קונסוליה עבור הפלשתינים ברחוב אגרון, מאה מטר בקו אווירי ממחלקת הגבינות של השופרסל, 300 מטר ממעון ראש הממשלה - זה יותר מזרח ארה"ב ממזרח ירושלים
איך להבין את עניין הקונסוליה האמריקנית בירושלים? האם ממשל ביידן ילך עד הסוף? לפי מקור אמריקני אמין, בממשל משדרים ביטחון עצמי כשהם אומרים שבסופו של דבר הקונסוליה תיפתח. וזה מה שהם אומרים, תוך מחשבה להציע לישראל בתמורה חבילת פיצוי מפתה.
בישיבת הזיכרון ליצחק רבין ז"ל, ניסה ראש האופוזיציה נתניהו להרתיע את האמריקנים, ולא פחות להזכיר לראשי הממשלה הנוכחית, שירושלים היא בירת ישראל: "רבין אמר: אין שתי ירושלים. יש ירושלים אחת. ירושלים היתה שלנו. היא היום שלנו. והיא תישאר שלנו לעולמי־עד. את זה צריך לומר היום לידידינו בארה"ב. הקונסוליה נסגרה. היא לא צריכה להיפתח מחדש".
צריך לחזור אחורה לימי כניסת ממשל ביידן לשלטון. באותה עת פרסם ארגון "קבוצת המשבר הבינלאומית" (International crisis group) מסמך עם נקודות לטיפול בנושא הפלשתיני ובכלל במזרח התיכון. רוב מאלי, חברו של אנתוני בלינקן והממונה על המשא ומתן עם האיראנים, היה במשך שנים בראש הארגון. הוא פרש בתקופה שלפני כניסת ביידן לבית הלבן.
ברור שהצעות המדיניות של "קבוצת המשבר" הן מבית מדרשו של מאלי. הקו שם היה נגד ישראל וסיוע לפלשתינים. כל יוזמות הנשיא הקודם טראמפ הוכרזו ככאלה שגרמו נזק לתהליך המדיני בין ישראל לפלשתינים; העיקרון המנחה - מחיקת כל יוזמות טראמפ. זה לא חדש. הנושא של פתיחת קונסוליה בירושלים בהחלט נמצא בהמלצות; ההכרה האמריקנית בריבונות ישראל בירושלים והעברת השגרירות, נחשבת על ידי ביידן ואנשיו לאחד המעשים השליליים של טראמפ.
ביידן אמר שלא יחזיר את השגרירות לתל אביב, אלא יפתח קונסוליה לפלשתינים. הדיבורים הרצופים לאחרונה, בייחוד מצד בלינקן, על תהליך פתיחת הקונסוליה עבור הפלשתינים, גרמו לרה"מ הפלשתיני מוחמד אשתייה להכריז שהפירוש הוא חלוקת ירושלים. לפי אמנה בינלאומית בנושאים קונסולריים משנת 1963, פתיחת קונסוליה בתחומי מדינה כלשהי, מחייבת את אישורה והסכמתה של ממשלת אותה מדינה.
לפי עורכי הדין האמריקנים שייצגו בזמנו את מנחם זיבוטפסקי שנולד בירושלים וביקש לרשום את מקום הולדתו, ישראל, פתיחת הקונסוליה פירושה ערעור אם לא ביטול ריבונותה של ישראל בירושלים. "זה לא עניין של חלוקת ירושלים", כתבו עליזה ונתן לוין בניוזוויק. "זה עניין של שלילת הריבונות של ישראל על ירושלים".
אם האמריקנים מתכוונים לפעול כנדרש בספרה הבינלאומית, תוך תיאום עם ישראל, אז לא יהיה מנוס ממשבר עם "ידידתנו" הגדולה ארה"ב. כלומר, להציג בפני האמריקנים סירוב מוחלט ולתת להם לחשוב מה הלאה.
בינתיים, מרה"מ בנט, ועד כמה שרים כמו גדעון סער ויועז הנדל, נשמעו התבטאויות שהם מתנגדים לפתיחת הקונסוליה; לפי פרסומים, מהלך כזה גם יפרק את הממשלה. המנטרה: "זה יהיה אחרי התקציב". בליכוד מציינים שביום שני רק בקושי נחלצה הקואליציה מהצעת אי־אמון. זה היה על חודו של קול, 55-54. האופוזיציה כנראה הרבה יותר מתואמת מהדימוי שלה בתקשורת, ויש החוזים שדווקא אחרי העברת התקציב, חברים בקואליציה ירגישו חופשיים יותר לרדת מהספינה.
בזמנו, לאחר שטראמפ העביר את השגרירות במהירות וביעילות לירושלים, ללא כל החזיונות האפקוליפטיים שהובטחו, הוא אמר שהכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל אינה שוללת את המשך המשא ומתן, כולל על ירושלים. אבל הוא לא התעסק עם גבולות ירושלים - איפה מתחילה, איפה נגמרת, מה באמצע.
אלא שמשא ומתן, בניגוד לעבר, זה כנראה לא מה שממשל ביידן חותר אליו. המגמה, כפי שנחשפה במסמך "קבוצת המשבר", היא של חד־צדדיות, במטרה ללחוץ על ישראל אם לא ממש להעניש אותה. זה המשך הקו הדורסני של ממשל אובאמה, שסיים באקורד צורם כאשר יזם החלטה של מועצת הביטחון לאמור, שכל מה שמעבר לקווי 67' הוא בלתי חוקי - כולל הבוטק'ה שליד הכותל, שלא לדבר על כל הבנייה בירושלים וביהודה ושומרון.
ברוח הזו, האמריקנים יכולים להחליט שקונסוליה במזרח העיר לא נמצאת בתחומי הקווים הבינלאומיים של מדינת ישראל, ולבצע את מהלך הפתיחה של הקונסוליה חד־צדדית, תוך התעלמות מישראל, מהתנגדות הממשלה. קונסוליה עבור הרש"פ ברחוב אגרון, מאה מטר בקו אווירי ממחלקת הגבינות של השופרסל, 300 מטר ממעון ראש הממשלה הריק - זה יותר מזרח ארה"ב ממזרח ירושלים.
משקיפים בירושלים, שמכירים היטב את הנושא המדיני לדורותיו, מזהים שתהליך ההתרחקות של האמריקנים - כהמשך להתרחקות של ממשל אובאמה - נמשך. למרות החיוכים והתשוקה הישראלית לחזור לחיק האמריקני. מה שאנחנו אוכלים עכשיו בנושא הוא תולדה של אי־התוויית הקווים האדומים של הממשלה על ידי נציגיה הבכירים בפני הממשל, מייד בתחילת הדרך. מה הממשלה יכולה להרשות לעצמה ומה לא.
זה כנראה נבע מעודף רצון להפגין את "הרוח החדשה המנשבת". המסלול החד־צדדי מתאים לאמריקנים; ביידן יודע שהנושא הפלשתיני הוא "לוזר" פוליטי. ייתכן שהפיאסקו באפגניסטן שינה משהו בתוכניות של ביידן ובלינקן לגבי הנושא הישראלי־פלשתיני, אבל אנחנו עוד לא יודעים איך. אפילו הנשיא אובאמה היה סקפטי לגבי ביידן כנשיא: "אסור להמעיט בהערכת יכולתו של ג'ו לד**ק כל דבר".
הפייבוריט של בן־גוריון
מהייחוס המשפחתי ועד הנאמנות בפרשת אלטלנה, היחסים בין דוד בן־גוריון ליצחק רבין ז"ל היו ייחודיים לאורך כל השנים
דמותו של יצחק רבין כמנהיג שייכת לעבר. בסגנון. במשקל הסגולי. בהצבת עקרונות מדיניים. בקול הבס, הפיקודי. בישיבת הכנסת לזכרו היה ברור שיש רק דובר אחד שדומה לרבין - וזה בנימין נתניהו. הוא הכי קרוב אליו מבחינה מדינית, מבחינת העקרונות הביטחוניים. זה לא אומר שרבין אהב אותו. ההפך. אבל ברבות השנים, הרושם הוא אחר.
רבין הביטחוני קרוב לנתניהו; אבל ישנו רבין הנסוג מפני לחצי השמאל. וישנו רבין של "אנחנו והם". ההחלטה של רבין על מבצע אנטבה ביולי 1976 היתה כנראה הרבה יותר קשה מההחלטה שלו על הסכם אוסלו. ההחלטה על מבצע חילוץ החטופים היתה כמו הליכה על חבל דק מעל לאגם שורץ תנינים. נפלת - האסון ודאי וגמור. ואילו אוסלו, הגם שנגרמו נזקים חמורים לביטחון הלאומי, היה כמו ניסוי של תרופה חדשנית, אפרופו הקורונה.
התרופה לא עבדה והיא אפשרה לראש ממשלה אחר, נתניהו, להוציא את המדינה מעמק הבכא הזה בהדרגתיות ואף לפתוח אופקים חדשים. אם לא היינו מנסים את התרופה, לא היינו יודעים. אם היינו ממשיכים, אולי היינו מציינים את יום הזיכרון לרבין על חולות טהיטי.
יש תהיות לגבי היחס המיוחד שהיה לראש הממשלה הראשון דוד בן־גוריון ליצחק רבין. נקודת הציון הראשונה היא הפגישה של ב"ג עם רבין ב־1949, כאשר הרמטכ"ל דורי הורה למפקדים יוצאי הפלמ"ח שלא להשתתף בכנס הפלמ"ח.
ממש ביום הכנס היה רבין בביתו של בן־גוריון בתל אביב. בשלב מסוים אמר שהוא חייב להיפרד, כדי להספיק להגיע לכנס. בן־גוריון ניסה בכוונה להאריך בשיחה כדי לעכב אותו ולמנוע בכך את הליכתו לכנס. רבין הגיע לכנס, אבל לא סולק מצה"ל כמו בכירים אחרים בפיקוד הפלמ"ח.
באיזשהו מקום חיבתו של בן־גוריון לרבין מעניינת יותר מיחסו למשה דיין ולשמעון פרס. העיתונאי וההיסטוריון שלמה נקדימון אומר שברור שהיה שם יחס מיוחד, אבל עד היום לא ברור מה מקורו. רבין היה בנם של רוזה כהן ונחמיה רבין, מדור המייסדים החלוצי. הוא גם ביטא נאמנות מוחלטת כאשר פיקד על לוחמי הפלמ"ח שירו על אלטלנה, כולל על הניצולים שקפצו לים ושחו אל החוף.
רבין חש קרבה לב"ג בניגוד לחבריו ששנאו ברובם את הזקן עד אחרית ימיהם. בשאריות השנאה הזאת נתקלתי כשנפגשתי לפני יותר מ־15 שנה עם אייק אהרונוביץ'. זה לא סתם שרבין ביקש להתייעץ עם ב"ג ב־23 במאי 67', ולאחר המילים הקשות שספג התמוטט. להבדיל מפרס ומדיין, שבמקורם היו מפא"יניקים, רבין בא ממורשת הפלמ"ח כ"בריגדה אדומה". הוא בא מהשמאל, נוסף על אלטלנה נלחם על ירושלים כמח"ט הראל, וב"ג ראה בו נכס חשוב שצריך לקרב. הוא ביקש מאשכול שימנה אותו לרמטכ"ל. בסופו של דבר, זקני מפא"י, גולדה, ספיר וחבריהם, העדיפו את רבין יוצא מפ"ם ואחדות העבודה, כראש ממשלה ממשיך דרכם.
איפה הנאשם?
"פרויקט 315" נובר ב־315 האייטמים שנחשבים כהיענות חריגה של וואלה לנתניהו, וניכר שזו עבודה יסודית יותר מזו של התביעה במשפט
אם התביעה בימי הבריטים היתה מתפקדת כמו פרקליטות המדינה בימינו, סטבסקי, רוזנבלט ואחימאיר כבר היו מתנדנדים מלמעלה. מי שחושפים ללא רחם את תפקודם הלקוי של אנשי הפרקליטות במסגרת משפט נתניהו, אלו צוות פרויקט 315. בראשם גיא לוי, מושיק קוברסקי, משה מלל וד"ר עדי סבו, פסיכולוגית מבריקה.
הם נוברים ב־315 האייטמים שנחשבים כהיענות חריגה לנתניהו, לתת לו כיסוי חיובי ואוהד. בתור התחלה, ד"ר סבו סיימה עכשיו מחקר מתבקש על הכיסוי ההשוואתי בתקשורת של המועמדים המובילים בבחירות של 2013 ו־2015. אין שם הפתעות, אלא תיעוד באחוזים של הכיסוי השלילי של בנימין נתניהו. קרוב ל־50 אחוז מהסיקור היה שלילי, וכ־24 אחוז חיובי. לעומת שלי יחימוביץ' שקיבלה מעט יותר מ־10 אחוזים סיקור שלילי ולמעלה מ־80 אחוז כיסוי חיובי. בנט קיבל אז כ־52 אחוז חיובי וקרוב ל־20 אחוז שלילי. ב־2015 הכיסוי השלילי נגד נתניהו עולה מדרגה למעל 60 אחוז והכיסוי החיובי מצטמצם למתחת ל־10 אחוזים.
"בעסקת שוחד, השאלות העיקריות עוסקות במתת שהוא מקבל וביסוד הנפשי. מצאנו למעשה, שמה שנתניהו קיבל מוואלה - פירושו שאין 'מתת'", אמרה עדי סבו כששוחחתי עם חברי צוות 315 בערב של יום הזיכרון לרבין.
משה מלל: "הדמות המרכזית בחקירות ובכתב האישום זה לא מנדלבליט אלא שי ניצן. ניצן אמר בבירור, שזו האשמה תקדימית וצריך להתחיל ממישהו. לפי חוקי משחק כאלה, פוליטיקאי לא יכול לדבר עם עיתונאים".
בקווים כלליים, מושיק קוברסקי אומר שפילוח אותן 315 ידיעות מעלה את התמונה הבאה: 136 אלו דרישות שלא נענו. או שביקשו שיורידו אותן מהאתר ולא הורידו. או שביקשו כתבה חיובית והתוצאה שלילית. 153 אייטמים אינם מייצגים היענות חריגה משום שניתן למצוא את אותו כיסוי באתרים אחרים. נשארו 24 שמתוכם חמישה הם אירועים לא מוגדרים ולא ידועים וגם ללא תאריך. בסוף נשארים שישה אייטמים שניתנים להגדרה כהיענות חריגה. למשל בקשה של רובינשטיין, שהוא ידיד המשפחה, להכניס ידיעה על שרה נתניהו שארגנה יום כיף לילדים חולי סרטן.
"לא עומד מאחורינו אף פוליטיקאי", הם אומרים. "עד היום הפקנו 10 סרטונים שעלו ביוטיוב. יש כל מיני ספקולציות על הסרטונים. הכל עבודה שלנו". גיא לוי עבד בעבר עם אמיר אוחנה. ראיתי אותו מרצה על הפרויקט. הוא אדם ישר וגלוי לב, והניתוחים שלו לגבי החומרים משכנעים. וזה גם ברור למה. 315 האייטמים נאספו בחופזה וברישול. אין ספק שלוי, קוברסקי, סבו ומלל ומתנדביהם עשו עבודה הרבה יותר יסודית בחקר תוכן הכיסוי בוואלה מאשר אנשי התביעה. אלה אספו את החומרים רק לאחר שהשופטים העירו להם שהם צריכים להביא דוגמאות למתת בצורת כיסוי חיובי יוצא דופן.
"אם היה פשע, אילן ישועה היה צריך להיות נאשם", אומר מלל. "הוא הצינור שדרכו עבר הכל. אבירם אלעד לא דיבר אף פעם עם ביבי. כל מה שהוא אומר זה מפי השמועה. מה ששמע מישועה".
רצונו של הבעלים אלוביץ' לקיים אתר מאוזן הוא יותר מלגיטימי. אם כיסוי כלשהו שאיננו משחיר את נתניהו, מעורר חשד ומצריך טיפול של הפרקליטות והמשטרה - אז אנחנו לא נמצאים בעולם של חופש עיתונות.
