סליחה, מכולנו: הכבוד האחרון שמגיע לחללים החטופים

סליחה. יש רגעים שבהם גם מי שעובדים עם מילים נותרים ללא מילים. אתמול היה רגע כזה. הרגע שבו הגיעו לישראל הארונות של שירי, אריאל וכפיר ביבס, ולצידם הארון של עודד ליפשיץ. ארבעה תושבי ניר עוז. האחד מדור המייסדים - האחרים מדור העתיד, שהיונה שהבטיחו לו התחלפה בהפקרה, ובחטיפה, ובמוות.

אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים. כבר 500 ימים ויותר, התמונה של שירי כשעיניה מבועתות ובידיה שני הג'ינג'ים הקטנים לא יוצאת לי מהראש. מי יודע מה עבר עליהם מאז ועד שנהרגו בבית כלשהו בדרום הרצועה: האם היא מצאה מילים לנחם ולהרגיע אותם? האם היה לה אוכל לתת להם? האם הבינה שסופם מגיע? האם זכתה לומר להם מילים אחרונות של פרידה?

ואני חושב על ירדן ביבס. איך הוא ימצא מילים לומר בהלוויה. על הקדיש קורע הלב. על מה שיגידו לו. ועל המילה האחת שהוא זכאי לה כל כך, ושלא תיאמר: סליחה. סליחה שהפקרנו אותך ב־7 באוקטובר. וסליחה שהפקרנו אותך תקופה ארוכה מדי עד שחזרת. וסליחה שלא הצלחנו להציל את שירי שלך, ואת אריאל וכפיר. וסליחה על הבית שלך שחרב. וסליחה על הקהילה שלך שרוסקה. וסליחה שהפכנו את המשפחה היפה והצנועה שלך לסמל של החורבן הכללי שלנו.

ואולי טוב שכך. אולי עדיף שתמונתם של שירי, אריאל וכפיר תעמוד לנגד עינינו בכל רגע. שנזכור את המחיר. ושנזכור את "על השחיטה" של ביאליק, שאמנם נכתב לפני 122 שנה - אבל עוד רלוונטי מתמיד, כי גם כיום "נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן", והנקמה חייבת לבוא. לא נקמה ברברית, תנ"כית, אלא נקמה מושכלת: למען יידע כל מי שיחשוב לתקוף שוב כי לא תהיה לו תכלית ותוחלת.

זה יקרה כשחמאס לא ישלוט עוד בעזה, וכשהרצועה תפורז ולא יישקף ממנה איום לניר עוז, ולבארי, ולכפר עזה, ולנחל עוז, ולמי שיחליטו לרקוד בגבול העוטף, ולתושבי שדרות ואופקים ולב הארץ. וזה יקרה כשישראל תשלב את עוצמתה הצבאית עם תבונה מדינית, שתביא לעזה ריבון אחר. וזה יקרה כשהיא תבין שלא יהיה ניצחון ללא אחדות פנימית, שרחוקה מאיתנו כל כך.

וזה יקרה רק אחרי שיחזרו החטופים. כולם. לא רק החיים, שזמנם אוזל, אלא גם המתים. כדי להתיר ספקות ולסגור קצוות, וכדי שלא יסתובבו בינינו רון־ארדים נוספים. עניינם קודם לכל, גם לנקמה וגם לניצחון.

חטופים. אחרי ארבעת החללים שהגיעו אתמול, מחר יגיעו שישה חטופים חיים. ואחריהם, מתישהו בשבוע הבא, עוד ארבעה חללים. בזה יסתכם השלב הראשון של ההסכם, שיושלם כמה ימים מוקדם מהצפוי, כשברקע כבר מתנהלות שיחות על השלב הבא - שבו אמורים לשוב מעזה שאר החטופים החיים, שלפחות 12 מהם העבירו אותות חיים דרך חטופים ששבו בשבועות האחרונים.

הרבה מאוד מלל מסתובב בימים האחרונים בתקשורת וברשתות החברתיות סביב המו"מ, וכדאי לעשות בו קצת סדר. נתחיל בעובדות: ההסכם הנוכחי זהה לזה שסוכם כבר במאי אשתקד, על פי הקווים שקבע אז רה"מ נתניהו. מאז לא השתנה הרבה, למעט דונלד טראמפ. נחישותו - יש שיאמרו הנחייתו - היא שהשיבה הביתה 25 חטופים חיים ושמונה חללים.

הלאה. החלפתו של צוות המו"מ לא שינתה דבר. הצוות הקודם, בראשות דדי ברנע ורונן בר, פעל בדיוק, אבל בדיוק, לפי הנחיותיו של נתניהו. כן, הם רקעו ברגליים ורצו יותר. כן, הם חשבו שהקו שהוא מוביל מפקיר חטופים לגורלם. כן, הם ידעו שנתניהו ואנשיו (ושותפים נוספים לקואליציה שלו) משבשים את המו"מ במכוון. אבל הם היו ועודם חיילים נאמנים של המדינה, ופעלו בהתאם להנחיות שקיבלו. הניסיון להפיל עליהם את הכישלון הוא נלעג. אחראי מי שנתן להם את המנדט.

נמשיך. את פריצת הדרך הדרמטית לא השיג הצוות החדש בימים האחרונים, אלא הצוות הישן בחודש שעבר בדוחא. שם סוכמו הפרטים שעומדים בליבת ההסכם שמומש כעת. מה שהשתנה עכשיו זה בטכניקה, וגם זה קרה ללא קשר לישראל: חמאס הוא שיזם (כבר לפני שבועיים) את איחוד שתי הפעימות האחרונות של שחרור החטופים החיים, ואת שחרור החללים אתמול. זהות צוות המו"מ הישראלי לא היתה רלוונטית לכך. הסיבה לכך שהוא הוחלף היא פוליטיקה פנים־ישראלית, שאפילו יש לה שם: "קטארגייט".

נתניהו מבועת מהחקירה הזאת, שמלחכת את שולי לשכתו. הוא מבין שציבורית, אין לו דרך להסביר שהוא העסיק יועצים ללא סיווג ביטחוני שהסתובבו בקודש הקודשים, ושעבדו במקביל בשביל מדינה עוינת. והוא מבין שהאחריות להעסקתם היא עליו. והוא מבין שאם יעמיקו ויחפרו ויחקרו - כנראה יגלו עוד דברים שנעשים בלשכתו ובסביבתו הקרובה, שלא משרתים (בלשון המעטה) את ביטחון המדינה ואת האינטרסים שלה.

ולכן נתניהו, כדרכו, מנסה להפוך את התמונה. באמצעות שופרותיו, הוא מפזר מסך סמיך של עשן ויוצא להתקפה. כך צריך לראות את דרישתו - שהופיעה בפתאומיות - להציג לו בתוך זמן קצר את תחקירי שב"כ על 7 באוקטובר. עזבו את העובדה שהתחקירים האלה לא הושלמו, את נתניהו זה לא מעניין. הוא לא צריך את שב"כ חזק, בעמדתו של הצייד - הוא צריך אותו חלש, בעמדתו של הניצוד. והדרך להחלשתו של שב"כ עוברת בהדחתו של בר, בדיוק כמו שהדרך להשלמת המהפכה המשפטית עוברת בהדחתה של גלי בהרב־מיארה.

הכל ברור וגלוי על השולחן. המסכות הוסרו. נתניהו וממשלתו לא למדו דבר ממה שקדם ל־7 באוקטובר, הם רק איבדו את המעצורים ואת הבושה. הם לא הפנימו את הלקח העיקרי מהמחדל, שקרה במשמרת שלהם ובאחריותם המלאה: שאם ישראל לא תהיה מאוחדת - היא לא תהיה. וכדי שהיא תהיה מאוחדת, היא צריכה לסגור את הסיפור שהתחיל בשבת ההיא. והסגירה הזאת מתחילה בחטופים, והיא חייבת לעבור דרך ועדת חקירה ממלכתית, שתברר מה קרה ולמה קרה, ובעיקר - מה עושים כדי שזה לא יקרה שוב.

וככל שנתניהו יברח מזה, בתואנות שונות (שמנוגדות לכל סקר) של "רצון העם" - כך המציאות תרדוף אחריו. כי העם אומר את דברו בקול ברור. ומי שלא הבינו זאת אמש, כשההופעות בוטלו והמסעדות נסגרו וההמונים יצאו לכיכר אחרי שהגיעו הארונות מעזה, ומי שלא הבינו זאת כשהמילואימניקים נאנקו תחת העומס, ומי שלא הבינו זאת כשהצפונים והדרומים הופקרו - יבינו זאת כשהמחאה העצומה תתפרץ. והיא תתפרץ.

עזה. ההמשך תלוי בטראמפ. שליחו, סטיב וויטקוף, כבר מדלג בין הבירות השונות. רגע הוא בירושלים, רגע בדוחא ורגע בקהיר, ובתווך בריאד, מנסה לגבש עסקה רחבה יותר, שתכלול גם נורמליזציה עם סעודיה ועם מדינות נוספות. וויטקוף נשמע נחוש, והוא גם משוכנע שיצליח. מבחינתו, השלב הבא הוא לא עניין של אם, אלא רק של מתי.

נתניהו משחק בינתיים בשני המגרשים. צוות המו"מ החדש מנהל מגעים על שלב ב', ובמקביל צה"ל מקדם תוכניות והיערכות לאפשרות של חידוש הלחימה. שותפיו לקואליציה (וגם שרים ממפלגתו), שנשבעו כי יפרשו או ימרדו אם ישראל לא תסתער מחדש על עזה בתום השלב הראשון של ההסכם, בינתיים יושבים בשקט. נתניהו בוודאי מכר להם לוקש כלשהו, וסיפר שאלה רק דיבורים, ושממילא הכל זה שלבים זמניים עד לגירוש של תושבי עזה.

אז זהו, שהשיחות רציניות. וחמאס לא פראייר, הוא יודע לשחק בקלפים שלו היטב. ולכן הוא מציע שחרור של כל החטופים החיים בפעימה אחת בהמשך, ולא בטפטוף מורט העצבים שהורגלנו אליו כאן בישראל בשבועות האחרונים. ולכן הוא גם משתף פעולה עם השיח הפנים־ערבי, שמנסה לקדם פתרון - כמשקל־נגד לתוכנית טראמפ - שחמאס יוותר מרצונו על השלטון ברצועה ובמקומו ישלוט בה גוף אחר.

לישראל יש ניסיון רב עם מתכונת כזאת מלבנון. חיזבאללה השכיל להותיר לממשלת לבנון את הטיפול בכל מה שרע ובעייתי - בתשתיות, בעוני, בבריאות, בחינוך - ושימר לעצמו את פוזיציית הגיבור, הג'יהאדיסט שנלחם בישראל. סביר שחמאס ינסה לעשות אותו הדבר, וכאן יהיה מבחנה של ישראל: להבטיח שהוא יורחק על־אמת מכל מוקדי השלטון, ושעזה לא תפורז במילים, אלא במעשים.

כדי שזה יקרה, ישראל נדרשת להשפיע על המו"מ. להבטיח שהאינטרסים שלה יישמרו, ושהאינטרסים של האויבים שלה יגומדו. ולנסות לעשות את זה בלי חזרה ללחימה, שמשמעותה המיידית היא סכנה לחיי החטופים וחיילים הרוגים ונטל כבד נוסף על המשק. זאת משימה קשה - אבל היא לא בלתי אפשרית כשארה"ב נמצאת בצד שלך על־מלא, וכשהעולם מבין שהוא צריך להתיישר איתה.

בניגוד לתדמית שהוא מבקש לשווק לעצמו, נתניהו הוא נושא ונותן גרוע, שדוחה החלטות לרגע האחרון וגם אז מתקשה לקבל אותן, ולבסוף נלחץ מהגורם החזק ביותר שנמצא בסביבתו. בחודשים האחרונים היו אלה בן גביר וסמוטריץ', עד שהגיע טראמפ. צריך לקוות שעכשיו ישראל תפעל באופן מסודר ומתוכנן יותר, ובעיקר שלא תניח לדברים לקרות מעצמם. כך היא נהגה ערב הסכם הגרעין הקודם עם איראן, שבפועל נכפה עליה. צריך לקוות שהפעם היא תנהג אחרת, כדי שלא ייכפה עליה הסכם רע נוסף בעזה. זה יהיה מבחנו של נתניהו.

קיבוצים. ארבעת החטופים החללים שחזרו אתמול מעזה היו קיבוצניקים, מניר עוז. גם ארבעת החללים הבאים שיחזרו יהיו חברי קיבוצים שונים בעוטף. ובהמשך להם יש עוד קיבוצניקים חטופים רבים, חלקם בין החיים ורבים מהם שלא.

ועל הרקע הזה (ולא רק), לא היה אפשר להכיל את דבריו של שר התקשורת שלמה קרעי, שאמר בכנסת לאלון שוסטר: "אתה קיבוצניק, אוכל אוכל אורגני, מדושן עונג. מתי סבלתם בקיבוצים מיוקר המחיה? תבוא אלינו למושב, תבוא לפריפריה, תבוא למי שבאמת סובלים מיוקר המחיה - אבל אתה, כקיבוצניק, מרים דגל של יוקר המחיה".

שוסטר, תושב קיבוץ מפלסים ולשעבר ראש מועצת שער הנגב, נלחם בשבת השחורה על חייו, ועל חיי משפחתו, ועל חיי הקיבוץ שלו והקהילה שלו. וכל מי שביקרו שם יודעים שהחיים שלהם - לפני וודאי שאחרי - רחוקים מלהיות מדושנים, ולא רק כי חמאס היה ועודנו מעבר לגדר. הם גרים בבתים קטנים (בחלק מהבתים בניר עוז המטבח עדיין נמצא בחוץ), וכוחם הוא לא בעושר, אלא בקהילה, שהיא פסיפס ישראלי שלם: מנצור מכיסופים, ושרעבי (שניים) מבארי, ודמארי מכפר עזה, וגם יהלומי מניר עוז ועידן מנחל עוז. המשותף לכולם הוא שהם קיבוצניקים, ושהם ציונים. אה, כן - וגם שהם חטופים.

בניסיון ליישר את דבריו, קרעי צייץ ברשת X כי לא דיבר על קיבוצי העוטף, אלא על קיבוצי הצפון. כלומר על מנרה ההרוסה, ועל משגב עם, ועל יפתח ומלכיה ועוד קיבוצים רבים שהפקירה הממשלה - אותה ממשלה שקרעי חבר בה, וכעת הוא מעז לטעון שהם "מדושני עונג". הם, שכבר 500 ימים ויותר לא גרים בבית, שהקהילה שלהם התפרקה, שהילדים התפזרו - הם בעיניו מדושני העונג.

את הציוץ שלו חתם קרעי באמירה: "לא תצליחו להסיט את הדיון מהאמת - השותפות שלכם עם קטאר, המיליונים שאתם מקבלים ממדינות זרות, והניסיון שלכם לרסק את המדינה מבפנים". אורי זוהר המנוח היה אומר לו "הפוך, גוטה".

מי שמקבלת כסף מקטאר היא לשכת ראש הממשלה, ומי שמרסקת את המדינה מבפנים היא הקואליציה שהוא שותף פעיל בה, ושגם כיום לא מתביישת לפגוע בדמוקרטיה, ולפגוע במערכת המשפט, ולפגוע במערכת הביטחון, ולפגוע בתקשורת, ולעשות את כל זה כשכל סקר ומשאל אפשרי מראים שאין לה מנדט מהעם.

יום הולדת. אני פוגש בני משפחה של חטופים בכל יום, בשידורים ולא פעם גם מחוץ לאולפנים. בכל מפגש איתם אני מנסה לחשוב מה הייתי עושה לו הייתי במקומם. ספק אם היה לי פטנט חדש. את הכל הם ניסו: לדבר בשכל, לדבר ברגש, לדבר חלש, לדבר חזק. המציאות הפכה אותם למומחים לאסטרטגיה ולגיאו־פוליטיקה ולמשפט בינלאומי ולרפואה ולפסיכולוגיה. דבר אחד היא לא נתנה להם: מפתח לפתרון.

קטונתי - נדמה לי שקטונו כולנו - לנוכח מה שעוברים קרובי החטופים. זר לא יבין זאת. המינימום שאנחנו יכולים לתת להם זה אמפתיה ותמיכה. כי זה רק מקרי שמי שנחטפו בקיבוץ היו הקרובים שלהם, ולא שלנו. וזה רק מקרי שמי שנחטף בנובה היה הבן שלהם, ולא הבן שלנו. וזה רק מקרי שהחיילים שנחטפו היו בני המשפחה שלהם, ולא בני המשפחה שלנו.

ולכן, מאז השבת ההיא, הבקשה שלי ממי שעובדים איתי היא לקבל בחיבוק כל משפחת חטופים, ולנסות להגיד "כן" לכל בקשה שלה. וגם למשפחות החללים, ובהמשך לכך למשרתי המילואים, ולמפונים, ולבעלי העסקים - ולכל מי שצריכים שנושיט להם יד בשעתם הקשה. ומאז 7 באוקטובר נצברו פה המון אנשים ששעתם קשה.

לפני תשעה חודשים, בשעת ערב מאוחרת, התקשר אלי העורך שלי ואמר לי שענת גלס, אמה של ים, התצפיתנית שנרצחה בנחל עוז, מבקשת לבוא למחרת לדבר על מיזם הנצחה לבתה. היא ביקשה לבוא ביום הספציפי הזה, 22 במאי, כי זה יום ההולדת של ים. הסכמתי, כמובן. גם כי לא אומרים לא, וגם כי 22 במאי הוא גם יום ההולדת שלי.

ובעוד ענת ואני משוחחים בשידור, קיבלתי הודעת ווטסאפ ממספר שאני לא מכיר. זאת היתה ניבה ונקרט, אמו של עומר שחטוף גם הוא בעזה, שכתבה שגם לו יש יום הולדת באותו היום, וביקשה שנשדר סרטון קצר שהמשפחה הכינה עבורו. שידרנו, כמובן, ומאז ניבה ושי, אביו של עומר, נכנסו לי עמוק ללב. ביחד דיברנו לא פעם על יום ההולדת הקרוב, וקיווינו שאותו עומר כבר יזכה לחגוג בבית. ומחר עומר חוזר.