זה לקח בדיוק שש דקות עד שמשה איבגי הרס לעצמו את הראיון החגיגי לרגל יום הולדתו השישים. בזמן שתיכננתי לדבר איתו על ההצלחות המקצועיות, הכישלונות האישיים וחייו כאחד השחקנים המבוקשים בישראל, הוא היה עסוק בלדבר על דבר אחד בלבד: מצבה של המדינה. "הדבר שהכי כואב לך?" אני שואל ומכוון לחייו האישיים. "הפערים בין עניים לעשירים", הוא עונה. "מה היית רוצה לשנות בחיים שלך?" אני שואל בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. "את השיטה הקפיטליסטית שהשתלטה עלינו".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
נדמה שלאיבגי, זוכה כל פרס אפשרי במשחק, יותר חשוב שתזכרו אותו בתור זה שזועק כבר שנים שהמלך עירום מאשר בתור הרצל מלול מ"מתחת לאף", אשר ישורון מ"שורו", ויקטור מ"חולה אהבה משיכון ג'" או ברוך אסולין מ"הבורר". לא מעניין אותו איזו מורשת תישאר ממנו ביום שיחזיר ציוד, רק שהעתיד של הנכד שלו, בנה של בתו הבכורה דאנה שאמור להגיח לאוויר העולם בשבועות הקרובים, יהיה הרבה יותר טוב מההווה שלנו.
"איך אני יכול לדבר על הכאב או על האושר בחיים האישיים שלי בזמן שאני כואב את מה שקורה כאן כבר כל כך הרבה שנים? איך אני יכול לדבר על עצמי כשיש כאן פערים מטורפים בין עשירים לעניים, כשלא מצליחים לעשות שלום, כשאנחנו תוקעים לעצמנו מקלות בגלגלים, כשהממשלה שלנו מצד אחד מנהלת משא ומתן לשלום ומצד שני נשמעים בה קולות איומים ונוראים נגד הרעיון? אני לא מבין למה ראש הממשלה לא מפטר את השרים שמדברים נגד התהליך".
עם עמדות פוליטיות כל כך ברורות כמו שלך, כריזמה ואהדה ציבורית - למה שלא תרוץ לכנסת?
"כי לא כל אחד שיש בו את התכונות האלה מתאים לפוליטיקה. אני משתתף בהפגנות ובמחאות, ובחלק מקבוצות המאבק שמנסות להגן על איכות הסביבה. אני לא מתחבר לפוליטיקאים ולאיך שעובדים שם. טוב לי איפה שאני, והיתרון שלי כאמן הוא שאני חופשי להגיד מה שאני רוצה, בלי לרצות אף אחד".
מישהו היה צריך ללחוש את זה ליאיר לפיד לפני שעזב את התקשורת והחליט לרפא את המדינה.
"הוא באמת אכזבה, וכבר הכבירו עליו מספיק מילים. אני לא יודע מה השתבש. אולי יש דברים שרואים משם שלא רואים מכאן. יכול להיות שהוא ניסה והתברר לו שהשיטה חזקה ממנו, ואולי הוא פשוט שקע בתוך כל השררה, היומרה והשחצנות הפוליטית. חסרה לי אצלו החמלה. מי אתה, ילד, שתדבר נגד היורדים מהארץ? שכל אחד ילך לאן שהוא רוצה ושכל אחד יבוא מאיפה שהוא רוצה. אם זה היה תלוי בי, הייתי פותח את שערי המדינה לכל אזרח טוב מהעולם, בלי קשר ליהדותו. בכלל הגיע הזמן להפריד את הדת מהמדינה. עכשיו, כשהחרדים לא בקואליציה, זה הזמן לטובת כולם, ובעיקר לטובת הדתיים. זה היה משחרר את כולם מהמועקה. אני הייתי מתחיל ללכת לבית הכנסת".
ומה מונע ממך לעשות את זה עכשיו?
"כי כרגע בית הכנסת מסמן מבחינתי את כל הפערים ואת השנאה והנתק שיש בין החרדים לחילונים. אפשר להיות מסורתי ואפשר להיות חילוני ואפשר גם להיות חרדי. רק חבל שיש פה כפייה והרבנות מתנהלת כאילו שהיא מתקופת האבן. אי אפשר להכריח את הרוב כאן לחיות על פי המיעוט, בשם הדת. וכשזה מתערבב אנחנו מקבלים תג מחיר, נערי הגבעות, הבית היהודי, וטירוף ומשיחיות שמאמינים שכל גרגר חול פה הוא שלנו ומנסים לייצר פה עוד פיגוע סטייל גולדשטיין על מנת לייצר גוג ומגוג. אנשים פה חיים בסרט רע".
אז הכל רע?
"ממש לא. יש לנו ארץ יפה, מדהימה ומתקדמת, ואנשים מדהימים. האנשים כאן יוצאים מן הכלל, אבל כולם לוקים בחרדה קיומית. חצי מהגברים במדינה שלנו נפגעו במהלך השירות הצבאי ונמצאים בחרדה נפשית או פיזית. הגיע הזמן לעצור את הטירוף הזה".
שילמת פעם מחיר על האמירות שלך?
"איימו עלי לא פעם ודיברו אלי הרבה פעמים לא יפה. פעם, במהלך יום צילום, עצרה לידי משאית ויצא ממנה בחור ג'ינג'י שרצה להרביץ לי, בגלל שהדעות שלי לא מצאו חן בעיניו. פעם אחרת, בתחנת רכבת, ניגש אלי מישהו ואמר לי, 'אתה חושב שבגלל שאתה עם שפם ומשקפיים אני לא אזהה אותך? מי אתה שתדבר על אריק שרון? אני שונא אנשים כמוך'. התעלמתי ונכנסתי לקרון שלי, כי אם הייתי מגיב, זה בטח היה נגמר לא טוב.
"תשמע, אני לא בא לְרצות אף אחד, וכששואלים אותי את דעתי אני מביע את דעתי. אפשר למלא את הארץ הזאת בחומרי נפץ בשביל הביטחון שלנו, ובסוף זה יתפוצץ עלינו. אנחנו מדינה חזקה שלא צריכה לפחד מהשלום. בעולם היום מנסים להימנע ממלחמות. עם כל האיומים, את סוריה פירקו מחומרים כימיים בהסכמה, ואולי גם עם איראן תהיה פשרה. חבל שאנחנו אומה כל כך טראומטית שאנחנו לא מנסים פשוט לדבר".
"אם לא היינו שם ב־7 בבוקר, ניר עם היה בארי 2": הגבורה הבלתי נתפסת של לוחמי "אריות הזעם"
קפה אברהם: כך בחר דרסה אובגן, בן העדה האתיופית "בונה", להנציח את אחיו שנפל בעזה
פרסומת | שומעים את העתיד
"מאז 7 באוקטובר הגשמתי חלומות שבחיים לא ציפיתי שיהיו לי. לחזור מהשבי בחיים ולחבק שוב את סשה"
"ראיתי את האכזבה בעיניים שלהם": בן בן ברוך חושף את המשבר שחווה אחרי 7 באוקטובר
גם אי הצדק החברתי מרגיז אותו. "למה בעלי חברות פה מרוויחים מיליוני שקלים בשנה, והעובדים שלהם בקושי גומרים את החודש? למה לא מחייבים אותם לחלק חלק מהרווחים בחזרה לעובדים, כמו שעושים באמריקה ובאירופה? הרי בלי העובדים האלה לא היו מפעל או חברה. אתה לא תטוס במטוס פרטי ותעשה מיליונים בזמן שהעובד שלך לא גומר את החודש. למה לא להחזיר בחזרה לעובדים? למה לא לתרום לחברה? למה המחירים פה עולים והמשכורות נשארות אותו הדבר? למה הקוטג' עולה כמה שעולה בארץ, ובאנגליה אותו קוטג' בדיוק עולה פחות?"
למה באמת?
"כי מנצלים אותנו. חושבים שאנחנו פראיירים ומטומטמים. אנחנו משלמים מס הכנסה, ולמיליונרים עושים תספורות, קומבינות ומוותרים להם, בתירוץ שהם יעזבו את הארץ וייקחו את ההשקעות שלהם. שייקחו! יבואו אחרים".
אז מה אתה מציע, שנחזור לקיבוצים? הרי גם השיטה הזאת נכשלה.
"אני לא יודע. אבל אם תקרא את 'אלטנוילנד' של הרצל, תראה שהוא הציע שיהיו פה מפעלים שיהיו שייכים במידה מסוימת לעובדים ושכולם ירוויחו. פתרון הפלסטר שכל מיני ועדות כלכלה מציעות פה, זה לא הפתרון. נדרש פה אומץ לקבל החלטות ולבצע מהפכה של ממש בכל כך הרבה גזרות".
"מעורבב, פאתטי ועצוב"
אין ספק שאיבגי הוא שחקן אמיץ, לפחות בכל מה שקשור לקריירה שלו. מייד אחרי הפריצה שלו בשנת 1982 בסרט "מתחת לאף", הוא סירב ללא מעט הצעות לסרטי בורקס ולהצגות בידור קלילות שהוצעו לו, ונסע ללונדון. בשנות התשעים הלך נגד תדמית המזרחי שהבמאים והמלהקות ניסו להצמיד לו וביקש לשחק את התל־אביבי והחילוני, עד שחדר ללב המיינסטרים וזכה להוביל תפקידים ראשיים בסרטים שהפכו לשוברי קופות במונחים ישראליים. במשך שנים הוביל קמפיין לחברת ביטוח; טענו עליו אז שמכר את כישרונו לכסף. פעמיים במהלך הקריירה עשה הפסקה ונסע לחו"ל - תחילה ללונדון, אחר כך לניו יורק. עכשיו, רגע לפני גיל שישים, הוא נכנס בפעם הרביעית לנעליו של ברוך אסולין, הבורר (ימי רביעי ב־22:15 ב־HOT3).
"העונה החדשה של 'הבורר' היא עונה מטורפת לחלוטין. כל פרק מוביל לטוויסט אחר, ולמרות שאני מאוד רוצה לדבר על זה, אני לא יכול. לא רוצה להרוס לצופים את ההנאה".
בתור מישהו שמדבר הרבה על היעדר הערכים החברתיים, אתה בטח מודע לעובדה ש"הבורר" רחוקה מלהיות סידרה ערכית.
"'הבורר' לא מתארת מצב אמנותי, אלא מצב קיים. אלה פני הדור שלנו, זאת התקופה שאנחנו חיים בה. תפתח עיתונים ותראה בעצמך איך כל החיסולים של העולם התחתון חודרים לנו לתוך החיים ולשכונות הכי נורמטיביות. אתה חושב שאם אני לא אעשה את 'הבורר' הוא לא ייעשה? אנחנו מתארים מצב שהוא די קרוב למציאות, והעובדה שהעבריינים הפכו להיות סלבריטאים מעידה משהו על פני הדור. אני נחרד כשאני חושב שיש פוליטיקאים שתלויים נגדם כתבי אישום והם רצים לבחירות הארציות או העירוניות, ושיש פוליטיקאים שנפגשים עם עבריינים. הכל נהיה פה מעורבב.
"ואז מכניסים את העבריינים לכלא, וכולם שמים כיפה וחושבים שזה יעזור להם. זה פאתטי ועצוב. אני מקבל הרבה תגובות גם משוטרים וגם מעבריינים, שמעידים שהסידרה מזכירה להם היטב את העולם שלהם. כן, זו סידרה עם הגזמה קלה, אבל הגרעין מבוסס על אמת".
ונראה שאתה נהנה שם מכל רגע.
"לגמרי. זה תפקיד שהוא תענוג אמיתי. אחת לכמה שנים שחקן מקבל מתנה כזאת. חבל לי שזאת העונה האחרונה שלנו".
זאת העונה האחרונה???
"כן. רשף לוי, יוצר הסידרה, הודיע שאין לו יותר כוח לזה. אני יודע שהוט מאוד רוצים המשך, וגם אני הייתי שמח. אבל ככה זה עם משחק. ממשיכים הלאה. אני כבר רגיל לזה. אז בינתיים אני בהצגה 'דפוקים' בתיאטרון חיפה, עובד על שני תסריטים חדשים שלי, בוחן הצעות לשחק ולביים בתיאטרון גשר ומצלם עונה שנייה לסידרה 'זגורי אימפריה', שזאת סידרה עם חתיכת יציאה על משפחה מופרעת לגמרי, שאומרים בה הכל על השולחן. זה מטורף לחלוטין ומצחיק והולך עד הסוף. יש שם יופי של קאסט - שרה פון שוורצה, עוז זהבי, נינט ועוד חבורה של מוכשרים".
אתה עובד עם יהודה לוי כפרטנר בסידרה אחת ועם נינט כפרטנרית בסידרה אחרת. היית יכול להיות הבורר שלהם.
"אני אפילו לא מתכוון להיכנס לזה. זה לא מעניין אותי. כל העיסוק של החברה ברכילות, בפפראצי ובדברים השטחיים הוא עצוב מאוד. מחפשים במה למלא זמן מסך וממלאים אותו בשטויות ובפרידות של אנשים. עצוב לי שאנחנו בעידן מאוד שטחי. פעם סוֹפרים היו ה־דבר. איפה הם היום, אנשי הרוח? כמה מקום הסופרים תופסים בחיינו? זה דבר נורא. אני מקווה שכל התהליך הזה של ירידה למטה יסתיים בקרוב, ואז יגיע עידן הלמעלה.
"אתה יודע מה אני חושב? שבסופו של דבר העולם יהיה עולם אחד עם מדיניות אחת, ראש אחד וחוקים אחידים לכולם. אני לא מבין למה אנחנו משקיעים זמן, מחשבה וכסף בלהשמיד אחד את השני, במקום להתגונן מאיזו מתקפת חייזרים או משהו כזה. בסוף זה ייגמר. בעוד מאה שנים, או אלף שנים, או 5,000 שנים. בסוף אנשים יבינו שזה מטומטם. אם הכדור הזה ירצה לשרוד, הוא יצטרך להתאחד, כמו שעשו באירופה. אני מקווה לראות חלק מהשינויים עוד בימי חיי".
"רק נוספו לי שערות לבנות"
[image gallery]
אם מדברים על חייך, איך זה להיות בן 60?
(נאנח). "פעם אנשים היו מתים בגיל 40, והיום אני מרגיש שאני מתחיל את הקריירה שלי בגיל 60. האמת היא שאני לא מרגיש את הגיל, למעט שערות לבנות שנוספו לי, וקצת יותר הבנה על דברים. אני עושה ספורט וכושר ומרגיש לגמרי בן 20 מבחינה פיזית וגם מבחינה מנטלית. אני מחובר להכל. אני עדיין רוצה לשחק, לביים, לכתוב.
"מצד שני, למדתי גם ליהנות מתקופות של הפוגה ומסופי השבוע. אני זוכר שכשהייתי צעיר לא יכולתי לסבול את סופי השבוע. זה היה דבר נורא מבחינתי. כמו מכה לנפש. הרגשתי ריק נורא. כשהייתי נוסע לחו"ל רק חשבתי על החזרה הביתה. הייתי מטורף. לא יכולתי לנוח, כי זה גרם לי לסבל. כשלא היו לי הצגה או עשייה, הייתי מוצא את עצמי ישן שעות ארוכות. ועובדה שיש אמנים ששותים אלכוהול ולוקחים סמים כדי להתמודד עם הפערים העצומים של העשייה מול הריק. היום, אולי כתוצאה מההתבגרות, אני מחכה להפוגות. אני אוהב לשבת עם חבורת החברים שלי בזכרון יעקב, שכוללת רואה חשבון, רופא, ארכיטקט וגאולוג, ולדבר על החיים. אני נהנה לקרוא, לשבת עם אורית (אשתו ב־25 השנים האחרונות; י"א), לטייל בארץ או לעשות ספורט על הטרמפולינה בחצר".
אתה קופץ על טרמפולינה? למה?
"מחקרים הוכיחו שזה הספורט הכי יעיל. אז יש לי טרמפולינה שאני קופץ עליה בכל מיני צורות ועושה עליה ספורט".
אתה אוהב לראות את עצמך בשידורים החוזרים של סרטים וסדרות, להיזכר איך נראית בימים ההם?
"זה לא מעניין אותי. אולי כשאהיה בן 89 אשב לראות את כל מה שעשיתי ואראה את התהליך. בינתיים אין לי זמן ואין לי צורך לצפות בעצמי. אין לי בעיה עם ההתבגרות הפיזית. למען האמת, אין לי גם בעיה למות. החיים שלי היו מלאים וטובים, ובלי חרטות. עשיתי מה שרציתי, ומה שלא רציתי, לא עשיתי. אם אני אצטרך למות, אז אפרד בכיף ואודה לכל מי שנתן לי להגשים את עצמי".
טוב, הטבעת את החותם שלך על התרבות.
"זה לא העניין. אם אני מת אחרי שעשיתי, ואתה מת אחרי שלא עשית כלום - שנינו מתים, בסופו של דבר. מעניינת אותי העשייה שלי עכשיו, לא המורשת שאשאיר ולא הכסף שאעשה".
אולי בגלל שאת הכסף כבר עשית.
"אני מאוד רחוק מחוסן כלכלי. יש לי בית בזכרון יעקב ואני מתפרנס וחי טוב, אבל אין לי פנסיה, ואני לא חתום בשום תיאטרון. אם מחר אף אחד לא ירצה להעסיק אותי, אני אשב בבית. כן, אני חי טוב, הרבה יותר מהממוצע, ואני מתפרנס בסדר גמור. אבל זה בגלל שאני גם עובד כל הזמן. במצב קשה תמיד אוכל למכור את הבית ולעבור לגור בדירה קטנה. ואולי זה מה שיהיה, בסופו של יום. אני לא יודע. מצבי אולי טוב, אבל אני רחוק מלחיות בביטחון כלכלי. ואתה יודע למה זה ככה?"
כי השיטה פה עקומה לדעתך.
"אמת".
אבל גם אתה חלק מהשיטה, אתה אפילו מזין אותה. הובלת שנים קמפיין לחברת ביטוח.
"אתה צודק לחלוטין. נסעתי לאמריקה לתקופה של שנה. עשיתי הודו באמריקה והייתי צריך להתפרנס, והפרסומות היו פתרון מצוין, שאיפשר לי לחיות שם בלי לדאוג יותר מדי. אגב, אם הייתי חי באמריקה ויוצר לעצמי קריירה כמו פה, כבר מזמן הייתי יושב על עשרות מיליוני דולרים. הייתי יכול לצלם סרט בשנה. אבל זה לא המצב פה, ואולי טוב שכך, כי זה הוביל אותי לעשייה רבה. כן, כשהייתי צעיר התנגדתי לפרסומות, כי הייתי אמן בועט שחשב שפרסומות עושות לשחקן נזק. אבל היום אני לא חושב שזה יכול לעשות לי נזק. מצד שני, אני לא אנחה כל מיני 'המירוץ למיליון', כי זה לא מתאים לי".
מציעים לך לפעמים הצעות כאלו?
"כל הזמן. הציעו לי גם להיות ב'מחוברים', ואמרתי 'לא'. מביכה אותי החדירה לחיי הפרטיים. ראיתי פה ושם קטעים מכל מיני עונות, וחלקם היו רגעים מאוד מביכים ולא ראויים. למה צריך לפרוט הכל לפרוטות? מה יוצא מזה? אני מבין שיש אנשים שזקוקים לזה כלכלית או נפשית. לי אין צורך בזה. אתה יודע כמה פעמים דחיתי הצעות לעשות עלי סרטים תיעודיים? זה מביך אותי, ובעיקר מרגיש לי שעוד מוקדם לעשות עלי סיכומים".
בכל זאת תרשה לי לעשות לך סיכומון קטן, לרגל יום ההולדת השישים?
"בוא ננסה".
מה היה הרגע הכי מרגש שחווית בחייך?
"היו שניים. הראשון הוא כשבאתי לחופשה של כמה שעות במלחמת יום הכיפורים. הייתי תותחן בסיני וברמת הגולן, ואחרי שהשתלטנו על העניינים, הלכתי לבקר חבר שנפצע והגעתי הביתה. כל מה שהטריד אותי בדרך הביתה היה איך יגיב אבא שלי, שהיה אדם מאופק, עצור ושתקן, כשיראה אותי. הוא לא היה בבית כשנכנסתי, אבל כשהוא הגיע, אני כבר ישבתי על קצת המיטה ונראיתי כמו חייל שאכל חרא. הוא נעמד מולי בדום, רעד כולו, ובכה בלי קול. אני בכיתי בטירוף. הכל התפרץ ממני. אני זוכר את זה מאוד חזק.
"רגע מרגש שני היה כשניסן נתיב, שהיה מורי ורבי, קיבל את פרס התיאטרון על מפעל חיים וביקש שאני אגיש לו את הפרס. הוא אמר על הבמה: 'יום אחד הגיע אלי ילד מבוהל ממגדל העמק, והיום הוא שחקן שנותן לי את הפרס הזה, וזה הפרס הכי גדול שאפשר לקבל'. זה היה רגע־רגע עבורי".
מה הרגע שאתה הכי מצטער עליו?
"שלא הייתי יותר ליד אבי בתקופה שגסס מסרטן. הייתי בן 27, עסוק מאוד בקריירה שלי, ולא הבנתי אז כמה אני צריך לעזוב הכל ולהיות לצידו בחודשים האלה. לא נפרדתי ממנו כמו שצריך, ועד היום אני חושב על זה, וזה כואב לי. הוא מת כל כך צעיר, כשהוא רק בן 65. הוא רק יצא לפנסיה, והיו לו כל כך הרבה תוכניות שהוא לא הספיק להגשים. הוא היה איש מדהים, והחמצתי אותו. אין יום שאני לא חושב עליו ועל אמא שלי, שנפטרה לפני כמה שנים. אני רואה אותם מול העיניים כל הזמן".
רגע מקצועי שאתה מצטער עליו?
"יש כמה כאלה, אבל אני לא רוצה לפרט, כדי לא לפגוע באנשים שהיו מעורבים בפרויקטים כאלה ואחרים. לוקח הרבה שנים להגיע למעמד שבו אתה בוחר לעשות את מה שאתה באמת רוצה לעשות, וגם אז אתה לא חף מכישלונות".
כישלונות מקצועיים שאתה זוכר?
"היו לא מעט. היתה 'משפחת קמיצ'לי' הידועה לשימצה, שנכשלה למרות שהיתה מאחוריה הרבה כוונה טובה. והיתה הצגת היחיד שלי 'חשבונית הנפש', שהעליתי בתחילת שנות התשעים, נתפסה כשמאלנית מדי וזכתה להפניית עורף, למרות שאני הייתי מאוד גאה בתוצאה. וגם הסרט 'היום השלישי' שכתבתי וביימתי ויצא לפני שנתיים, ולא הצליח בקופות. זה סרט קודר על המציאות שלנו, ואנשים לא רצו את זה. אני יודע שהוא הקדים את זמנו, והוא נמצא עכשיו בדי.וי.די, למי שירצה להשלים צפייה".
קינאת לפעמים באחרים שקיבלו תפקיד יותר טוב?
"לימדתי את עצמי במהלך השנים לא לקנא. היה איזה רגע בקריירה שלי שפשוט הבנתי שאם לא קיבלתי תפקיד לסרט זה לא כי אני לא טוב, אלא כי הוא היה אמור להיות של מישהו אחר מלכתחילה. אני יודע שזה מין קטע כזה להגיד 'איבגי עושה הכל', אבל היו גם שנים שלא התפרנסתי ממשחק. ב־1990, אחרי 'מתחת לאף', נסעתי ללונדון. חשבתי שאולי אשחק שם, ובסופו של דבר מצאתי את עצמי מתפרנס כמנקה חלונות. היה לי אפילו כרטיס ביקור של מומחה לחלונות, סולם של שישה מטר, ולא הרגשתי עם זה רע. אמנם שיחקתי בפרינג' בלונדון ולימדתי משחק, אבל לא יכולתי לחיות מזה, והיתה לי אחריות כלפי אשתי והילדה. זה היה שיעור מאוד גדול לחיים, שמי שרוצה לחיות כשחקן לא יכול להתפנק ולהתמסר לחובות".
אפרופו ילדים. איך מנהלים קריירה גדושה לצד הורות לשלוש בנות? זה לא קצת מתנגש?
"אתה נוגע בנקודה כואבת. אין לי ספק שהייתי יכול להיות אבא הרבה יותר טוב, ואני באמת לא יכול להגיד שהייתי נוכח באופן מלא בחיים של הבנות שלי. שילמתי מחיר על זה, וגם הן, ואני בהחלט מצטער על זה. אם היה אפשר לתקן את זה, הייתי שמח לתקן. אבל אני מתנחם בזה שהעברתי להן את האהבה הגדולה לאמנות. על העשייה של דאנה אני לא צריך להרחיב במילים. היא בת 30, ואוטוטו תהיה אמא. אלה בת 17 וחצי, היא רקדנית בלט נהדרת, למרות שהתחילה בשנים האחרונות להתלבט בענייני משחק. ולילי־סימון בת 16, היא חזקה בעניין של מוסיקה. אני עדיין לא יודע מה הן ירצו לעשות בחיים, אבל אני לגמרי תומך בהן בכל מהלך, ומנסה ללמד אותן להשקיע במה שהן אוהבות".
אתה מתרגש מהסבאות הקרובה?
"מאוד. אני עדיין לא מבין בזה אבל בינתיים אני מתרגש בכל פעם שאני רואה את היד קופצת או את הרגל זזה בבטן של דאנה. מצד שני, אני יודע שאני לא אהיה כמו הסבאים של פעם, שהיו בפנסיה ואפשר היה להקפיץ אותם לבייביסיטר. אני בשיא הקריירה שלי, ואני לא מתכוון לעצור. אבל בהחלט הולך לפנות לזה זמן".
בתחילת שנות האלפיים נסעת לניו יורק, הצטלמת לסרט של דיוויד מאמט וחיפשת את עצמך שם. היום, כששוק הטלוויזיה הישראלי משפיע על ארה"ב, לא מדגדג לך לנסות שוב?
"רק אם יציעו לי ויזמינו אותי. לעבור לשם ולהתחיל קריירה מחדש זה משהו שהייתי עושה אם הייתי בן 20. הייתי שם ושמעתי הרבה מחמאות, כי שחקן טוב הוא שחקן טוב בכל מקום. אבל לא היתה לי הסבלנות להמתין שם לפריצה. זה היה יכול להגיע אחרי חצי שנה, שנה, חמש שנים או עשור, ואני כבר לא הייתי בגיל. ואולי אין לי את התשוקה הזאת. יותר חשוב לי ליצור במקום שאני חי בו, בשפה שלי ובנוף ילדותי. חשוב לי לעשות ולדבר על דברים שאני מבין בהם ונוגעים אלי. אני אוהב את הקריירה שלי ואני אוהב לשחק, אבל לא פחות מזה, אני אוהב את המדינה שלי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו