ביקום מקביל: כתבתנו חזרה מזועזעת מכנס השמאל הקיצוני

"תודה, דותן, על הקונטקסט", מודה אלה נבות מארגון "גישה" לדובר שלפניה בפתח דבריה. בעוד רגע, כמו רוב הדוברים בכנס של מכון ון ליר, נבות תאשים את ישראל בפשעי מלחמה, תוך שהיא מפיצה שקרים וחצאי אמיתות וסותרת את עצמה. עוד נגיע לזה. אך כמי שהאזינה ברוב קשב לדבריו של ד"ר דותן הלוי, ההקשר דווקא לא היה הצד החזק בהם. יתרה מכך, נדמה כי רוב דוברי הכנס השתתפו במופע אמנותי של תלישה מן ההקשר. ככה זה כשמקיימים כנס שבו נציגי ארגוני שמאל קיצוני יותר או יותר (גישה, בצלם, הוועד הציבורי נגד עינויים, רופאים לזכויות אדם, עדאלה) מפרכסים זה את זה. ככה זה כשבין אנשי האקדמיה שהוזמנו לשאת דברים אין ולו חוקר אחד לרפואה שמייצג עמדה שלא מתיישרת עם האג'נדה. חלפו עברו הימים שבהם הם נזקקו לעלי תאנה בשם הנראות וההוגנות. הבושה מתה, ויחד איתה, למרבה הצער, גם היושרה, הדיון האינטליגנטי והצבת סימני שאלה במקום סימני קריאה.

זו לא הפעם הראשונה שבה אני מבקרת במכון היוקרתי היושב בלב הבירה, בצמוד לבית הנשיא ולאקדמיה למדעים. מעל דפי עיתון זה פרסמתי תחקיר מקיף סביב השאלה כיצד גוף ציבורי הפך למעוז תעמולת שמאל רדיקלי בכסות אקדמית. מכון ון ליר אינו מכון פרטי, אלא תאגיד ציבורי שייסדה ממשלת ישראל, והקמתו נעשתה באמצעות חוק מיוחד של כנסת ישראל. חוק המרכז הישראלי לקידום תרבות האדם, תשי"ט־1958, כלומר "חוק מכון ון ליר", החליט על הקמת "המרכז הישראלי לקידום תרבות האדם" הראשון מסוגו בישראל של שנות ה־50. החוק מעניק למכון מעמד מיוחד של פטור מתשלום מיסים למדינה או לרשות מקומית - הטבה שמסתכמת במאות אלפי שקלים בשנה, ובמצטבר במיליוני שקלים. שווי השטח שהקצתה המדינה למכון בחינם נאמד במאות מיליוני שקלים. מחזור תקציבו ב־2023 עמד על 27 מיליון שקלים, רובם מקרן ון ליר בהולנד.

לצורך התחקיר, שפורסם באוגוסט 2022, שוחחתי עם ראש המכון פרופ' שי לביא ועם חוקרים שונים. הם קיבלו במה רחבה ומכבדת לענות לשאלותיי ולהסביר את עמדתם. הם טענו: "המכון מחויב לריבוי דעות וקולות. הניסיון להציג את המכון כמקדם אג'נדה פוליטית חד־ממדית מסלף את המציאות. כל מי שמכיר את פעילות המכון יודע שמטרתו היא לאתגר את החשיבה האקדמית ואת השיח הציבורי".

בתחילת השבוע, כשהעירו את תשומת ליבי לפרסום תוכניית הכנס, נחרדתי רק מלהציץ בה. הכותרת, "אין חפים מפשע בעזה - השלכות על אוכלוסייה אזרחית", עוד נראית תמימה, אולי אפילו הוגנת. מן הסתם ידונו באוכלוסייה הערבית בעזה, וכך גם באוכלוסייה היהודית בעוטף עזה ובישראל בכלל, חשבתי. נאיבית שכזו. בעיון מעמיק יותר, סדר היום של הכנס נראה כאילו נלקח מהתביעה של דרום אפריקה בבית הדין בהאג: "הפיכתם של מתקני הכליאה הישראליים לרשת של מחנות עינויים", "אנשי רפואה פלשתינים על הכוונת: העלמה, מעצר לא חוקי והחזקה בתנאים לא אנושיים", "הרעבה כמדיניות רשמית ובתמיכת בג"ץ", "שותפות ביהמ"ש העליון בהיעלמותם הכפויה של הפלשתינים". הפלשתינים בה"א הידיעה. נעלמו? כולם? בחסות בג"ץ? מוזר שלא שמעתי על כך בחדשות.

אם איני טועה, ב־7 באוקטובר נרצחו כ־1,200 ישראלים ורבים מהם נעדרו במשך שבועות ארוכים, וחלקם גם חודשים. עוד 251 נעלמו, וביניהם קשישים, נשים וילדים, ברחבי עזה. בחדשות בשורות איוב על אם, פעוט, תינוק וקשיש שיחזרו אלינו בארונות - אבל למכון ון ליר חשוב להשמיע את "מה שלא משמיעה התקשורת הממוסדת". אז נרשמתי לכנס ובאתי לשמוע. בבוקר יום רביעי שתיתי שתי כוסות מים, ולקחתי נשימה עמוקה.

שאלות קשות? לא אצלנו

ירושלים של בוקר יפה כתמיד, וכך גם המכון המפואר. כמה עשרות פנסיונרים וסטודנטים, אחרי קבלת פנים של קפה וקרואסון, מתקבצים אט־אט באולם הכנסים, ומתיישבים בכיסאות המרופדים ליד השולחנות המעוצבים בחצי מעגל מסביב לשולחן עגול.

המושב הראשון עוסק ב"החרבת המרחב העירוני והשלכותיה", ומנחה אותו פרופ' אביגיל יעקבסון מהאוניברסיטה העברית. בפתח דבריה היא מספרת בגאווה שארגנה ארבעה אירועים תחת הכותרת "עזה בעברית", שמטרתם להנכיח את עזה במרחב הציבורי באוניברסיטה העברית. היא מונה את ההרוגים משני הצדדים, מזכירה במשפט את החטופים (ש"הופקרו לגורלם", ולא, חלילה, נחטפו בידי טרוריסטים ואזרחים עזתים), ומציגה את הנתון הבא: 92% מהבתים בעזה נהרסו או נפגעו במלחמה. ד"ר דותן הלוי מאוניברסיטת תל אביב סוקר את "ההיסטוריה של העקירה כמצב קבוע", ומדבר על עקירה בין־דורית כמצב קבוע שמאפיין את כל הדורות ברצועה. הוא מסביר שרצועת עזה היא תוצר של "הנכבה" ב־48', וסוקר כיצד ב־1971, במבצע צבאי שהוביל אריאל שרון, צה"ל פעל כדי לייצר שדרות רחבות לנגמ"שים ולטנקים כדי להתמודד עם "הגרילה מתוך מחנות הפליטים". הוא מציג מסמכים צה"ליים עם רשימות שמיות של כ־2,300 תושבים שקיבלו התראה לפינוי בתיהם. חלקם עברו לאזורים אחרים ברצועה, רובם לאל־עריש שבסיני. במקביל, בדואים מסיני קיבלו הזדמנות ליישוב של קבע בדאהרייה.

הסכמי קמפ דייוויד חצצו בין סיני לרצועת עזה, ובמסגרתם סוכם על העברת אוכלוסייה מעזה בחזרה לסיני ומסיני לעזה. הלוי מתאר את "נוף העקירה" של האוכלוסייה הערבית, אך שוכח להזכיר את האוכלוסייה היהודית שנעקרה מסיני. גם כשהוא מזכיר בהמשך במילה אחת את ה"התנתקות", הוא מדבר על עקירתו לישראל של כפר סייענים עזתים - אך לא טורח להזכיר את 8,000 התושבים היהודים שנעקרו מרצועת עזה, שביניהם רבים שכבר נעקרו מסיני. הוא כמובן גם לא מזכיר את אלה שנשחטו או נעקרו בשלישית אחרי שקבעו את גורלם בעוטף עזה. על זה נאמר - העיקר ההקשר. בכישרון רב, הלוי לא מזכיר את רשת המנהרות שמתחת למרחב העירוני, או את הטילים שיוצאים מתוכו אל המרחב העירוני בישראל. הוא גם לא משתמש, אף לא פעם אחת, במונח "טרור". בעזה יש רק "גרילה" ו"התקפות". מחיאות כפיים מהקהל.

אחרי הפרק ההיסטורי - עוברים להווה עם אלה נבות, יוצרת תוכן מארגון "גישה". רוב דבריה מוקראים מן הכתב, כך שהם לא פליטת פה. היא מתארת את הסבל שעבר על 1.9 מיליון העקורים בעזה, שלטענתה כלל עקירה מכוונת, הרעבה, חסימת סיוע הומניטרי, ניתוק מכוון של אמצעי תקשורת וחסימת המעברים. משום מה, היא לא מזכירה שמי שסגרה את מעבר רפיח היתה מצרים, בניגוד לנוהג ההומניטרי הבינלאומי. היא מתארת 95 התראות פינוי שצה"ל פרסם באזורים שונים ברצועה, ומדגישה כמה פעמים: "שום מקום ברצועת עזה לא היה הומניטרי או בטוח. גם לא האזור ההומניטרי, שישראל היא זו שקראה לו כך. גם שם היו הפצצות". את ההקשר ההכרחי - הפצצות מתוך האזור ההומניטרי וירי חסר אבחנה אל אוכלוסייה אזרחית בישראל - הס מלהזכיר, הוא לא רלוונטי לדיון. אף שהדיון עצמו כלל לא יכול היה להתקיים לו ירי הטילים מעזה אל ערי ישראל, וביניהן ירושלים, היה נמשך.

החוק הבינלאומי מחייב להזהיר אוכלוסייה ולאפשר לה להתפנות מאזור מלחמה - אבל מבחינת "גישה", פינוי צפון הרצועה מאוכלוסייה אזרחית עזתית הוא דווקא פשע מלחמה. ישראל כבר אפשרה לתושבי צפון הרצועה לעלות צפונה - את זה נבות אפילו מזכירה בחלק אחר מדבריה - אז איך פינוי זמני מאזור מלחמה הוא פשע מלחמה? עולם הפוך.

מישהו מהקהל מעז להפריע לנבות, ולשאול מהי עמדתו של "גישה" לגבי הגישה למנהרות. האווירה מתחממת. למשך שלוש דקות, הדיון הפסבדו־אקדמי נקטע. המנחה, שעד עכשיו שאלה את הדוברים שאלות מלטפות, עוברת לטון זועם ותקיף. הקהל נוהם ומגנה את המפריע, המכונה "טרול". ראש המכון ניגש אליו ומאיים ברמיזה כי יזמין משטרה אם יתפרץ שוב. אני נזכרת בחוויה שעברנו בכנס של "ישראל היום", שאליו הגיעו בריוני המחאה ובמשך יותר משעה צרחו וסתמו את פיותיהם של דוברי הכנס. אין ספק שבמכון ון ליר יעילות סתימת הפיות של מי שמעיזים להעיר מהקהל או לאתגר בשאלות רבה יותר.

"אף שהרשויות הישראליות טענו שהעקירה נעשתה כדי להגן על אזרחים - אנחנו יודעים ויודעות בדיוק מה קרה", מסכמת נבות את דבריה אחרי שהרוחות נרגעות. "הוראות הפינוי שהוצאו, לצד חסימת התושבים מהאפשרות לשוב, ושימוש הצבא בשטחים לצורך הקמת תשתיות בסיסים, ובהמשך אולי אף התנחלויות, עולים לכדי פשע מלחמה, 'העברה בכפייה', ומעידים והעידו על תוכנית אפשרית לטיהור אתני... לישראל, למרות התחייבותה, לא היתה תוכנית להבטיח את שלומם של תושבי עזה. העקירה המאסיבית פגעה במיליוני אנשים, שניסו לשרוד בתנאים בלתי אפשריים". הניסיון שלי להשחיל שאלה על ירי הטילים מתוך האזור ההומניטרי, או על שיירות אינסופיות של משאיות סיוע הומניטרי שנכנסו לעזה דרך ישראל, לא צולח ("לצערנו בדיוק נגמר הזמן"). בסוף המושב, כשאני ניגשת אישית אל נבות ומציגה עצמי כעיתונאית, היא מסרבת לענות לשאלותיי. בהפסקה אני שוקלת לכלות את יגוני בקרואסון, אבל יודעת שאין סיכוי שהוא יירד לי בגרון.

רופאים לזכויות טרור

במושב הבא העסק רק הולך ומחמיר. שי פרנס מ"בצלם" מציג את הדוח של הארגון "ברוכים הבאים לגיהינום", וטוען כי מתקני הכליאה הישראליים הפכו ל"רשת של מחנות עינויים". הדוח מתבסס על 55 עדים, שעדותם מובאת בווידאו באתר "בצלם", שמתארים לכאורה אלימות, הרעבה, מניעה של טיפול רפואי, צפיפות והתעללות פיזית, נפשית ומינית. אין שום דרך אקדמית לדעת מהי אמת ומהי גוזמה בדבריהם, או להבין באיזה שיעור מדובר מתוך כלל המקרים. אין ספק שתנאי הכליאה בישראל הוחמרו עקב מספר העצורים הגדול והמצב המלחמתי, וכן בעקבות שינוי המדיניות שהוביל השר ארדן בעבר, ושהמשיך להוביל בן גביר. אבל האוזניים שלי לא מסוגלת לשמוע יותר. שוב ושוב צפות לעיניי תמונותיהם של החטופים שלדי האדם שיצאו מהגיהינום העזתי, ותמונותיהם של אלה שלא זכו לצאת ממנו בעודם חיים.

הדובר הבא, נאג'י עבאס מ"רופאים לזכויות אדם", טוען כי ישראל מתעמרת דווקא בצוותי רפואה בעזה, לא רק כדי להוציא מהם מידע על החטופים - אלא גם כדי למנוע מהם לשרת את האוכלוסייה ולגרום לה לברוח בהיעדר שירותי בריאות, בדומה למה שהיה בסוריה. עו"ד עביר בכר, לשעבר מארגון עדאלה, טוענת שישראל מעלימה פלשתינים בכפייה ושאנשים לא יודעים היכן בני משפחתם עצורים או מוחזקים. היא שוכחת לציין כי בשבועות הראשונים של המלחמה היה כאן כאוס שבו גם אזרחים ישראלים היו בגדר נעדרים. היא גם מודה שבהמשך ישראל פתחה מוקד מידע, שבו משפחות בעזה וביו"ש יכלו לקבל מידע על בני משפחתם העצורים. איך הדבר הזה עולה בקנה אחד עם הכותרת "היעלמות כפויה של הפלשתינים"? לאללה הפתרונים.

מישהו בקהל מעז לשאול איך ישראל אמורה להילחם נגד ארגון טרור שלא מכבד את החוק הבינלאומי. "אם חמאס לא מאפשר לצלב האדום לבקר חטופים - אז גם ישראל צריכה למנוע ביקורים של הצלב האדום אצל העצורים הפלשתינים? ישראל צריכה להחליט אם היא מדינה מסודרת או מיליציה", עונה עבאס.

הפעם, לקראת הסוף, אני מצליחה להשחיל שאלה. הצבעתי יפה. אני שואלת אם החוק הבינלאומי והאתיקה הרפואית מחייבים רופא שפוגש חטופים - נניח אם עם שני ילדיה שהגיעו לשיפא, או רופא שביצע בחטופה ניתוח בלי הרדמה - לדווח על כך לרשויות הישראליות, לבית הדין בהאג או לפחות לצלב האדום.

"רופא מחויב לדווח על עינויים, אבל איך את יודעת שהם לא עושים את זה?", עונה עבאס. מנחת הדיון, טל שטיינר מ"הוועד הציבורי נגד עינויים", דווקא לא משוכנעת באותה מחויבות. "אני מסכימה עם נאג'י ואיתך. יש לנו ציפייה מוסרית מרופאים לדווח על מטופלים שעוברים התעללות. יש לי ציפייה זהה מרופאים ישראלים לעשות את זה. לצערי, רופאים בשני הצדדים כשלו בזה במלחמה הזו בצורה קשה מאוד. הרופאים בעזה נמצאים תחת שליטה של ארגון טרור (הו, סוף כל סוף מזכירים שמדובר בארגון טרור; מחשבותיה של י"א), ויכולים לשלם בחייהם על דיווח כזה. אני לא יודעת מה הייתי עושה במצבם, אם הייתי יודעת שאם אדווח על אותו אדם חסר ישע - למחרת יחסלו את המשפחה שלי. לרופאים כאן בישראל, לעומת זאת, אין את אותן הנסיבות, ולמרות זאת הם כשלו בכך פעם אחר פעם". העינוי - סליחה, הדיון - הסתיים.

מטעם מכון ון ליר נמסר:  "המכון מאמין בריבוי דעות ומתן קול לקהלים שונים. בכנס המדובר ישמעו קולות שונים ובכללם קולות שלרבים בישראל קשה לשמוע, קולות שמתקשים למצוא את הבמה בימים אלה, ומכאן חשיבותו".

"המכון גאה להיות מוסד שנותן גם לקולות אלו להישמע. ריבוי הקולות אינו נמדד בהכרח באירוע מסוים, אלא בהסתכלות רחבה על הדברים. רק לפני שבועיים נערך במכון כנס נוסף, אשר עסק בקונפליקט שבין שורשיות לאוניברסליזם בהקשר למלחמה בעזה. בכנס הזה דיברו בין היתר מילואימניקים ואנשי הציונות הדתית" הוסיפו.