יחידת עֵלי

יום רביעי, א' באלול. הישיבות והמכינות הקדם־צבאיות פותחות את שנת הלימודים. עמוק בתוך חבל בנימין, על אחת הגבעות ההרריות, מצטופפים 136 תלמידים חדשים באחד מחדרי מכינת בני דוד המפורסמת. מי שתוהה מה כל כך מפורסם בה, כנראה מכיר אותה טוב יותר בשם - המכינה בעלי.

רוצים לקבל עדכוני חדשות שוטפים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

רוב התלמידים נראים אותו הדבר: "כיפות בנט", סנדלי שורש, מכנסיים קצרים וכמובן, חולצות טריקו שעליהן שלל כיתובים, ציורים ודאחקות מהמסגרת הקודמת - מחזור הסיום של הישיבה התיכונית, השבט בבני עקיבא, אפילו חולצה של האח הגדול שכבר למד כאן. בוגרי הציונות הדתית הקלאסית. 

במקרה או שלא, החדר ריק ונטול תמונות. רק צבעי כחול ולבן שולטים בו - הכיסאות, הווילונות ודגל ישראל בודד מאחורי עמדת המרצה. מהחלון אפשר לראות גבעות המזוהות עם נוף ההתיישבות בשומרון, ובאוויר עומדת תחושה של התחלה חדשה. התלמידים עדיין לא מכירים זה את זה, ורק רחש של דיבורים שקטים נשמע עד כניסתו של ראש המכינה, הרב אלי סדן. בלי גינוני כבוד, נימוסי פתיחה או סמול טוק מיותר, הוא מתייצב בראש הכיתה ומתחיל לדבר. "יותר מבכל שנה אחרת, הייתי נבוך כשישבתי לתכנן את השיחה הזאת", הוא אומר לתלמידים, "סיימנו מלחמה של 50 יום, עם לא מעט נפגעים, ובהם גם בוגרים שלנו. מלחמה לא פשוטה, שעוד לא ברור איך הסתיימה - אך מה שברור לכולם הוא שמילות השיר 'אני מבטיח לך שזו תהיה המלחמה האחרונה' לא רלוונטיות. הפעם, אני מבטיח לכם, זו לא תהיה המלחמה האחרונה".

זו תחילתו של נאום מלא פאתוס, שנמשך דקות ארוכות. "אף שאנחנו מתקרבים ליום העצמאות ה־67, במובנים מסוימים אנחנו עוד במלחמת שחרור. חלק מההיסוס ומחוסר הנחישות נובע מאותה סוגיה שעדיין לא הוכרעה בחברה הישראלית - האם הארץ שלנו, או שאנחנו עם כובש? אנחנו פוגשים בעובדה שהבעיה היא לא היכולת הצבאית. אנחנו לא מעטים מול רבים. יש לנו עליונות מול האויבים בכל פרמטר שהוא; יש לנו צבא חזק יותר, טכנולוגיה מתקדמת יותר. יש בעיה אחת: זה מאבק מסוג אחר. לא מאבק של כוח, מאבק של רוח, והוא דורש אורך רוח. הוא דורש הרבה בהירות מחשבתית וכוחות בעם ישראל".

•   •   •

את הסיפור שמנסה לגולל הרב סדן – או "הרב אלי", כפי שהרוב מכנים אותו - מספר גם קיר ההנצחה בבית המדרש של המכינה. לא מעט פנים מוכרות מופיעות עליו, פנים שהעלו את המכינה לכותרות פעמים רבות. אפשר למצוא בו את תמונותיהם של רס"ן אלירז פרץ, שנהרג בהיתקלות עם מחבלים בעזה; סרן יהונתן נתנאל, שנהרג במבצע עופרת יצוקה; אודי פוגל, שנרצח עם משפחתו ביישוב איתמר; מסגרת ריקה (התמונה אסורה לפרסום) לציון שמו של סא"ל עמנואל מורנו, לוחם סיירת מטכ"ל שנהרג במלחמת לבנון השנייה; רס"ן רועי קליין, שזינק על רימון יד באותה מלחמה כדי להגן בגופו על חייליו ובנג'י הילמן, שנהרג בקרב במרון א־ראס ורועי קליין היה זה שסחב את ארונו ימים ספורים לפני שנהרג בעצמו. בקרוב יתווספו לקיר גם תמונותיהם של הרוגי מבצע צוק איתן, סרן צביקה קפלן וסגן הדר גולדין. בסך הכל 22 נופלים עד כה. "בהתחלה, הרב אלי רצה לעשות ארבע מגירות לארבעת ההרוגים הראשונים", אומר הרב נתנאל אלישיב, המלמד בישיבה שנים ארוכות. "המתכננת עשתה שמונה, 'סתם, שיהיה'. לא רצו לחשוב על יותר". 

כבר 26 שנה, מאז הקמת המכינה, ששיחת הפתיחה של הרב סדן עוסקת במה שהוא מכנה "שיטת אלקנה". השיחה לפני חודשיים לא היתה יוצאת מן הכלל. "יצאנו לדרך כשהציבור שלנו לא באמת היה שותף בעל משמעות בנשיאה בעול של קיום מדינת ישראל", אמר לתלמידים, "לא היינו בפיקוד בצבא, בשב"כ, במוסד, במערכת החוץ. לא היינו כמעט בשום מערכת מאותן מערכות שקובעות את אופייה של מדינת ישראל. היינו 'דתיים מחמד', שנותנים צבע ופולקלור יהודי, אבל קיבלנו החלטה שאנחנו צריכים להיכנס פנימה, לשאת באחריות ובשיטת אלקנה להוביל תהליך. כיום אני משוכנע יותר מאי פעם שאנחנו הולכים בדרך צודקת. הדרך להשפיע היא עוד אנשים שנותנים דוגמה ולוקחים אחריות, מושכים את העגלה וגורמים לאחרים להבין שיש משהו אחר". 

בלי להרחיב, הרב עוצר ועובר למה שאולי ייוודע בשנים הקרובות כ"שיטת גולדין". "כשהיינו בניחום אבלים אצל משפחת גולדין, סיפרה לי אמו שהדר ביקש ממנה שתלמד אותו לתפור. על הרצועה של הנשק תפר לעצמו את צמד המילים 'בעוז ובענווה'". הפסקה דרמטית, שאחריה הרב מגביר מייד את קולו: "אני לא מכיר ביטוי כל כך תמציתי לתורה של בית המדרש שלנו. אנחנו רוצים שייצאו מפה אנשים מלאי עוז פנימי, תעצומות נפש, חיוניות, שכל אחד ירגיש 'אני ואתה נשנה את העולם'. כל אחד צריך לפעול, לעשות, מלא עוז - ועם זה, מלא ענווה. אני לא עובד בשביל עצמי, אני עובד בשביל עם ישראל. אני בורג קטן במהלך גדול. כל המעלות שיש בי הן לא שלי. שואלים אותי היום מה אני רוצה להשיג מבחינה חינוכית מהחבורה שלי. אני עונה חד־משמעית: שיהיו מלאי עוז ומלאי ענווה".

לא להנציח את השוני 

בזמן המבצע האחרון בעזה היה מי שגילה את אותם עוז וענווה בבוגרי המכינה. למשל בסגן איתן, שקפץ אחרי הדר גולדין אל המנהרה בניסיון למנוע את חטיפתו וחזר עם הממצאים שסייעו לקבוע את מותו בהמשך; וגם במפקד חטיבת גבעתי אל"מ עופר וינטר, ששלח לחייליו איגרת ששילבה ביטויים דתיים רבים, דוגמת "ההיסטוריה בחרה בנו להיות בחוד החנית של הלחימה באויב הטרוריסטי העזתי, אשר מחרף מנאץ ומגדף אלוקי מערכות ישראל". אבל במקרה שלו, לא כולם חשבו שמדובר בתעצומות נפש: הביטויים הדתיים באיגרת נענו בביקורת מצד חוגי השמאל. אחד הפרשנים אף עורר תרעומת רבה, כשטען כי בוגרי מכינת עלי הם "בעיה", מכיוון שהם משתמשים בביטויים "משיחיים, חרד"ליים (חרדים לאומיים), שמקומם לא יכירם בצה"ל". 

המכינה הקדם־צבאית בני דוד, הנקראת מכינת עלי על שם היישוב שבו היא שוכנת, הוקמה בשנת 1988 על ידי הרב אלי סדן והרב יגאל לוינשטיין. "לא רבים יודעים, אבל מי שהתחיל את המהלך היה בכלל עמרם מצנע כאלוף פיקוד המרכז", מפתיע הרב נתנאל, "הוא זיהה שיש משבר, שאנשים לא מוכנים לצאת לקורס קצינים, ותהה היכן יש אוכלוסיות שיכולות לעשות יותר. הוא למד להכיר לטובה חיילים דתיים וטען שהם ברמה גבוהה, אבל החלק שלהם בקורס קצינים היה קטן מהחלק היחסי של הדתיים באוכלוסייה. הוא שאל את הרב יגאל מדוע זה כך, הרב יגאל שאל את הרב אלי, והשניים החליטו ללכת לשאול את בני הנוער".

הם עברו בישיבות התיכוניות בחיפוש אחר התשובה, וגילו שרבים רוצים לשרת בצבא אבל חוששים. הבעיה היתה הסטטיסטיקה, שהראתה כי ככל שהשירות הצבאי משמעותי יותר, הסיכוי להישאר דתי יורד והולך, מה שהרתיע את הצעירים. "שני הרבנים אמרו שהם לא מקבלים את הרעיון שהדתיות צריכה לפטור משירות משמעותי, והקימו בית מדרש שמעודד תרומה למדינה". 

בעבר פורסמו נתונים שלפיהם יותר מ־40 אחוזים מהמתגייסים לצה"ל שיצאו מהמכינה הגיעו בסופו של דבר למסלולי הקצונה בצה"ל. שיעור המ"כים ואנשי הפיקוד הזוטר שצמחו בעלי עמד על לא פחות מ־65 אחוזים, ובין 85 ל־89 אחוזים מהתלמידים פנו לשירות קרבי משמעותי בצה"ל.

למרות סיפורי הגבורה והזיכרון של הבוגרים, במכינה לא אוהבים להדגיש את העיסוק בנופלים או להרבות בו. לאחרונה הרב סדן אף התייחס לכך בעמוד הפייסבוק של המכינה, בעקבות כתבה על המוסד החינוכי שבה, לטענתו, "המצלמה נעה בין חדר הזיכרון לבין ההלוויה של הדר גולדין". "בבית המדרש שלנו הנושא העיקרי הוא איך לחיות על קידוש השם, לא איך למות", כתב הרב, "התכונה הבולטת של הדר גולדין היתה שמחת החיים הבלתי נדלית שלו. אף שבחרנו להפוך את חדר הזיכרון לחדר של שיעורים, מתוך מחשבה שההנצחה הראויה ביותר לאותם נופלים היא שליד תמונותיהם ממשיכים ללמוד את האמת הגדולה שעבורה מסרו את חייהם - הלימוד עצמו היה על החיים, על משמעותם ועל איך לחיות אותם בצורה שנותנת שמחה וסיפוק". גם כשהרב נתנאל נשאל מה ספגו במכינה אותם אנשים, שדחף אותם לבצע את מעשי הגבורה שלהם, הוא עונה מזווית שונה: "הם פגשו פה אווירה שעודדה אותם לא 'לחיות סתם', אלא לחפש את המעבר. לחיות חיים גדולים. למות זו הנגזרת של זה. על כל אחד שנפל אפשר לספר, אבל את אותם סיפורים אפשר לייחס לעשרות אנשים חיים. אנחנו לא מחנכים שצריך למות בשביל להיות גיבור. לא הייתי צריך את הנפילה של קליין או של הדר כדי לדעת שהם גיבורים. כששומעים על אלירז פרץ או על רועי קליין, אתה מצטער שלא זכית לפגוש אותם בחייהם ולהכיר אותם. אותם כבר לא תוכל לחבק. אבל למה אנחנו נזכרים לשבח את גיבורינו רק אחרי שהם מתים?! מתהלכים בתוכנו הרבה אנשים דומים. למה אנחנו לא מפרגנים להם, מעודדים אותם, אומרים להם מילה טובה?"

נראה שגם התלמידים מפנימים את הרעיון. "אנחנו לא פה בגלל סיפורי הגבורה", אומר דניאל מנור (19) מצפריה, תלמיד שנה ב' במכינה, "את מה שאתה לומד פה אתה לוקח איתך לכל החיים. אני לא לומד פה לקפוץ על רימון, זה לא האידיאל. לא מקדשים את המוות. לא כולנו רועי קליין. הוא אדם מיוחד ויחיד במינו, אבל האמונה הדתית וההבנה שיש צורך להגן על הארץ מביאה אנשים כאלה למעשים אמיצים כמו שהוא עשה".

הרב נתנאל אלישיב. "כשיש קושי בחברה - צריך להיכנס מתחת לאלונקה" // צילום: יהושע יוסף 

אוכלים מה שהם מבשלים

"לא פעם שאלו אותי מה החבר'ה שלנו אוכלים פה, שזה מה שיוצא מהם אחר כך", אומר מנכ"ל המכינה ליאור שטול, "התשובה שלי: בדיוק את מה שהם מבשלים, תרתי משמע". בכך מתכוון שטול לעובדה שתלמידי המכינה אחראים לא רק ללמוד, אלא גם לבצע מטלות יומיומיות דוגמת בישול או ניקיון מתוך כוונה להכין אותם לחיים. "כל העבודות נעשות על ידי התלמידים, לא כי אנחנו רעים או בגלל חוסר כסף", מוסיף הרב אלי, "אנחנו מחנכים את האדם לקחת אחריות על החיים שלו: לשטוף את הכלים, את החדר ואת הכיתה, לעזור לבשל - זה בליבה של החינוך במוסד הזה. אין לנו מדיח כלים, וזה בכוונה (על תנאי המכינה וכלליה – ראו מסגרת). בישיבות יש צבא של משרתים, בגלל תפיסה שאומרת שאסור לבזבז זמן יקר של לימוד תורה. אני ברחתי מזה, וקראתי למקום מכינה. צריך לחנך אנשים לקחת אחריות על החיים וזו המטרה. הם ייתקלו בזה שוב בסוציומטרי בקורס טיס ובשאר המקומות, ואז יבינו".

לא מדובר בקמפוס רחב ידיים, בסך הכל גבעה קטנה בעלת כמה מפלסים. בשנה האחרונה עבר המקום שיפוצים ושינויים, בעיקר בשל התרחבותו והגעתם של עשרות תלמידים חדשים. בניין המועצה הישן של עלי הוסב לבניין ההנהלה של המכינה, ובמקביל נבנה בית מדרש נוסף שישרת את מסלולי התלמידים הבוגרים.

בדומה לשאר הישיבות והמכינות, בחדר האוכל מופרדים כל הכלים בשני צבעים, כחול וורוד. עם זאת, מכיוון שהניקיון והבישול באחריות התלמידים, משתרבבים פנימה עשרות כלים ביתיים, כך שבין הכחול והוורוד, לא נדיר לאכול מקערה של בית"ר ירושלים, "גולני שלי" או "האמא הכי טובה בעולם". 

ברגעים מסוימים, בעיקר בשעות הפנאי, התחושה בעלי מזכירה חיים בקומונה הרבה יותר מאשר לימודים במכינה קדם־צבאית. זה בא לידי ביטוי בעיקר במגורי התלמידים. "זה בדיוק מה שאנחנו צריכים", אומר אליהו גרין (18) מרעננה, תלמיד שנה א', "אנחנו לא צריכים יותר ולא פחות, יש שם גם מקום ליוזמה. אפשר לצבוע, להביא תמונות". הקישוטים בחדרים יצירתיים במיוחד, החל מתמרורים שבורים, דרך סטיקרים פוליטיים וכלה בשלטים על סכנת הכחדה של צבים. הקישוט הפופולרי ביותר הוא כמובן דגל ישראל, שנמצא במרבית החדרים.

סדר היום של התלמידים מורכב משיעורי תורה ואמונה. היום נפתח בשבע וחצי בבוקר בתפילת שחרית, ואחריה שיעור הלכה וארוחת בוקר. לאחר מכן מתאספים התלמידים בכיתות עם הר"מים (רב מחנך) שלהם, ובהמשך מגיע סדר בוקר בגמרא בעיון, שבמהלכו יושבים התלמידים בחברותא ולומדים לימוד עצמי. קצת לפני אחת הולכים התלמידים לארוחת צהריים וזוכים למנוחה עד שלוש וחצי. בסופה הם מתכנסים שוב בבית המדרש לסדר שבו לומדים גמרא עם אברכים בוגרים, ובשש בערב מתקיימת תפילת מנחה. משם הם מתפנים לשיעור בענייני אמונה, ואחריו - ארוחת ערב ותפילה. אחד השיעורים הפופולריים, לפי התלמידים, מגיע בשעה שמונה וחצי בערב בימים שני ושלישי: הרב יגאל לוינשטיין, ממקימי המכינה, מעביר שיעור תחת הכותרת "זוגיות/תרבות המערב", שבו לומדים כיצד להתמודד עם האתגרים הדתיים בצבא, ובכלל עם אורח החיים החילוני. 

נושא בנות הזוג עלה בימים הראשונים לדיון, ספק בצחוק ספק ברצינות, כשהרב אלי הזכיר את שעות הטלפון המרובות המוקדשות לו. הרב אליעזר בראון, המלמד את שנה א', הגניב מעין בדיחה על כך שכבר בימים הקרובים ישוכנעו התלמידים שאולי כרגע הם לא נמצאים בשלב מתאים לקיום מערכות יחסים. "מהניתוח שלנו עולה שיש דברים שמפריעים, שמושכים את האדם למטה", אומר הרב בראון, "זה לא הזמן שלהם לשידוך. אנשים הולכים לעשות צבא, הקטע הרציני עם נשים יגיע בעוד שלוש שנים. בשלב הזה מדובר בחוויית נעורים שנמשכת, והרבה פעמים זה מפריע לאנשים לפרוח ולגדול. גברים ונשים זה תהליך של בנייה. האם חברה בגיל 18 היא בנייה או סיפוק? לרוב, התשובה היא שלא מדובר בתהליך של בנייה או במהלך ארוך טווח, אלא בסיפוק אהבה וחיבה".

"אנחנו עדיין לא מדברים על זוגיות", מגלה אליהו גרין, "עד עכשיו מדברים על מהות החיים. הרב יגאל טוען שלפני שלומדים על זוגיות, צריך ללמוד מי אתה. אנחנו מדברים על למה אנחנו פה בעולם הזה, ועל כך שלכל אדם יש דרך מיוחדת, שביל שרק הוא יכול ללכת בו ואף אחד אחר לא יכול להחליף אותו. לכל אדם יש ייעוד. רק הוא יכול לקיים את הייעוד הזה, ובשביל זה הוא נברא".

ולמרות מה שעלול להיראות כנוקשות וכקשיחות מוגזמות, ביום הפתיחה הזכיר הצוות לפחות שלוש פעמים שגם לעליצות יש חשיבות עצומה. "בהלוויה של צביקה קפלן דיברו בני המשפחה על שמחת החיים שלו בכל תנאי. היה מדהים לראות את האלמנה מול הקבר הפתוח אומרת לו: 'לימדת אותנו להיות שמחים בכל מצב, ונמשיך להיות שמחים בחיים'. אף פעם לא שמעתי אישה עם שני ילדים שאומרת דבר כזה מעל קבר פתוח של בעלה. אצלנו יש לפעמים משוואה מבולבלת ומקולקלת, שלפיה מי שיש לו יראת שמיים, מי שהוא צדיק, צריך להיות 'נחנח', רציני, עם כובד ראש. בדור שלנו מופיעות נשמות חדשות. אתם אנשים שיכולים להיות מלאי יראת שמיים ודקדוק מצוות, מלאי צימאון לאהבת השם ויראתו - ומלאי שמחת חיים".

גם בחוברת כללי ההתנהגות, אגב, מוקדשות כמה שורות לעניין. "שמחת חיים, חדווה, עליזות, גבורה, מרץ, חיוניות - אינם עומדים בסתירה לכובד ראש, לעמל קבוע, לרצינות, לאחריות ציבורית. להפך, הם משלימים אותם".

הרב אליעזר בראון. "הצבא כאן כל הזמן, מתחת לפני השטח" // צילום: יהושע יוסף 

"פיין טיונינג לאישיות"

אלמנט אחר שמלווה את התלמידים לאורך כל השהות בעלי הוא השירות המתקרב בצה"ל. כבר בשיחת הפתיחה מבהיר המדריך כי אין ביכולת המכינה לסייע לצעירים בניסיונותיהם להגיע לגיבושי סיירות מיוחדות ולקורסים יוקרתיים. מנגד, פעם בשבוע הם מבצעים מד"סים במטרה להתחזק גופנית. כחלק מההכנה הצבאית, במהלך השנה הם יעברו גם מטווחים שיאפשרו להם לאבטח את היישוב ואף ניווטים.

מקומו של ההיבט הצבאי לא נפקד גם משיעורי התורה. כבר ביומם השלישי במכינה מצאו התלמידים על שולחנותיהם דפי מקורות, העונים על השאלה הבאה: האם זו עבירה לפחד בשעת מלחמה? מלבד זאת, כמה משיעורי הערב מוקצים לסוגיות דומות, העוסקות בקו התפר הרגיש שבין השמירה על הדת והשירות בצבא. "באחד השיעורים עלו סוגיות השילוב הראוי - שילוב נשים בצה"ל, ואיך מסתדרים מבחינת צניעות עם העובדה שבנות משרתות בצבא", מספר התלמיד דניאל, "היה דיון ציבורי על החיילים שיצאו באמצע בזמן שירת נשים. הרב הביא את הדוגמה הזו, ואמר שהחבר'ה שקמו ויצרו בלאגן פעלו בצורה לא נכונה. אם זה באמת מפריע להם, היו יכולים אולי לסתום אוזניים, אבל דיברנו על זה שצריך שתהיה מידתיות בתגובה. למעשה, בדיון הציבורי שהתחולל הם גרמו יותר נזק מתועלת".

גם הדמויות החינוכיות במקום יודעות דבר או שניים על המסגרת הצה"לית, מניסיון אישי כמובן. הרב אליעזר בראון, המלמד כאמור את שנה א' ואחראי למיון התלמידים ולקבלתם, החזיק מעמד בקורס טיס במשך שנה וחצי, ולאחר מכן שירת כארבע שנים נוספות בסיירת מטכ"ל. המפגש הראשון שלו עם התלמידים נערך בחצר ביתו, הנמצא סמוך למכינה, בשעת ערב מאוחרת. תחילתו מזכירה פעולה בתנועת נוער שנועדה לשבור את הקרח: ניגון וריקוד חסידי, קצת משחקי חשיבה, סבב היכרות קצר וכמה מילים מהתלמידים החדשים שנדרשים להסביר מדוע בחרו להגיע למכינה. התשובות מפתיעות. אף לא אחד מכמעט 20 תלמידים אמר שהוא מעוניין להכין את עצמו פיזית לצבא, ורובם דיברו על רצון להתחזק בשמירת מצוות, ללמוד תורה לשמה או לשייף את האישיות בעזרת לימודי אמונה. "הצבא כאן כל הזמן, מתחת לפני השטח", אומר הרב בראון, "חשוב להם מאוד היכן יהיו בצבא ולאן יגיעו. אנחנו לא מחצינים את זה או צריכים לעודד את זה, כי אנחנו יודעים שזה קיים. לא צריך להכניס כאן עוד מוטיבציה צבאית. מגיעים אנשים עם המון רעל, עם רצון לתרום ולתת. מבחינתנו זה לא הערך המרכזי ביותר. אנחנו לא תולים הכל במפקדים טובים או בחיילים טובים, אלא ביהודים טובים, יראי שמיים". 

הוא הספיק לראיין כ־400 בני נוער שביקשו להתקבל למכינה. 200 מהם קיבלו את מבוקשם, ו־136 התחילו ללמוד השנה. "יש כאלה שמתקבלים לכמה מכינות ובוחרים את דרכם", הוא מסביר.

 בישיבה עם התלמידים החדשים קל להבחין במכנה המשותף ביניהם: בוגרי ישיבות תיכוניות, המגיעים לרוב ממעמד חברתי־כלכלי גבוה. "יש כמה דברים שאני מחפש", מפרט בראון, "הדבר המרכזי זה אישיות יציבה, שיש לה מטרות. אני יושב איתם והם מספרים על עצמם. אני שומע על מעמסות רגשיות, משפחה, בעיות קשב וריכוז, עם מה מתמודד הנער, מה הוא עושה בחיים - מדריך בבני עקיבא, תורם, מתנדב. אני שומע מה הוא עושה בשעות הפנאי - רובץ מול הטלוויזיה או יוצא לטייל? מעל הכל, אנחנו מחפשים אנשים עם יכולות לימודיות. יש פה שיטה חינוכית שלפיה בית המדרש הוא המרכז. הרב אלי בנה מוסד שהוא רוצה שיהיו בו אנשים טובים ולקחת אותם קדימה. זה לא מוסד שקיים כדי לעזור לאנשים חלשים, זו לא הייחודיות שלו. יש מוסדות כאלה, אבל הרעיון פה אחר".

וההכנה לצה"ל, כך עולה, היא באמת לא לב העניין. "חשוב לי להיכנס לצבא ולצאת מהצבא לפחות אותו הדבר מבחינה דתית", אומר התלמיד דניאל, "זה לא שבצבא מדרדרים אותך, אלא שיש קושי בהתמודדות עם האתגרים. זה לא רק מד"סים וניווטים. האימונים חשובים, אבל העיקר זה התורה - ללמוד, לגלות את 'האני' שלך, ללמוד לקחת אחריות ואת העובדה שאחריות לא מקבלים אלא לוקחים, להתעסק בדברים גדולים יותר, להיות שליחים של עם ישראל, לשרת את המדינה".

גדעון, תלמיד נוסף בשנה ב', מחזק: "אני רוצה להיות בחור ירא שמיים. ללמוד תורה לשמה. בתיכון אתה לא לומד מתוך ידיעה של החשיבות, אלא כי הרב אומר לך או שיש מבחן. כאן אתה יכול באמת ללמוד לעומק שאלות אמוניות, לפתוח ספרים ולקבל תשובות. אלה שנתיים שאפשר לעשות בהן 'פיין טיונינג' לאישיות". 

תלמידים במכינה בעלי. לומדים לעומק - לא רק כי הרב אמר // צילום: יהושע יוסף 

משבר הפראיירים

איזה תהליך עוברים התלמידים בתקופתם במכינה ומי נחשב לבוגר האולטימטיבי שלה? אלו שאלות שעולות כל הזמן, ולמחנכים יש תשובות ברורות עליהן. "השינוי שעובר על התלמידים הוא מדהים", אומר בראון, "זה משנה להם את החיים. הם מבינים מה המטרות ומה הדרך לחיים, אנחנו 70 שנה פה. למה אתה חי? האם המטרה היא להיות רועי קליין, הדר גולדין, עופר וינטר? זה גם וגם וגם. אני בורח מהפוסטרים. מסוכן מאוד להיצמד לפוסטרים, לכל אדם יש אופי ואישיות. אנחנו רוצים שייצאו מפה אנשים אמיתיים, שלא ייכנסו למירוץ העכברים הרגיל שעובר על כל מי שלא לוקח פסק זמן בחיים ועושה חשבון נפש. שיהיו 'איש אמונה בעולם המעשה'. אם מעבר לזה הבוגר ייקח את חייו למקומות דומיננטיים יותר ויעשה בעולם החינוך דברים גדולים ומשמעותיים - עוד יותר טוב. אם היום־יום יהיה מרדף אחרי כסף, עבודה והישגים, ואת הנשמה הוא ישכח, זה יהיה פספוס".

הרב נתנאל אלישיב דווקא משאיר רגליים על הקרקע: "פעמים רבות כבר בצבא התלמידים מוצאים שזה לא בדיוק אותו עולם כפי שנראה להם מכאן. אנחנו אומרים להם הרבה פעמים שכאשר הם יתגייסו, זה לא יהיה אותו דבר. יש כאלה שמקבלים מכה. יש כאלה שחושבים 'עבדו עלי, אי אפשר להיות אידיאליסט וחדור מוטיבציה כל הזמן'".

אם יש אדם שמבטא היטב את הרוח של המכינה", הוא אומר, "זה הדר גולדין. הוא בא מהבית עם המטען הנכון, עם ערכים, עם השכלה רחבה, עם סקרנות. נוצר אצלו התמהיל שמשקף את רוח המכינה". 

בוגר מוצלח, מבחינתו, הוא "אדם שנשאר נאמן לעצמו ולא ניסה להגשים את מודל הבוגר המוצלח בצורה מלאכותית. הדגל שהרמנו הוא דגל של מסירות נפש למען מדינת ישראל מתוך תורה. מטרת העל היא להיכנס מתחת לאלונקה איפה שיש קושי בחברה, איפה שצריך זריקת מרץ. אנחנו רוצים להיות שם. זה קודם כל בצבא, אחר כך בכל המערכות האזרחיות שטעונות שיפור. אנחנו מוכנים לעבודה שחורה, רוצים שיהיו מ"כים, מ"מים, מפק"צים, מ"פים, מג"דים. אנחנו לא רוצים לכבוש תפקידים בכירים. זו לא המטרה, אלא באופן טבעי, אם יוצאים הרבה אנשים מוכשרים עם כוונות נכונות, מוצאים אותם אחר כך בקצה הפירמידה. אנחנו לא מנסים להשתלט או לכבוש עמדות מפתח, אנחנו מנסים לדחוף את העגלה קדימה".

רק שהרצון הזה משליך את אנשי המכינה למוקד הדיון הבוער סביב ריבוי חובשי הכיפות בצה"ל, ואל החשש שהצבא יהפוך ל"צבא של הדתיים", עד כדי אובדן לגיטימציה בקונצנזוס הישראלי. "הרב אלי הבין שאם אתה שמונה אחוזים מהאוכלוסייה ו־16 אחוזים בקורס קצינים זה יפה, אבל כשזה הגיע למאזן של 30 אחוזים באוכלוסייה ו־40 אחוזים בקורס זה סימן לא טוב לחברה", טוען אלישיב, "יש אנשים שעלולים לחשוב שיש כמה פראיירים שלוקחים צעד קדימה, ולקחת צעד אחורה. אנחנו לא רוצים להשתלט. אנחנו רוצים צבא עם. בשל כך יזם הרב אלי את הקמת המכינות הקדם־צבאיות החילוניות, כמו מכינת נחשון שקמה ביוזמתו. אם הצבא יהיה צבא דתי, זה הרסני. אנחנו נגד זה, לא מעוניינים בזה".

קיר הזיכרון לנופלים  // צילום: יהושוע יוסף 

מבט בתמונת המחזור 

חרף ההתמקדות בקדושת החיים, סיפורי הגבורה של הבוגרים שנפלו בקרב מלווים את אנשי המכינה כל הזמן. כמי שהיה חברו הקרוב של רועי קליין וגם מחנכו של הדר גולדין, יכול הרב נתנאל להעיד על כך טוב מאחרים. "בגולדין היה פרץ של שמחה, מסירות, בת צחוק על פניו. הוא היה מתפלל אל תוך הלילה, ממוקד מטרה. היה אדם מוכשר מאוד, חכם מאוד, אדם שדיבר פשוט, אבל לא הצליח להסתיר שהיה מבריק. היו בו המון סקרנות, כוח רצון ונחישות. במד"סים היה ממשיך וממשיך. חבריו סיפרו שהוא הכין טבלה של 'עבודת השם' על כל פרט ופרט בחיים - איך להיות קצין לאור הערכים שהוא מאמין בהם, איך מקימים בית כמו שתיכנן".

בכיתה, מספר הרב נתנאל, לא פעם היה אומר שגולדין מזכיר לו את רועי קליין. אחד התלמידים אף היסה אותו מחשש לעין הרע. על קליין, שהיה חברו הקרוב, הוא מרצה במסגרות שונות. "גדלנו ביחד ברעננה, ישבנו באותו שולחן בישיבה, היינו יחד בבני עקיבא. בגיל 18, כשכולם יוצאים לדרכם, החברות בינינו רק התהדקה. האינסטינקט של כל אדם שנופל לידו רימון הוא לברוח, אבל אצל קליין זה היה הפוך. זה לא בגלל החינוך שקיבל פה. רועי היה מהיר מחשבה, לדעתי הוא ניתח סיטואציה: רימון לידו, הוא במצב כריעה, ידע שיש לו שנייה אחת - או להציל את האנשים או להיהרג יחד איתם. לדעתי זה היה שיקול שכלתני. העניין הוא שרוב האנשים, גם אם היו מבינים, לא היו מסוגלים לעשות את מה שהוא עשה. המקרה שלו יוצא דופן. הוא בחר את הדרך. רוב האנשים לא בחרו במוות שלהם, אבל הם בחרו להיות במקום שבו הדברים האלה קורים".

הרב נתנאל עובר על תמונת המחזור הטרייה משכבת הגיל של גולדין. הוא רואה שם בעיקר אנשי צבא - מפקדי צוותים, לוחמים ביחידות מיוחדות וגם כאלה שנמצאים בקורס טיס. תמונת מחזור אחרת, של בוגרים שסיימו את המכינה לפני כעשר שנים, מגלה פסיפס מעניין ומגוון פי כמה. במחזור ט"ו, נניח, נראים סטודנט לרפואה, איש שב"כ, יזם, טייס, איש היי־טק, מ"פ, סטודנט לרפואה, מוסיקאי ואפילו רפתן. "הרבה נערים דתיים חולמים להיות ביחידה מובחרת, להיות חלק מקבוצת האיכות הזאת", אומר גלעד בר־גיל, יוצא המחזור ומי שהיה יו"ר אגודת הסטודנטים בבר־אילן, "אני גדלתי בישיבה תיכונית בעיר. פתאום הגעתי להתנסות וראיתי את העוצמות האלה. אתה רואה שהדמויות שמגיעות לשם הן של עופר וינטר ורועי קליין, וזה מה שאתה רוצה". 

לדבריו, "הבחורים שמגיעים לבני דוד מגיעים בדרך כלל עם מטען מהבית. סביר להניח שהם היו מגיעים לאותן יחידות קרביות גם אם היו מתגייסים מייד אחרי התיכון. המד"סים, הניווטים וההכנה לצבא לא תופסים את הנפח בלוח הזמנים. הדבר העיקרי הוא האידיאולוגיה הייחודית. יש שמבקרים אותה ואומרים שהיא לא גמישה וחסרת פשרות. זה היתרון לנערים צמאי משמעות בחיים".

יותר מ־11 שנה מאז סיים את המכינה, בר־גיל, כיום מרכז מסגרת לנוער בסיכון, מסתכל סביבו ורואה שחבריו מהמחזור עוסקים במקצועות חופשיים. אומר כי "רובנו לא לוחמים עם סכין בין השיניים. אני עוסק בחינוך, ולא קצין בקבע, והאג'נדה הדתית שלי כנראה הרבה יותר ליברלית ממה שהמכינה מחנכת. יש פה ושם ביקורת על מיליטנטיות, חוסר פרגמטיות ואידיאולוגיה שקרובה יותר לחוגים שמרניים של הציונות הדתית. אבל אי אפשר להתעלם ולקחת לרב אלי ולרב יגאל את המפעל האדיר הזה. בתוך חצי יובל כמות חובשי הכיפות שמאיישים את שדרות הפיקוד בצבא לא פרופורציונלית לכמותם באוכלוסייה. אני רוצה להאמין שבעתיד המכינה תוציא לא רק לוחמים ותלמידי חכמים, אלא גם תנועה ענפה של אנשי חינוך שעובדים עם כל שכבות האוכלוסייה. שבעוד 10 שנים תהיה כתבה על תנופת הבוגרים המעולים האלה גם מחוץ לצבא".

קוד התנהגות - בלי חו"ל, בלי להשלים בגרויות, בלי סרטים בחדרים 

נקודת הטלפונים הניידים // צילום: יהושוע יוסף 

אחד המראות הנפוצים במטבח המכינה הוא תלמידים ששוטפים כלים. ראשי המוסד בוחרים לא להחזיק מדיח, כדי ללמד את הצעירים אחריות. זו רק הדגמה על קצה המזלג לכללים הקפדניים במקום; קריאה בקוד כללי ההתנהגות, שחולק לתלמידים בתחילת השנה, מספקת כמה דוגמאות נוספות. "יסוד העבודה החינוכית הוא החופש האישי", נכתב בראש החוברת, "כל אחד קובע לעצמו את הנורמות שהוא בוחר. מאידך גיסא, אי אפשר שבגלל ההבדלים בין הבחורים, יפריעו בחורים אחד לשני להתפתח".

קוד ההתנהגות נפתח בבית המדרש, שמתואר בחוברת כ"מקום של קדושה, של תורה ותפילה, ועל כן אין בו פלאפונים כלל ולא שאר מכשירים אלקטרוניים (רדיו, משחקי טטריס וכיו"ב)". בכניסה לבית המדרש ממוקם ארון שנבנה במיוחד, המכיל מגירות לפלאפונים. כמו כן, התלמידים מתבקשים להגיע בלבוש הולם ולא בבגדי ספורט.

וזה לא הכל: בהמשך נכתב כי "החבורה שהגיעה לעלי מצפה לפגוש אווירה רצינית של עמל תורה", ועל כן כולם מחויבים להגיע לתפילה בשבע וחצי בבוקר, מפני ש"הסתיימה לחלוטין תופעת ה'סטלנות'. אין אדם שנשאר סרוח על מיטתו לאחר שעה זו". נוסף על כך, חל איסור חמור להשלים בגרויות או לגשת לפסיכומטרי במהלך השהות במכינה, ומודגש כי אין נסיעות לחו"ל.

איסורים נוספים בקוד נוגעים להתנהלות בחדרים, שבהם "לא יהיו טלוויזיות או מחשבים עם סרטים, ולא שאר מכשירים מודרניים (DVD וכיו"ב) שמקרינים סרטים". בשיחת הפתיחה אמר הרב אלי באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי בעבר סילק מהמכינה תלמידים שצפו בסרטים בחדרם. "יש דבר אחד שאיתו אני לא יודע לעבוד, והוא חוסר אמינות", אמר, "ברגע שזה קורה, התלמיד יכול לקחת את הדברים וללכת הביתה. אין בכלל דיבורים על זה". הקוד מחדד ואוסר להכניס לחדרים גם נרגילות ופוסטרים בלתי צנועים.