו בענייני ההר הסביר לי, סקפטי שכמותי, כי אם היו פוגשים יהודי בלודז' ב־1940 ושואלים אותו אם התנועה הציונית נכשלה או הצליחה, היו מתקשים למצוא ולו אדם אחד שהיה מעריך שבעוד שמונה שנים תוקם מדינה יהודית. גם בהר הבית, התעקש גליק, נצליח. התחלנו כבודדים. אתה עוד תראה, לאט־לאט יתרחבו המעגלים לעשרות, למאות. לימים נהיה אלפים.
והימים הללו הגיעו. הם כאן. גליק הוא אחד האנשים שאחראים לכך. לכן ניסו להתנקש בחייו. כבר שנים שגליק מתעקש לממש את זכות התפילה היהודית בהר, בניגוד להחלטות ממשלת ישראל והנחיות המשטרה שנגזרות מהן, מכה שוב ושוב על חומות הסירוב ומשוכנע שהן ייפלו.
ההתעקשות הזאת היא שהפכה אותו בעיני המוסלמים לסדין אדום. הם סימנו אותו והפיצו את תמונותיו בפייסבוק ובאתרים שלהם. קלסתרונו הפך למוכר. המקוננות הערביות שיושבות בהר תמורת תשלום כבר חלצו את נעליהן והשליכו אותן עליו. שומרי הווקף שיפדו אותו במבטי שנאה. יהודה, מאמין גדול בבני אדם, עם ידידים בשמאל ובימין, ניסה להידבר גם עם המוסלמים. הם לא נענו לו.
המשטרה אף פעם לא הבינה עד הסוף מה מחפש הג'ינג'י עם הכיפה הגדולה וספרי הלימוד על המקדש בהר הבית. כל עלייה שלו להר העלתה את לחץ הדם שלהם. הם התבוננו בו גם בפליאה אך גם בחשש גדול.
לא פעם החשש גבר, וההר נסגר בפניו באמצעות צווים והגבלות. יהודה אף פעם לא ויתר. הוא פנה שוב ושוב לבתי המשפט ומעת לעת הביס שם את המשטרה. פעם אף חילץ מאחד השופטים אמירה בזכות חלוקת ההר בין יהודים לערבים במתכונת מערת המכפלה.
יחסיו עם מפקדי ההר מורכבים. את משטרת ישראל כינה פעם משקרת ישראל כשגילה
שאינה אומרת אמת, אבל גם ידע להביע הערכה רבה לשוטרים ולמפקדיהם בפעמים שבהן הגנו עליו ועל העולים האחרים להר, ואף להודות להם בהומור הגליקי שלו על כך שלימדו אותו להתפלל ללא סידור.
את דרכו להר הבית גליק החל כמנכ"ל מכון המקדש, השוכן ברובע היהודי בירושלים, ועוסק בחקר המקדש ובבנייה של כליו השונים. הוא נמנה עם פעילי ההר, שהמקדש מהווה רכיב מרכזי בגיבוש השקפתם, אבל היה ברור לו שמעגל שוחרי ההר יתרחב לא דרך הפריזמה של בית המקדש השלישי, אלא דרך המאבק על התפילה בהר ושיח רחב על זכויות אדם ופולחן בו - לבני כל הדתות.
נאמן לקו זה, שבו האמין מאוד, התארח גליק דרך קבע בוועדת הפנים של הכנסת, שאת היו"ר שלה, ח"כ מירי רגב, הצליח להפוך לאחת מאבני הראשה של המאבק למען תפילת יהודים בהר; נאם על הר הבית בוועידת הליכוד והוזמן אפילו על ידי אנשי "קשב" המזוהים עם השמאל, כדי לומר את דברו בכנס שנועד להתריע מפני ההתעצמות והגידול בכוחן של תנועות הר הבית ושוחריו.
• • •
רק לפני כחצי שנה שבת רעב כמעט חודשיים במחאה על סגירת ההר בפניו, עד שיו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין, שגליק שימש בעבר דוברו במשרד הקליטה, התקשר אליו והתחנן בפניו לחדול. גליק הודה לו על הדאגה אך היפנה אותו לשר לביטחון הפנים אהרונוביץ' ולראש הממשלה נתניהו, כדי שילחץ עליהם להתקין תקנות שיסדירו תפילת יהודים בהר.
משפחתו של גליק עלתה לארץ מניו יורק לבאר שבע בשנת 1974. הוא עצמו התמקד בלימודי תנ"ך ותושב"ע, קיבל תעודת מורה והתמחה, כצפוי, בתולדות וברזי הר הבית. ההתנתקות וחורבן גוש קטיף ויישובי צפון השומרון חוללו שבר גדול בחייו, ובעקבותיה התפטר מהשירות הציבורי וממשרד הקליטה, ששם עבד.
לפני כשנה וחצי השתתף בכנס אחר על הר הבית שאותו יזמתי, שהתקיים אף הוא במרכז בגין. גליק האזין שם בסבלנות לדבריהם של תומכים ומתנגדים, ובהם השופטת דליה דורנר, הארכיאולוג דן בהט והרב דוד סתיו.
אחר כך תיאר בפניהם בפשטות את המציאות בהר: "איני עולה להר הבית כדי להפגין, אלא כדי להתייחד עם בוראי. הבעיה היא שלא מאפשרים לי זאת. למוסלמי מותר לשחק כדורגל בהר, לעשות שם פיפי, לערוך שם פיקניק וגם לקלל אותי, אבל אם אני אעז להגיד שם בלחש: 'עלינו לשבח לאדון הכל', מייד אהפוך ל'פרובוקטיבי'".
• • •
כשעלינו להר, אני ועמיתיי בתקשורת (כ־25 במספר) לפני יותר משנה, לא הסתיר את התרגשותו. הוא הביע תקווה שהביקור הזה יוביל להתייחסות תקשורתית אחרת לסוגיית הר הבית, ושהיא תחדל לראות בו "עניין של הזויים".
גליק בוודאי לא צפה זאת, אבל דווקא ניסיון ההתנקשות בחייו עשוי לקדם מגמה שכזאת.
