מדינה נעטפת בשכבה כבדה של עצב

הדממה נקרעה. לא בבת אחת, אלא בהדרגה, כמו שהשמש פורצת מעבר לעננים סמיכים. החדשות הגיעו כרעם ביום בהיר, כמו מכה חזקה בלבבותיהם של מיליונים. שירי, אמם של אריאל וכפיר, חזרה עם ילדיה הביתה. אבל לא כפי שכולם קיוו. לא בחיבוקים חמים, לא בשמחה עילאית. היא חזרה עם שני הילדים הג'ינג'ים המוכרים כל כך, שפניהם הפכו לסמל של תקווה, ואז של אובדן. הם חזרו מתים. נרצחו בשבי. יחד איתם חזר גם עודד ליפשיץ, שנחטף מביתו ונרצח אף הוא.

502 ימים של תפילות, של ציפייה דרוכה, של תקווה עדינה שהתנפצה לרסיסים. 502 ימים של דמעות שנשפכו, של נרות שהודלקו, של פתקי תפילה שהונחו בין אבני הכותל. 502 ימים של אמונה שאולי, אולי הם יחזרו שלמים ובריאים. והנה - המציאות היכתה בעוצמה בלתי נתפסת.

בבתי הכנסת, הקהילות התכנסו בתפילה. לא תפילה של בקשה ותחינה, אלא של אבל. של הכרה בכאב הנורא, של ניסיון להבין את הבלתי נתפס. הקולות, בדרך כלל מלאי תקווה, היו כבויים, רוויים בצער עמוק. הדמעות זרמו מלוות באנחות כבדות. ההלם היה מורגש באוויר, כמו שכבה כבדה של עצב. כל אחד ניסה למצוא נחמה, למצוא מילים להביע את הכאב האינסופי. תמונותיהם של אריאל וכפיר הופיעו על גבי כרזות המחאה, הזכירו לכולם את הפנים החמודות שהפכו לסמל הטרגדיה.

במקביל, זעם עז התפשט ברחבי הארץ. זעם על האכזריות, על הפחדנות, על הטרור. זעם על חוסר האונים, על חוסר היכולת למנוע את האסון הזה. הזעם הזה, ששכן בתוך הלבבות של כולנו במשך חודשים, התפרץ כעת בעוצמה אדירה.

ביום רביעי, בדיוק ביום שבו הגיעו הבשורות הקשות, יום שבו האומה כולה שקעה באבל, התכנסו כל שלוחות חב"ד בכנס השנתי שלהן בניו יורק. הכנס, שנועד להיות חגיגה של אחדות ושל תורה, היה עטוף בצילו הכבד של האסון. התקווה והשמחה שהיו אמורות להאיר את האירוע הוחלפו בצער עמוק ובתפילה. ההבדל בין אווירת החגיגה הצפויה לבין המציאות הקשה היה מחריד. הניגוד בין שמחת החיים לבין הכאב העמוק היה כמעט בלתי נסבל.

הזעם, הכאב והאירוניה המרה התערבבו יחד, ויצרו ענן כבד של עצב שריחף מעל הארץ כולה. שירי, אריאל, כפיר ועודד - שמותיהם יישארו חקוקים בלבבות לנצח, סימן קשה לאובדן, תזכורת נוראה למחיר הכבד של החיים. 502 ימים של תקווה, שהתנפצה לרסיסים. "נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן", כתב ביאליק בשירו "על השחיטה", ואם יש מסר אחד, מהדהד ומדמם, הוא זה: עזה צריכה להיחרב עד היסוד. לא יהיו חיים לצידן של חיות הטרף שרצחו, טבחו ואנסו, ואז עוד הביאו את הילדים ואימותיהם לראות את ארונות הרצח כאילו מדובר במופע רחוב. אין תקווה עם החלאות האלה, אין חיים ואין שלום. רק דם, אש ותימרות עשן.

כל הפתרונות קשים

חזרתם קורעת הלב של עודד ושל בני משפחת ביבס, והרצח המזוויע של הילדים הפעוטים, מעניקים שוב תזכורת אכזרית מי הוא העם שעדיין נמצא בחצר האחורית של היישובים והקיבוצים בדרום, ולמה אין שום סיכוי שהמצב שהיה לפני שמחת תורה 2023 יכול להימשך - אף שהאויב מחזיק בידיו עוד עשרות חטופים, שאותם לקח כתעודת ביטוח להישרדותו.

הדיבורים על השלמת העסקה עכשיו ומלחמה בחמאס אחר כך הם לא רק דיבורי סרק, אלא שקרים מפורשים. השלמת העסקה אומרת שחמאס נשאר בעזה. הוא אמנם ייאלץ לרדת מהשלטון במידה כזו או אחרת, כדי לאפשר למדינות המתנגדות לו, כמו איחוד האמירויות וסעודיה, לשקם את עזה, דבר שאינו יכול לעשות בכוחות עצמו - אבל יד על ההגה תמיד תישאר לו, עד שיחזור לאחוז בו בשתי ידיים. אם לא בשנה הבאה, אז בעוד חמש, או עשור. סבלנות תמיד היתה לו.

השלמת העסקה מבטיחה שאין חזרה ללחימה. לכן, כל אלה שרוצים לאחוז את החבל בשני קצותיו - שמבקשים לשחרר את החטופים כי אין להם זמן וכי הם סובלים (מה שנכון), ובמקביל מנסים לשכנע שתהיה הזדמנות מאוחרת יותר להמשיך להילחם בחמאס - משקרים ביודעין. לא תהיה הזדמנות. ישראל תהיה כבולה בהסכם, כולל ערבויות בינלאומיות, אמריקניות וכו', שלא יאפשר לה להיכנס לעזה. בטח לא במסגרת מלחמה עצימה כמו באוקטובר שנה שעברה.

כדי שישראל תשתחרר מהסכם כזה, חמאס צריך להפר את הכללים ראשון - כמו לטבוח פעם נוספת, למשל. אז ישראל תוכל לצאת למתקפה, כמו לפני שנה וחצי. כלומר, טבח אחד לא מספיק כדי שישראל תחסל את חמאס אחת ולתמיד, צריך מינימום שניים. אולי יותר, כי גם בטבח הבא ידאגו שם בעזה לקחת כמה חטופים, ולסיים גם את המלחמה ההיא ללא הכרעה.

שומר הסף שנרדם

קל לקחת את הפער שהתגלע בין ראש הממשלה לבין ראש שב"כ לאישי, ללא ענייני, לפוליטי. האינטרס הברור של רונן בר הוא לעשות בדיוק את זה. מרגע שהיחסים בינו לבין בנימין נתניהו עלו על שרטון, נראה שראש שב"כ, שיסיים את תפקידו בקרוב, עושה מאמצים כבירים כדי להפוך עצמו לקדוש מעונה. למי שמשלם מחיר על התנהלות פוליטית מצד ראש הממשלה שהחליט להתנכל לו. ובעיקר - למי שעמד בפרץ ודחף לעסקת חטופים, בעוד נתניהו פעל כל העת להכניס מקלות בגלגליו ולטרפד את מהלכיו פעם אחר פעם.

עוד מעט, כשיפשוט בר את "מדיו" וייצא לאזרחות, הוא יעמוד ויסביר איך אפשר היה להשיג עסקה כבר בחודש מאי, ואולי אף קודם לכן, ולהצטרף בכך לדברים דומים שאמרו יואב גלנט, גדי איזנקוט ובני גנץ, כל אחד בתורו ובפרישתו. הערכה לא בלתי מושכלת תהיה כי כשתגיע שעתו של הרמטכ"ל לומר דברים - נשמע גם ממנו דברים ברוח זו.

אגב, זה לא אומר שהם לא צודקים. נתניהו עצמו לא מסתיר את העובדה שהוא טרפד עסקאות בהזדמנויות שונות. זה לא מפני שהוא לא רצה לשחרר את החטופים, אלא מפני שההצעות הקודמות שהובאו לפניו בידי צוות המו"מ, בראשות בר, חרגו מהקווים האדומים שסימן לעצמו. בעוד הם - ראש שב"כ, ראש המוסד, הרמטכ"ל, שר הביטחון לשעבר ושני הרמטכ"לים לשעבר - חשבו שמדובר בקווים שמותר לחצות, ראש הממשלה סבר שלא. שיש קו שאותו לא עוברים, גם במחיר טרפוד העסקה.

כמו ציר פילדלפי, למשל. הם חשבו שמדובר במחיר שישראל יכולה לשלם עבור עסקה. נתניהו חשב שלא. הפערים לגיטימיים, בעיקר כשהם יוצאים החוצה בוויכוח בין פוליטיקאים. אך כשהם יוצאים החוצה מהדרג שאמור להיות כפוף למקבלי ההחלטות - זה הופך להיות פחות לגיטימי. כשהרמטכ"ל מודיע מול המצלמות שצה"ל יוכל לשמור על הביטחון גם ללא כניסה לרפיח ושליטה על פילדלפי, בזמן שראש הממשלה מציב זאת כקו אדום מול כל העולם, ומול הקמפיין התעמולתי האנטישמי הבינלאומי "עיניים על רפיח", ובכך מחליש את העמדה הישראלית כפי שהיא באה לידי ביטוי מצד הדרג האחראי - מתחילה להיווצר פה בעיה. כשראש שב"כ מנסה לכפות את האג'נדה שלו על ראש הממשלה והשרים - ולא בחדרים הסגורים ובדיונים הביטחוניים שבהם אמורות להתקבל החלטות אלו, אלא בתדרוכים מפי "גורמים בצוות המו"מ" נגד הממשלה וראשה - מישהו החליף את הגולם ביוצרו.

הדברים לא נעשו בתמימות. בתקשורת המרכזית, ראש שב"כ מוצג היום כסוג של שומר סף. בכירים לשעבר במערכת הביטחון, יריבים פוליטיים של נתניהו, קוראים לו להישאר ולא לעזוב. מדובר באותו ראש שב"כ שכשל ב־7 באוקטובר כישלון חרוץ. שלא התריע. שלא ידע ולא שמע. שפעל על דעת עצמו, ושלא חשב לעדכן את הדרג המדיני בהתפתחויות שראה מול עיניו, כי הוא העדיף להאמין לבכירים מצריים שעימם היה בקשר שלא קורה כלום.

לאחרונה, ח"כ טלי גוטליב האשימה את שב"כ בכך שב־7 באוקטובר, בשעה 4:00 בבוקר, הקפיץ צוות טקילה לחלץ שתי עובדות של הארגון ששהו בכפר עזה. עד לרגע זה הדברים לא הוכחשו.

רונן בר הוא לא שומר סף, הוא היה צריך לשמור על הגבול מפני איומים. הוא לא עשה זאת, והיה חלק בכיר ממערכת שכשלה. אבל כמו שהבינו רבים מקודמיו: "הכה בנתניהו, מקם את עצמך בצד הנכון של התקשורת - וחלץ את עצמך". כך נהג מהרגע הראשון.

קטאר - כן או לא?

העימות בין בר לנתניהו אמור היה להתפוצץ מהשנייה הראשונה. ההדלפות מישיבות הקבינט, מקבינט המלחמה ובעיקר מצוות המו"מ תמיד הגיעו מאותו הכיוון - הצגת הממשלה כמי שמטרפדת ומונעת הסכם. במהלך החודשים שבהם בר היה חלק אינטרגלי מצוות המו"מ, ראש הממשלה התריע בפניו כי ההדלפות מ"צוות המו"מ" פוגעות בביטחון המדינה ובאפשרות לקדם עסקה, מכיוון שהן מקשיחות את חמאס. מובן שכל הפניות הללו העלו חרס. לא קרה דבר, לא נפתחה חקירה, ושטף ההדלפות נמשך כרגיל.

נוכחותו של בר בצוות המו"מ היתה מתוקף תפקידו, אך בשום שלב הוא לא מונה ליו"ר הצוות. מי שכיהן בתפקיד עד לאחרונה היה ראש המוסד. בינו לבין נתניהו יש יחסי אמון מסוימים, עד היום. לא תמיד הם רואים את הדברים עין בעין מבחינה אידיאולוגית, אבל בשום שלב נתניהו לא האשים אותו בפנייה למחוזות הקמפיין והשיקולים הבלתי ענייניים.

אף שהיחסים בין ראש הממשלה לראש שב"כ הפכו עכורים, נתניהו, כהרגלו, לא ממהר לפטר נושאי משרה בכירים. הוא לא פיטר את גנץ ואת איזנקוט, הם עזבו מעצמם. את גלנט הוא פיטר, אבל רק אחרי יותר משנה שבה ניסה למנוע ממנו לפעול נגד הממשלה שבה הוא חבר. הוא ידע שהעם בישראל מסתכל. שהאמריקנים מסתכלים. אף אחד מהם לא רוצה וצריך לראות זעזועים מיותרים. אחרי שפיטר את גלנט, ראש הממשלה הבהיר שאין לו עוד תוכניות להזיז בכירים נוספים ממקומם. גם את הרצי הלוי הוא לא פיטר - הלוי עזב בעצמו בסופו של דבר.

בשלב מסוים, בר לא הסתפק בתדרוכים נגד הממשלה בהקשר של עסקאות החטופים. ככה צצה לה משום מקום פרשה, הנחקרת על ידי שב"כ, על קצין במזכירות הצבאית של ראש הממשלה שנסחט באיומים, תוך רמיזות על פרשה עם רקע מיני, כדי לזייף פרוטוקולים הקשורים ל־7 באוקטובר. מה שעם הפרסומים היה נראה כמו אירוע מטורף וחמור - הפך לתקרית אזוטרית וחסרת משמעות. שום קצין לא נסחט. שום פרשה מינית סוערת לא התגלתה.

הפרשה החדשה נראית אפילו יותר מופרכת מהקודמת. היא החלה בידיעה על כך שאלי פלדשטיין, שעבד בלשכת ראש הממשלה עד שנעצר, היה במקביל יחצן של קטאר. הוא מכחיש שאי־פעם עבד עבור הקטארים, אבל מהר מאוד האירוע התגלגל לפרשת "קטארגייט", כשגורמים עלומים קשרו את הפרסום הזה לפרסומים קודמים וישנים על כך שיועצים אחרים בלשכה היו יחצנים של קטאר לקראת המונדיאל. וכמובן, איך לא, אם שלושה יועצים בלשכת נתניהו מעורבים בפרשה - אז בטח גם נתניהו מעורב.

מעניין שבאופוזיציה, שחבריה עטו על הדיווחים כמוצאי שלל רב וקבעו כי קטאר היא מדינת אויב מסוכנת, מעולם לא השמיעו הסתייגות כלשהי מעסקת החטופים, שאותה הוציאה אל הפועל אותה קטאר, או דרישה להפסיק את מעורבותה במו"מ. אסכולת "שלום עושים עם אויבים", שלה הטיפה אותה חבורה במשך עשרות שנים, קרסה ברגע כשהיה מדובר בנתניהו או ביועציו.