פרסום ראשון: הפגישה הסודית בין הבכיר מאוד הישראלי לשליח של בן סלמאן

בעת שעיני הכל נשואות אל המפגנים המזוויעים בעזה, התפתחויות היסטוריות דרמטיות מתחוללות במקומות אחרים לגמרי. בבית ישן של אישיות אמריקנית רבת־השפעה באחת מבירות המערב נערכה לאחרונה פגישה דרמטית, אולי אפילו היסטורית. נציג בכיר מאוד של רה"מ נתניהו ישב זמן ממושך עם שליח רשמי של יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן.

השיחה בין השניים היתה עמוקה, ארוכה ומהותית, ובה־בעת נעימה. כל אחד מצידו הסביר מה נדרש כדי להגיע להסכם נורמליזציה בין ישראל לערב הסעודית. האווירה היתה אינטימית עד כדי כך, שהשניים אפילו נכנסו לתיאור הקשיים הפוליטיים מבית, בשתי המדינות, בדרך להסכם כזה. אצל בן סלמאן, מדובר בפלג השמרני בממלכה ובבית המלוכה, שמתנה כל הסדר בנכונות ישראלית להקים "מדינה פלשתינית". ההתעקשות שם נחושה עד כדי כך, שחייו של מב"ס יהיו בסכנה אם יוותר. זה הרושם שהותיר הסעודי אצל בן־שיחו הישראלי.

אלא ששתי המילים האלה בדיוק - "מדינה פלשתינית" - הן המשוכה הבלתי עבירה כרגע בצידו של נתניהו. גם לפני הטבח, אך בוודאי לאחריו, בצלאל סמוטריץ' יפיל את הממשלה אם העומד בראשה יביע הסכמה לרעיון הנ"ל. כששני האישים נפגשו לפני כמעט חודשיים, איתמר בן גביר עוד היה חלק מהממשלה. מאז שעסקת החטופים יצאה לדרך בן גביר פרש, כך שמצבו הפוליטי המיידי של נתניהו רעוע עוד יותר. כשחוק הגיוס, חוק התקציב וחוק המעונות מאיימים כל אחד בפני עצמו להפיל את הממשלה - "אופק למדינה פלשתינית", או כל ניסוח לולייני אחר, עלול להיות הקש שישבור אותה.

אם נמצאה נוסחה מוסכמת באותה פגישה, איני יודע. מאידך, מה שכן נראה על פני השטח הוא הסתבכות ממשית של המצב מאז נועדו השניים. הנשיא טראמפ נכנס לתפקידו, והטריף את סדר היום העולמי עם התוכנית לפנות את עזה, לבנות בה ריביירה ולספח אותה לארה"ב. הישראלים אימצו את ההצעה בהתלהבות. היא תפטור אותנו מקללת עזה אחת ולתמיד, וגם תעניש את ההמון הברברי, שחוגג תלישת איברים ושריפת נשים הרות.

מי שנתקפו בהלה, לעומת זאת, הן מדינות ערב. בראש מחנה המתנגדים לפינוי התייצבה מצרים, שעל פי טראמפ היתה אמורה לקלוט את רוב העזתים. הנשיא המצרי א־סיסי "דחה עד הודעה חדשה" ביקור שתוכנן לו בוושינגטון, כדי לא להתעמת עם טראמפ בנדון. מלך ירדן עבדאללה מצמץ בעיניו בהיסטריה כשטראמפ אמר לידו בבית הלבן "יהיו אדמות לפלשתינים בירדן ובמצרים". הליגה הערבית התכנסה לדיון חירום, ופרסמה התנגדות חריפה ומשותפת לרעיון הפינוי.

וכך, מה שצפוי היה להיות הליך מורכב ממילא של הסדר משולש בין ארה"ב, סעודיה וישראל, נראה פתאום חלום רחוק. לא רק שאין נורמליזציה, אלא שכעת צריך לטכס עצה איך להדוף את פינוי עזה.
כדי למצוא מוצא, מדינות ערב מתכנסות בריאד בסוף השבוע הזה. מצרים, קטאר, איחוד האמירויות וירדן, ומובן שהסעודים עצמם, ינסו לגבש תוכנית חלופית לזו של טראמפ. אגב, באותה ריאד האמריקנים והרוסים דנים בהסכם שיביא לקץ המלחמה באוקראינה, כלומר טראמפ משפיע כבוד רב על מב"ס.

השאלה היא, כמובן, אם טראמפ וישראל יוכלו לחיות עם מה שיציעו מדינות ערב. תנאי הסף הישראליים הם השמדת שלטונו הצבאי והאזרחי של חמאס, והבטחה שעזה לא תהווה עוד איום על ישראל. אולי זה מפתיע, אך אוזן רגישה יכולה לשמוע הסכמה ערבית לדרישות הללו

בחזרה לענייננו. מה שיסוכם בריאד יוצג בהמשך בקהיר באופן רשמי כ"התוכנית המצרית" או "הערבית" ליום שאחרי בעזה. השאלה היא, כמובן, אם טראמפ וישראל יוכלו לחיות עם מה שיציעו מדינות ערב. תנאי הסף הישראליים הם השמדת שלטונו הצבאי והאזרחי של חמאס, והבטחה שעזה לא תהווה עוד איום על ישראל. אולי זה מפתיע, אך אוזן רגישה יכולה לשמוע הסכמה ערבית לדרישות הללו.

על פי פרסומים בסוכנויות הידיעות, אפילו מצרים, שנחשבת האגוז הקשה ביותר, מסכימה שחמאס לא יכול להיות חלק מהשלטון העתידי בעזה. על אחת כמה וכמה ששאר המדינות - שמתנגדות לאחים המוסלמים ושמבינות עד כמה הטרור של חמאס מסוכן להן עצמן - יכולות לסמוך את ידן על העמדה הזו. אמנם החכם באדם אמר "גם במדעך (מחשבתך) אל תקלל מלך" - אך במקרה שלנו, המלכים עצמם בריאד ובאבו דאבי הם אלה שמקללים. לא רק את חמאס, אלא אפילו את אבו מאזן "המתון". השחיתות, הרפיסות והרצחנות של הפלשתינים עלו להם על כל העצבים. אלמלא הרחוב הערבי, מב"ס ומוחמד בן זאיד היו נפטרים בעצמם גם מחמאס וגם מפת"ח.

אם כן, איך מהנדסים מוצא שגם פותר את בעיית עזה לשביעות רצון כל הצדדים, וגם מביא לשלום בין ישראל לסעודיה? כפי שפרסמנו בעבר, יש הסכמה עקרונית בין ירושלים לאבו דאבי על כך שהאחרונה תקבל אחריות על עזה. לא בטוח שתעשה זאת לבד, אך העיקרון הוסכם. בד בבד, ייתכן שתוכנית הפינוי ההמונית שהעלה טראמפ היא בעצם העז של עזה, שתוצא מהחדר בהמשך הדרך.

את התבנית הזו בדיוק הציגו כמעט אותם השחקנים לפני חמש שנים. במסגרת "תוכנית המאה" שהציג אז, טראמפ נתן לישראל אור ירוק להחיל ריבונות ביהודה ושומרון. העולם הערבי, ממש כמו היום, השתגע מבהלה. לבסוף, אחרי חודשים ארוכים של עליות ומורדות, נתניהו ויתר על הריבונות בתמורה להסכמי אברהם, שאותם הובילו איחוד האמירויות בראשות מב"ז. מולו היו טראמפ ונתניהו. היום זהו מב"ס מול אותם מנהיגים של ישראל ושל ארה"ב.

ייתכן, וזו רק השערה, שתרחיש דומה יחזור גם בחודשים הקרובים, אם כי הפעם הקובייה ההונגרית הרבה יותר מסובכת, בין היתר כי בקצה התהליך ישראל חייבת גם לקבל את החטופים שנמצאים בידי חמאס. כך שאם מדינות ערב לא יצליחו לכפות על הארגון את המעשה הזה בכלים דיפלומטיים - לא יהיה מנוס מחידוש המלחמה.

אחד הקלפים שאיתו מב"ס, מב"ז וקטאר אולי יוכלו לשכנע את חמאס להחזיר את אנשינו הוא הרעיון של פינוי עזה. כלומר, ביכולתם לאיים על מוחמד סינוואר ועל שאר מנהיגי המרצחים שאם החטופים לא ישוחררו וחמאס לא ייכנע - שתי המדינות לא יעמדו בפני טראמפ וישראל ופינוי עזה ייצא לדרך. מאידך, אם חמאס יתקפל - וצריך להודות שהסיכויים לכך קלושים - תוכנית הפינוי תרד מהשולחן.

כשכל זה ייפתר בדרכי שלום - וחובה להדגיש שזה לא נראה פשוט - תיסלל הדרך לשלום ישראלי־סעודי. אולי לכך התכוון נתניהו כשאמר השבוע: "יש לנו (ארה"ב וישראל) אסטרטגיה משותפת, ולא תמיד אפשר לפרט אותה לציבור. בניגוד למה שמפרסמים, הנשיא טראמפ ואני עובדים בשיתוף פעולה מלא ובתיאום מלא". נתניהו אמר את הדברים כשלצידו מזכיר המדינה האמריקני, מרקו רוביו.

האורח החזיר באותה מטבע בפגישה עם הנשיא הרצוג, וציין: "אנחנו עובדים בתיאום הדוק מאוד עם הממשלה כאן". כלומר, זרמים נסתרים ורבי־עוצמה עוברים בין ירושלים, וושינגטון וריאד. אולי יום אחד, ממש כמו הסכמי אברהם, הם יפרצו החוצה בהפתעה.

נאבקו עד הסוף

לב האומה כולה נשבר למראה ארונותיהם של שירי ביבס ושני בניה. איך אפשר אחרת. אך בשעה שבארץ ובעולם רבים הוכו בהלם - בצמרת המדינית והביטחונית היו מוכנים לבשורה המרה זה מכבר. חודש וחצי לאחר מתקפת הזוועות, חמאס טען כי השלושה נהרגו בהפצצה ישראלית. מאז לא הגיע מהם אות חיים. חמאס לא שחרר את המשפחה בעסקה הראשונה אשתקד, שבה הוחזרו האימהות והילדים. נציגיו התעקשו בשיחות שהשלושה מתים. בחורף 2024 הגיע אות חיים מירדן, אך לא משירי ומהילדים. גם זה היה סימן מבשר רעות.

במשפחת ביבס ידעו שהסיכויים לסוף טוב אינם גדולים. הסב אלי, אביו של ירדן שנחטף, ובתו עופרי, הדודה והאחות, הבינו היטב את המתרחש. למרבה הפלצות, כדי "לעזור" להם, ב־15 חודשים של גיהינום היו כל מיני ישראלים שטרחו "לעדכן" אותם בשמועות או בחדשות כזב שנפוצו. היו אפילו "נשמות טובות" שממש טרחו ושלחו למשפחה הודעות ווטסאפ, אף שלא היתה להם כל היכרות אישית מוקדמת. אי אפשר להבין התנהגות כזו.

בתוך הכאוס, אלי ביבס הגיע למסקנה שהכתובת היחידה שהוא יכול לסמוך עליה היא קציני הקשר שליוו אותו לאורך התקופה. בתוך הגיהינום, הוא רצה לשמור על נפשו ועל שפיותו - ולו במעט - מפני הצייצנים ושולחי ההודעות

בתוך הכאוס הזה, אלי ביבס הגיע למסקנה שהכתובת היחידה שהוא יכול לסמוך עליה היא קציני הקשר שליוו אותו לכל אורך התקופה. הוא הצטרף לנאום ראש הממשלה בקונגרס בקיץ, ושם סיפר לי כי הוא מנסה להתנזר מהתקשורת, לא לצרוך אותה וכמעט לא להופיע בה. בתוך הגיהינום, הוא רצה לשמור על נפשו ועל שפיותו - ולו במעט - מפני הצייצנים ושולחי ההודעות. רק בקציני הקשר שמונו עבורו על ידי צה"ל והממשלה הוא בטח. לכן, הטעות של יום רביעי בלילה, שבה העולם כולו עודכן לפני המשפחה בכך ששירי והילדים אינם בין החיים, היא טרגדיה בפני עצמה.

אף שהיו סימנים מקדימים רבים, כאמור, התקווה לסוף טוב מעולם לא נגוזה, וכמובן בצדק. כבר היו חטופים שהוכרזו כחללים ופתאום הופיעו על שתי רגליים. גם עמדת ההלכה היא שכל עוד אין גופה ואין זיהוי ודאי שלה - אי אפשר להכריז מוות. לכן, המשפחה שהפכה לסמל עולמי המשיכה להיאבק. את ירדן הם קיבלו בחזרה. אך כעת הנכדים כפיר ואריאל, אמם שירי והוריה יוסי ומרגיט סילברמן, שנרצחו בניר עוז, אינם. רק קברים לפקוד יהיו כעת. בשואה הקטנה שעוברת ישראל מאז 7 באוקטובר 2023, אפילו זה לא מובן מאליו.

עוד "הישג" כזה ואבדנו

השאלה כעת היא איך מונעים עוד ביבסים. והתשובה הנוראה היא שכרגע, עם ישראל ומדינת ישראל עושים את כל הטעויות בדרך לעוד חטיפות ולעוד פיגועים.

במסגרת השלב הנוכחי של עסקת החטופים ישראל משחררת 1,904 מחבלים, שמתוכם 390 נכלאו למאסר עולם, ובהם 200 רוצחים. כלומר, מאות חיות טרף, חלקם בעלי מוחות שטניים, ו/או ניסיון מבצעי, ו/או כישורים טכניים, מסתובבים חופשי עכשיו בירושלים, ביו"ש, בעזה, במצרים או במקומות אחרים. לפחות חלקם מתכננים את ההתקפות הבאות על ישראל. הם לא בהכרח יחטפו 250 איש, כולל תינוקות - אבל מספיק שיתפסו חייל חי אחד, או שני אזרחים, או שלושה קשישים. מה תעשה ישראל אז? שוב תמשיך את הדלת המסתובבת? שוב תשחרר מחבלים כדי שישובו לרצוח?

למרבה הצער, אין דיון ציבורי בשאלות הרות הגורל האלה. ממש כמו בימי עסקת שליט, האפשרות כיום להביע התנגדות לעסקת החטופים כמעט לא קיימת בשיח התקשורתי. וכמובן, זו לא רק התקשורת. הממשלה, מערכת הביטחון, רוב מוחלט בציבור והאליטות המובילות במדינה - כולם תומכים בעסקה בתוקף. אין אפשרות להשמיע דעה אחרת.

הגישה עקומה עד כדי כך, שראש הממשלה התחרה השבוע עם ראש שב"כ בשאלה למי מגיעה ההוקרה על "ההישג". במה מדובר? הקדמת השחרור של שלושת החטופים שאמורים היו להשתחרר בשבת הבאה, ובמקום זאת ייצאו כבר מחר. זו הקלה גדולה, כמובן, אך השאלה היא כיצד נתניהו או רונן בר קוראים לתבוסה הזו "הישג". הרי בסופו של דבר, הם שכשלו בהגנה על אזרחי ישראל, ושמשלמים בדם של אזרחים שימותו כדי להציל את חיי החטופים שנמצאים בשבי. אין פה שום דבר שאפשר להתגאות בו. מדובר בפעימה האחרונה של עסקת השפלה נוראה, שעלתה ושתעלה לישראל במחירים איומים.

כך, במקום לריב ולהתרברב, גם ראש הממשלה וגם ראש שב"כ צריכים להתנצל בפני עם ישראל על כך שזה המקסימום שהצליחו להביא. עליהם ועל צה"ל, המוסד וכלל הכוחות המובילים במדינה לערוך חשבון נפש מעמיק על מה שעשו לא נכון, שאחרי שנה ורבע של מלחמה כה קשה הביא את ישראל אלֵי עסקה שלמעשה מעניקה לחמאס את מה שביקש מלכתחילה - ריקון בתי הכלא. זה לא צריך היה להיגמר כך.

לכן, כל מי שנמצאים בעמדת הנהגה, רשמית ובלתי רשמית, צריכים לשאול את עצמם מה יעשו אחרת מכאן ולהבא כדי לשבור את מעגל המוות הנורא הזה של חטיפות ועסקאות. שכן, בעולם מתוקן, ממש כמו שצ'רצ'יל הבטיח לבריטים רק דם יזע ודמעות עד לניצחון, נתניהו והצמרת הביטחונית צריכים היו לעמוד מול חמאס ולסרב למחירים המופקעים והמופקרים הכרוכים בעסקה. אפשר היה גם ללמוד מהאוקראינים, שמגלים כוח עמידה יוצא דופן מול הצבא הרוסי ושנתנו לעולם שיעור כיצד נלחמים על המולדת.

לעומת זאת, אנחנו בעלי לב יהודי רחום, גם בצמרת וגם בקרב העם. יש לכך הרבה יתרונות בשגרה, אך זו לא העמדה הנכונה מול אויבינו הרצחניים. בתרומתה המכרעת של התקשורת, אנחנו עוסקים באישי, ולא בלאומי. ליבנו נכמר - בצדק, כמובן - על משפחת ביבס, על עודד ליפשיץ ועל שאר החטופים. אך כפועל יוצא, אנחנו מנסים לפתור את הבעיות באופן פרטני, ולא כאגרוף לאומי מוחץ וקשוח. במקום לעשות את הדבר הנכון בהווה כדי להבטיח את העתיד, אנחנו מעדיפים לשחרר את אנשינו כאן ועכשיו, תוך עצימת עיניים להשלכות. זה מה שיזמין עלינו, למרבה הצער, את האסונות הבאים.

המטכ"ל החדש

אם בכל זאת יש מקום למעט אופטימיות, זוהי רוח ההתחלה החדשה שמנשבת בצמרת צה"ל. בעוד שבוע וחצי ייכנס לתפקיד הרמטכ"ל האלוף אייל זמיר, ויחד עימו יבוא סגן רמטכ"ל חדש, האלוף תמיר ידעי. האלופים רומן גופמן או יניב עשור יחליפו את ירון פינקלמן בפיקוד הדרום. הקבוצה הזו היתה בהכללה אופוזיציה לפיקוד היוצא של הצבא. כעת היא נחושה להשיג את התוצאות שלא הושגו עד כה. המבחן יגיע אם המלחמה תתחדש. כאן, מעריך גורם צבאי בכיר: "הסיכוי הוא 50-50".

מה שעולה עוד מדבריו, ומדבריהם של קצינים רבים אחרים, הוא אווירה של פתיחת פרק חדש, מלא תקווה שהפעם יהיה יותר טוב. הכישלון הקטסטרופלי של 7 באוקטובר, התוצאות החלקיות של המערכה מול חמאס והתחקירים של מה שאירע באותו יום מר ונמהר - כולם יהיו נחלת העבר בעוד כמה ימים. עם הפיקוד החדש, אפשר יהיה להביט קדימה לאתגרים הרבים שעוד נותרו - ונותרו.

הפסקות האש, גם בעזה וגם בלבנון, מאותגרות כל העת. בסוריה יש ניצני ניסיונות של גורמים לעומתיים לישראל להתחיל בפעילות. דאגה מיוחדת מקדישים בישראל למה שתעשה טורקיה במדינת החסות החדשה שלה.

מעל לכל ישנה, כמובן, איראן. כל יום שעובר מאפשר לה לשפר יכולות לקראת התקפה ישראלית אפשרית, אם במגננה ואם במתקפת טילים שתבוא בתגובה לאחר מכן. לשם כך ישראל צריכה את עזרתה של אמריקה, אך טראמפ לא רוצה מלחמות כרגע, אלא חושב שסנקציות יעשו את העבודה. ישנם גם שיקולים אופרטיביים כאלה ואחרים, כך שהדילמות מורכבות מאוד. הפיקוד החדש הוא זה שיצטרך לפתור אותן.