מנובלת הביכורים שלו, "נסיעה", לרומן הנוכחי, "הדברים עצמם", ביצע יאיר אסולין מעבר דרמטי מהחדרים האחוריים של הציונות הדתית אל שורותיה הראשונות. אם "נסיעה" היתה יללה קטועה וקצרה בחושך, שתיארה חייל דתי הנוסע עם אביו אל קצין בריאות הנפש כדי להשתחרר מהצבא, ב"הדברים עצמם" זו כבר זעקה מתמשכת של יחידים בקהל: שלוש הדמויות המופיעות בספר נמצאות במצב של תקיעות; התודעה שלהן משתוללת לכל עבר, אבל הגוף עצמו אינו מצליח לבקוע את קיפאונו.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
"הביטוי הזה, 'אין ברירה', היה הביטוי המדויק ביותר למה שהרגיש". כך, במשפט רפלקטיבי ישיר, מגדיר אסולין את מצבו של שי, אחד משלושת גיבורי הרומן, תלמיד ישיבת הסדר שניצב בפני תסבוכת ביחסיו עם חברתו. מעבר לסיטואציה הרגשית המקומית, ה"אין ברירה" ברומן גדול ומשמעותי יותר - ומרחף ממעל ללא הרף. זהו "אין ברירה" קיצוני: לא מקרה של הידחקות לפינה ובחירה באפשרות בודדת, אלא הלך רוח, מצב קיומי - "איזו אינרציה, התמדה, איזה חוק פיזיקלי חסר פשרות" כלשונו של אסולין - שמאיים על הגיבורים כולם.
הם, שלושתם, בלב המיינסטרים של הציונות הדתית בשנות ה־90: דרור, תלמיד חטיבת ביניים בישיבה תיכונית; שי ה"הסדרניק"; ואביטל, בת שירות לאומי שמשרתת בישיבה של דרור. לא במקרה בחר אסולין למקם את העלילה במעבר המילניום; זה לא רק רצח רבין שעדיין מטיל צל, אלא גם נקודת מפנה דתית־מעמדית: בעשור שחלף מאז, נחלשה ההוויה שמתאר אסולין והציונות הדתית הפנתה גב באופן סופי למרכז העירוני שראה ב"טהרם בעבודה" ערך לא פחות ואף נעלה יותר מ"קדש חייך בתורה".
בצומת התקופתי הזה הגיבורים נעים ללא מנוחה ומנסים לשבור את מעגל הדיבור החלול על "קידוש השם" ו"תיקון עולם", בניסיון לגעת ב"הדברים עצמם", כשם הרומן - ולהתחכך באפשרות השפויה של אהבה, אמנות, חמלה.
דומה שכל דמות בעלילה היא גלגול הדמות הקודמת. דרור הצעיר, שהרומן נפתח בעלבונו הצורב מכך שחבריו לחטיבה היכו אותו וזרקו על ראשו מוס שוקולד, מבולבל ונסחף, פורץ בבכי לא רצוני, מהרהר על מה שחייב להיאמר בכל רגע אבל מתבצר בשתיקתו; שי, שנע בין הישארות בישיבה לבין גיוס לצה"ל, כבר מעז לפצות פה ולמחות בפני חברו רועי (אחיו של דרור) על כוונתו להינשא בגיל 18; ואילו אביטל, בת השירות הסוררת, שאומרת כי "זו לא אטרקציה כזו גדולה כל הצבא הזה", כבר שוחטת ללא מורא את פרת הגיוס הקרבי, הקדושה כל כך לחברה הציונית־דתית.
כריכת הספר "הדברים עצמם"
משום כך, אין לראות את "הדברים עצמם" רק כיצירה המייצגת את הסדקים הפוליטיים במגזר, אלא גם כרומן חניכה אוניברסלי של נפש אמן, הנאבקת במסגרת המחשבתית שנולדה לתוכה. בהקשר זה בולטת דמותו של שי, שקורא בספריו של ישעיהו ליבוביץ' למרות שרב ישיבת ההסדר אסר להכניסם לבית המדרש (כי "ליבוביץ' זה לא לימוד תורה"). והרי גם ב"אבנר ברנר", רומן הביכורים של דרור בורשטיין מלפני כעשור - המתאר אף הוא התבגרות של נער דתי בסביבה עירונית חילונית - הופיעה דמותו של ליבוביץ'. אלא שבעוד אצל בורשטיין ליבוביץ' הוא דמות ממשית, ומגיע כדי להרצות בפני תלמידי תיכון דתי, אצל אסולין התקופה והזמן אחרים וליבוביץ' כבר נקרא בהיחבא, מתחת לספסלי בית המדרש. "הוא לא ברוח שלנו, הוא לא באמונות שלנו", אומר רב הישיבה לשי.
דיוקן האמן מתחדד גם בנפשו הבוסרית של דרור בן ה־13 וחצי, שכדי להרשים את אביטל, בת השירות המבוגרת ממנו, רוכש עותק של "מאה שנים של בדידות" ומתאמץ לקוראו כדי להרשימה. גבריאל גרסיה מרקס חתר ביצירתו להתנגדות לאוטוריטות דתיות; דרור - בכוחו הנערי הדל - רחוק מעמדה זו, אבל גלגולו הבוגר כשי דווקא קרוב: שי מעדיף טיול עם אביו לארה"ב על פני הישיבה, למרות ש"טיול לפני הצבא זה לא הדרך של הישיבה".
אסולין נאמן בתיאוריו לרמיזות שטבועות באופיו של הנוער הדתי, רמיזות שכמעט אף פעם אינן מתממשות. הבנים חסרי ביטחון ונאלמים מול התמורות, הבנות מתגרות, מתחסדות, אמיצות רק מעט יותר. תל אביב, רק המחשבה על תל אביב, היא פיתוי אדיר. הנגיעה בין גבר לאישה, הנגיעה האסורה, היא הנגיעה ב"הדברים עצמם", הנגיעה שכשהיא מושגת, גם אז, נותרת במרחב חמקמק ומאכזב.
הפרוזה של אסולין גסה, דיבורית, עניינית. עם זאת, לעיתים היא חוטאת בבוסריות; כך למשל כשתודעת הסופר חודרת לתודעת הגיבורים. זה ניכר, למשל, בהתעכבות פובליציסטית על ההסתה שהובילה לרצח רבין, "היו מי שטחנו את הסיסמאות האלה עד דק", כותב אסולין, "בכל מיני מפגשים אפלים, תחת הכיסוי של אהבה התורה ואהבת השם ואהבת העולם, והפכו אותן לפעולה". צורמים מעט גם השימושים הפתאומיים והחדים מדי במבע משולב, שכולל את הופעתו של המחבר, שכן רובו ככולו של הרומן מסופר מנקודת מבט ניטרלית.
ואף על פי כן אין בכוחן של הצרימות הללו להרעיד את קולו הבטוח של אסולין, קול צעיר ומרענן שאינו חושש לעסוק בתמות חשובות בציבוריות הישראלית - לא בבחינת מרד אוטומטי אלא באמצעות שיקוף דמויות כנות ומורכבות. גיבוריו של אסולין מתקשים לבטא את עצמם, אך מיטיבים לבטא את הקושי הזה.
המורכבות שבהם ניכרת גם בוויזואליה של הספר; מהכריכה ניבט דיוקנו של אתרוג צהוב, תצלום של האמנית פראנס לבה נדב. האתרוג הפך בישראל הנוכחית למושג פוליטי, לכלי טהור שמושאל לשימוש טמא. אלא שמבט מהורהר וארוך יותר בדיוקן גורר תעתוע, ומעלה ספק מחודש. בדיוק כמו גיבורי "הדברים עצמם", כך גם התצלום הזה מעודד שאלה בלתי נמנעת: ואולי זה בכלל לימון?
הדברים עצמם / יאיר אסולין
חרגול/מודן, 299 עמ'
* * *
הבלאגן של המינגוויי
2,500 מסמכים שנתגלו באחוזתו של המינגוויי בקובה מעידים על אספן כפייתי, אך טומנים בחובם אוצר ביוגרפי
הפרוזה של המינגוויי היא מופת של כתיבה חסכנית ומינימליסטית, אך בכל הקשור לחייו האישיים, ההפך הוא הנכון. 2,500 מסמכים שנתגלו לאחרונה באחוזתו סמוך להוואנה - ונסרקו והועלו לאוסף המינגוויי שבמוזיאון ולספרייה הנשיאותית על שם ג'ון פ. קנדי - מעידים כי בחייו היה המינגוויי אספן כפייתי.
מרי, אשתו הרביעית, אמרה בעבר כי הסופר לא היה מסוגל לזרוק דבר, "פרט למגזינים בני שלוש שנים". למרות זאת, אי אפשר שלא לחוש הפתעה לנוכח האוסף, שאין בו הפרדה בין עיקר לטפל: יומנים, מכתבים, רשימות, מברקים, דרכונים, הצהרות בנקאיות, עלונים של בריכות שחייה, דף משיעורי הבית של בנו, פטריק, כרטיסי ברכה והרשימה עוד ארוכה.
המטמון הזה הוא המשלוח השני מתוך החומרים שנתגלו באחוזה פינקה ויג'יה, שבה התגורר המינגוויי משנת 1939 עד 1960 - התקופה הממושכת ביותר שבה שהה במקום אחד ברצף. לאחר מכן שהה זמן מה בספרד, בניו יורק, קבע את מושבו בקטצ'אם שבאיידהו ואז, ב־1954, לאחר ששרד שתי תאונות מטוס, כשמצבו הבריאותי מדורדר והוא סובל ממחסום כתיבה מתמשך, שם קץ לחייו.
קשה להאמין, אך ב־1961, זמן מה לאחר הפלישה למפרץ החזירים שהביאה את היחסים בין קובה לארה"ב לשפל חסר תקדים, אירגן הנשיא קנדי מפגש חשאי בהוואנה בין מרי המינגוויי ופידל קסטרו. בפגישה סוכם כי המינגוויי רשאית להוציא מקובה מסמכים וציורים השייכים לשניים, ובתמורה תעביר את האחוזה לרשות העם הקובני.
שנים עמדה האחוזה ללא שימוש, עד שנכדתו של מקסוול פרקינס, עורכו המיתולוגי של המינגוויי, התגייסה למשימת הצלת הרכוש. המשלוח הראשון מהאחוזה, סיפרה עורכת האוסף סנדרה ספנייר ל"ניו יורק טיימס", הכיל חומרים משמעותיים יותר, ובהם סוף אלטרנטיבי לספרו "למי צלצלו הפעמונים".
והיות שמדובר בהמינגוויי, יש באוסף גם מציאות משעשעות, כמו כרטיס הברכה שכתבה לו אינגריד ברגמן לאחר זכייתו בנובל: "השבדים לא כל כך טיפשים בסופו של דבר!" או הערת שוליים שכתב המינגוויי לעצמו: "אתה יכול להסיר מילים לא הכרחיות כדי להדק את הפרוזה שלך".
נטע הלפרין* * *
ד"ר אריאל אוקסהורן | על "קים"
בודהה, אבל לפניך
גיבורו של קיפלינג הקדים את "נער החידות" כמי שידע לרכוב, בו בזמן, על גב המזרח והמערב
אין זה ספר על עולם הולך ונעלם, אלא על עולם שנעלם זה מכבר. אי אפשר להימנע מהשוואה בין קים, גיבורו של קיפלינג, פרחח רחוב שרוכב על תותח הזאם־זאמה בכיכר העיר בלאהור "כמתגרה בחוקי העזר העירוניים", ובין הגיבורים בני דורנו של ויקאס סווארופ, "נער החידות ממומביי" ו"היורשת מדלהי", שבניגוד גמור לקים הם מערביים, בחשיבה ובהתנהלות שלהם.
"קים" יצא לאור ב־1900; רקע העלילה הוא ה"משחק הגדול", העימות בין רוסיה לאנגליה על השליטה באסיה המרכזית ובתת היבשת ההודית, שהתרחש בסוף המאה ה־19. "קים" הוא כינויו של קימבל או'הארה, יתום בריטי שגודל בידי אישה הודית ענייה. הוא מתלווה ללאמה טיבטי, המחפש נהר שבקע במקום שבו נחת חיצו של בודהה, נודד עימו ברחבי הודו וטיבט ולבסוף מאומן כחניך המודיעין הבריטי, ומפגין תושייה וכושר אלתור.
האנגלים רואים את קים כשלהם, אך גם המקומיים. קימבל או'הארה רוכב על שני עולמות: "במאדריסה (בית הספר) אני אהיה סאהיב (כינוי הודי לאדם הלבן), אבל כשהמאדריסה תהיה סגורה אני חייב להיות חופשי ולהסתובב בין בני עמי, בארץ הנפלאה והיפה הזו".
ג'ורג' אורוול כינה את קיפלינג "נביא הקפיטליזם הבריטי", אבל בדומה לקים, גם קיפלינג, שנולד במומביי ומת באנגליה, רכב על שני עולמות. אותו קיפלינג, שבבלדה על מזרח ומערב כתב "מזרח הוא מזרח, והמערב הוא מערב והשניים לעולם לא ייפגשו", מציג ב"קים" שתי דמויות משנה ש"התחבקו כפי שנוהגים אב ובנו במזרח". כאשר בהודו יש צורך בדחיפות, קובע קיפלינג, הבעיות נפתרות "במהירות כפי שאנשי המזרח מבינים אותה - עם הסברים ארוכים וקללות, ופטפוט אין סופי וחסר אחריות". באותה נשימה הוא מגדיר את המזרח כ"מאיר פנים". כ־80 שנה לאחר הופעת הספר טען המזרחן אדוארד סעיד כי המערב, שהבחין בין "אנחנו" ו"הם", נסחף למערכת דימויים שגויים ורומנטיים של אסיה והמזרח התיכון.
הסיפור סוחף וגדוש סצנות הומוריסטיות. בהודו של סוף המאה ה־19 רק מעטים ידעו קרוא וכתוב, וכמובן עוד יותר מעטים למדו באוניברסיטה. עצם הגישה לבחינות קבלה לאוניברסיטה נחשב כבוד גדול. כותב המכתבים סובראו סאטאי, למשל, מציג את עצמו בגאווה כ"מי שנכשל בבחינות הכניסה לאוניברסיטת אללהבאד".
הנפשות - קים, בנגלי שמן העובד בשירות המודיעין הבריטי והלאמה - מתניידים במרחבי הודו העצומים ברגל, בכרכרה או ברכבת איטית. ובכל זאת הם פוגשים זה את זה בתכיפות, וכאילו באקראי. קיפלינג משכיל להוסיף לעלילה מימד של אגדה ושל מיתוס זעיר, לסיפור שביסודו הוא ריאליסטי.
קים / רודיארד קיפלינג
מאנגלית: שמואל (מולי) ורד; אריה ניר, 383 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו