ביקורת קולנוע: סרט מד"ב מקורי עם מסר חברתי

"רכבת הקרח", סרטו דובר האנגלית הראשון של הבמאי הדרום־קוריאני בונג ג'ון־הו, הוא סרט מדע בדיוני יצירתי, חתרני ומאוד מרענן שמערער בהצלחה רבה על ההגמוניה ההוליוודית. הרכיבים שלו מוכרים, אך הוא עושה בהם שימוש קצת אחר ממה שהייתם מצפים. תוכלו לנחש את הכיוון הכללי שאליו הוא נוסע, אך הוא עדיין יצליח להפתיע ו/או לזעזע אתכם בכל פנייה כמעט. המסרים הסוציו־אקונומיים שלו אופנתיים וכמעט ברורים מאליהם, אך הוא מתעכב עליהם, מתעמק בהם, ולוקח אותם הרבה יותר רחוק ממה שהרגילו אתכם. והמדהים מכל? "רכבת הקרח" עושה את כל הדברים הנפלאים והמרתקים האלה בשליש מהתקציב של בלוקבאסטר אמריקני ממוצע.

רוצים לקבל עדכוני חדשות שוטפים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

סרטיו הקודמים (והמאוד מומלצים) של בונג - "זיכרונות מרצח", "המארח", "אמא" ועוד - אמנם היו להיטי ענק שהפכו אותו לסטיבן שפילברג של מולדתו. אך היציאה אל העולם הרחב, המעבר לשפה האנגלית והשימוש בכוכבי קולנוע בינלאומיים יכלו גם לגרום לו לוותר על כל אותם דברים שהפכו אותו לכה ייחודי ולהניב סרט מרוכך, זהיר ומתפשר. הנה, תראו מה קרה לבן ארצו קים ג'י וון ("סיפור מריר מתוק", "הטוב הרע והמוזר") ב"עומד אחרון", סרט האקשן הגנרי שביים עבור ארנולד שוורצנגר בשנה שעברה. ממש לא היה מדובר בסרט נורא. רחוק מכך. אבל נדמה כי לא היו זקוקים דווקא לקים כדי לביים אותו. 

"רכבת הקרח", לעומת זאת, הוא לגמרי סרט של בונג. יש בו את השינויים הטונאליים החדים, את ההומור הקאמפי, את האכזריות, את האלימות ואת הרגישויות העקמומיות שהפכו את יצירותיו הקודמות לכה מבדרות, סוחפות ולא צפויות. ויש בו גם מסר מעורר מחשבה (אך לא מאוד פופולרי) שמבוטא בצורה צלולה וחסרת פשרות. אין זה מפתיע שמפיק העל הארווי ויינסטיין ביקש לערוך את הסרט מחדש ולקזז ממנו כחצי שעה לפני העלאתו בארה"ב. השפה הקולנועית של בונג פשוט קצת שונה, ובניגוד למרבית הבמאים ההוליוודיים המצליחים, "חנופה" היא לא חלק מאוצר המילים שלו. כתוצאה מכך, "רכבת הקרח" עשוי לתסכל מעט את מי שגדל על ברכי הנוסחה השחוקה והידועה מראש של האולפנים האמריקניים הגדולים. אבל אם תצליחו לשים את ציפיותיכם המוקדמות בצד למשך שעתיים, אתם צפויים לגלות את סרט המד"ב המוצלח ביותר מאז "אליסיום" של ניל בלומקאמפ הדרום־אפריקני. 

כמו "אליסיום", גם "רכבת הקרח", שמבוסס על רומן גרפי צרפתי שראה אור בתחילת שנות השמונים, מעסיק את עצמו בפערים הכלכליים והחברתיים ההולכים וגדלים בעולמנו, וגם הוא עושה זאת בעזרת כלים אלגוריים. אי שם בעתיד הלא רחוק, ההתחממות הגלובלית תגרום למעצמות העולם לשגר אל האטמוספרה גז חדש שביכולתו לגרום לקירור האוויר. רק מה? באופן לא צפוי, הכוונות הטובות ממיטות על כדור הארץ אסון נורא ומביאות עליו עידן קרח חדש. כל היצורים החיים קופאים למוות, והיחידים שמצליחים לשרוד הם אותם בני המזל שהספיקו לעלות על הרכבת החדישה שבנה מיליארדר מסתורי ששמו ווילפורד.

טילדה סווינטון. כיעור חסר מנוח

18 שנים אחר כך, הרכבת מרובת הקרונות ממשיכה להקיף את כדור הארץ ללא הפסקה, תוך כדי שהיא מפליאה לספק את כל צורכיהם של הנוסעים. אבל כמו העולם הישן, גם העולם החדש מתחלק למעמדות - בעלי האמצעים מאכלסים את הקרונות הקדמיים ונהנים מהחיים, בעוד העניים נדחקים בקרונות האחוריים בתת־תנאים, ונאלצים להילחם על הפירורים. 

המנוע העלילתי של הסרט הוא החלטתם של יושבי הקרונות האחוריים למרוד ולתפוס פיקוד על הרכבת. את המאבק מוביל הלוחם האמיץ והסבלני קרטיס (כריס אוונס, "קפטן אמריקה"), שממתין לרגע הנכון לצאת למתקפה, ואליו מצטרפות עוד כמה וכמה דמויות נואשות (שמגלמים ג'יימי בל, אוקטביה ספנסר, ג'ון הארט ועוד). בעזרתו של מומחה לאבטחה (סונג קאנג־הו, שחקן קבוע בסרטיו של בונג), שאותו מחלצים המורדים מקרון הכלא, חבורת המהפכנים שלנו מתקדמת באיטיות במעלה הרכבת, וכל קרון חושף בפניהם (ובפני הצופים) טפח נוסף מהמיקרוקוסמוס המגלומני הממונע והדי מופרע של ווילפורד. קרון אחד הוא חממה לגידול ירקות, קרון אחד הוא דיסקוטק, אחר משמש מסעדת סושי, אחר אקווריום, וכן הלאה וכן הלאה. 

בד בבד, החבורה גם נדרשת לגבור על חייליו האכזריים של המיליארדר, שנשלחים לבלום את התקדמותם ולחסלם. אלה מונהגים בידי מייסון - אישה מכוערת וחסרת כל חמלה שמגלמת באופן בלתי נשכח טילדה סווינטון האלוהית. מיותר לציין שהפתעות רבות ממתינות בדרך לקטר. אך לא מיותר לציין שחלק מההפתעות האלה יוציאו גם את המנוסים שבכם משיווי משקל. במילים אחרות: לא מומלץ לכם להמר מי יחיה ומי ימות. 

מסחרי אבל מעז

העובדה שבונג לוקח את הזמן ומתעלם מספר החוקים שמשמש את מרבית תסריטאי הוליווד מאפשרת לו להקנות ליצירה אווירה אפית ולפתח את גלריית הדמויות שלו באופן מרשים. צוות השחקנים הבינלאומי שקיבץ יחדיו עושה עבודה מאוזנת ומצוינת, ומלבד סווינטון, שגונבת את ההצגה בנקל, גם אוונס מגיש הופעה מהימנה כגיבור המזוקן, השתקן והנחוש. האפקטים שמציגים את העולם הקפוא שמחוץ לרכבת אמנם אינם עומדים בסטנדרטים שהורגלנו אליהם - ככה זה כשעובדים עם תקציב של ארבעים מיליון דולר בלבד - אך הקרונות עצמם מעוצבים בצורה מושקעת, מגוונת ומלאת דמיון, וכך גם התלבושות והאיפור. בכלל, הלוק והלך הרוח של "רכבת הקרח" מזכירים את המקוריות, את התעוזה ואת תחושת ה"עשה זאת בעצמך" שאפיינו סרטים פוסט־אפוקליפטיים קלאסיים דוגמת "מקס הזועם" ו"12 קופים", ואפשר להניח שאין זה מקרה ששמה של אחת הדמויות המרכזיות הוא גיליאם. 

בעולם מושלם, "רכבת הקרח" היה המודל שמנחה את עולם הבלוקבאסטרים ולא היוצא מהכלל. בעולם מושלם, ההיתקלות בסרט עם דנ"א כמו שלו לא היתה נתפסת כאירוע יוצא דופן. אחרי שנים של רימייקים, סרטי המשך ומיחזורים של נוסחאות שכבר הוכיחו את עצמן בקופות, המפגש עם סרטו של בונג מזכיר עד כמה מהנה ומפתיע הקולנוע המסחרי יכול להיות, אם רק מאפשרים לו לצאת לרגע מתוך הסד ולהעז. 

נכון שהסרט טיפ־טיפה ארוך מדי, ונכון גם שלא כל הסיקוונסים שלו מתקתקים כמו שעון שוויצרי. אבל מרגעיו הראשונים, "רכבת הקרח" נותן את התחושה שהוא נעשה בידי יוצרים סופר־מוכשרים שמונעים מתשוקה (ולא בידי ועדות קריאייטיב שמנסות לספק את רצונם של קהלים דמוגרפיים חמקמקים, ויהי מה), ומעניק את הרושם שהוא בא לעולם מהסיבות הנכונות (ולא על מנת למכור לקהל הצעיר צעצועים נלווים, ארוחות ילדים וחולצות טי). לכן, בניגוד ל־99 אחוזים מהתוצרת ההוליוודית החד־פעמית, שמתנדפת מהמוח עוד לפני שהאורות באולם עולים, לסרטו של בונג צפויים חיי מדף ארוכים, עם פוטנציאל לא מבוטל להפוך לסרט פולחן. חובבי קולנוע ז'אנרי שאינו מפחד לאתגר ולהיות קצת אחר ממש לא יכולים להרשות לעצמם לפספס את הרכבת הזאת. 

"רכבת הקרח" ("Snowpiercer"), במאי: בונג ג'ון־הו. דרום־קוריאה/ארה"ב/צרפת 2013    *  *  *  *

yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו