בשיתוף המכון הישראלי לדמוקרטיה
"כולם צריכים להיות
שותפים מלאים"
ד"ר רבקה נריה בן־שחר, ירושלים
ראיתי משפט שמאוד כאב לי: 'יש אמא חרדית ויש אמא חרדה'. עניתי שיש לי קרובת משפחה חרדית שהבן שלה נלחם בעזה. היא גם חרדית וגם חרדה. יש עוד כאלה, אבל עדיין הם המיעוט בחברה החרדית, וצריך לעשות פה שינוי עומק", אומרת ד"ר רבקה נריה בן־שחר, מרצה במכללה האקדמית ספיר וחוקרת במכון הישראלי לדמוקרטיה.
בחודשים האחרונים גויסו רבים מבני משפחתה: "בן הזוג שלי עשה מילואים במשך שנים, ובשבוע השני של אוקטובר הוא אמר לי 'אני הגבר היחיד ברחוב שלא גויס'. שתי הבנות שלי משרתות בצה"ל, אח שלי הוא מ"פ קרבי שנפצע קשה בעזה ונמצא בימים אלה בשיקום, ועוד אח שלי במילואים. ההתגייסות הזאת היא דבר מאוד בסיסי. זו המדינה שלנו, אם אנחנו לא נגן עליה - נקבל עוד 7 באוקטובר. אני מקווה שלא נרשה לעצמנו להרפות יותר. מישהו צריך לעשות את העבודה הזאת - ומדובר בכולנו".
רבקה מאוד מאמינה בלימוד תורה, וכמי שגדלה בבית של תורה היא מעידה על עצמה: "אבא שלי למד תורה והתגייס בגיל מאוחר, ועדיין אני חושבת שאין הצדקה לזה שעשרות אלפים יקבלו פטור או דחיית שירות.
"אני מאמינה ביצירת קבוצה קטנה של עילויים בתורה שכולנו צריכים לממן. כמו שיש ספורטאים מצטיינים ונגנים מחוננים, או כמו דוקטורנטים מצטיינים שמקבלים מלגה. גם בעבר, חוץ מכמה עילויים - כולם תמיד עבדו. כל השאר צריכים להיות שותפים מלאים במדינה, על כל המשתמע מכך.
"נכון, יבואו ויגידו שזה יהיה קשה, שיש נשים בצבא, שזה מרחב חילוני. וזה נכון, מאוד קשה לדתיים בצבא, ואת זה צריך וניתן לפתור. אך האם זה נכון גם בזמן מלחמה? יכול להיות שצריך לחכות לאחרי המלחמה ולראות איך מתקנים את זה, אבל אי אפשר לדחות את זה הרבה יותר. המצב הנוכחי לא יכול להימשך".
"הבנים נלחמים - ושומרים
על אורח חיים דתי"
נורית נמני, בית שמש
הבנים שלי למדו בישיבות 'שחורות' בירושלים ובבני ברק, אבל אז הם החליטו שהם רוצים להתגייס לצה"ל. אצל הילד הראשון זה היה למורת רוחנו, אבל אחר כך הבנו שזה הרצון ושזה הצורך שלו, וכיבדנו את ההחלטה שלו. אחריו החליטו להתגייס גם שאר הבנים, והשלמנו עם זה. אנחנו מאוד גאים בהם, היינו גם בכל טקסי הענקת הכומתה".
נורית נמני, אם ל־11 מהמגזר החרדי, מתגוררת עם משפחתה בבית שמש. יש לה בן (30) ששירת בחטיבת כפיר ושכעת נמצא במילואים בעזה, בן אחר ששירת במודיעין ושנמצא גם הוא במילואים, בן 21 שסיים שירות סדיר לפני שלושה חודשים, ובן נוסף, חייל סדיר בסיירת גבעתי, שלחם ברפיח. "הבנים שלי המשיכו לשמור על אורח חיים דתי גם בצבא - הם עדיין מניחים תפילין, עדיין שומרים שבת, עדיין עם כל הערכים. לצד זה, עכשיו יש להם הרבה יותר אהבה למדינה ורצון לתת מעצמם בשירות משמעותי".
עם ארבעה בנים על מדים, נורית מספרת כי בחודשים האחרונים היא מתקשה לעצום עין: "אני לא ישנה בלילות, וגם האחיות שלהם לא ישנות. בכל פעם שיש אירוע - אנחנו חוששים. לפעמים גם קשה לנו ללכת לעבודה. מהצד השני, יש לנו גאווה מאוד גדולה. יש הערכה גם מצד השכנים, שחלקם מהציבור הדתי־לאומי וחלקם חרדים".
לנורית יש גם נכד שלומד בישיבה, וגם שם מורגשת הדאגה לקרובים שנלחמים: "האברכים שם קיבלו שמות של חיילים להתפלל עליהם, והוא התקשר אלי להגיד לי שהוא מתפלל על הדודים שלו.
"אני מאוד מאמינה בלימוד תורה, ואני כן רואה בזה שמירה על עם ישראל, אבל אני חושבת שמי שלא לומדים תורה - צריכים להתגייס. כן הייתי רוצה לראות עוד חרדים מתגייסים ונושאים בנטל, ואם לא בשירות צבאי - אז בשירות לאומי או אזרחי. אפשר לתרום למדינה בהרבה מאוד דרכים. זה נכון לא רק לחרדים, אלא גם לכל שאר הציבורים והמקומות שבהם שיעור הגיוס נמוך".
"מגיל צעיר חינכנו את הילדים לקחת חלק בחברה"
חוי ארנפלד, בני ברק
הבכור שלנו, דניאל (20), הוא חייל בהנדסה קרבית. אחריו, ובעקבות אירועי 7 באוקטובר, גם בעלי משה שגדל כחרדי התגייס לצבא, בגיל 47. הוא עזב את העסק ועשה גיוס מקוצר, והוא משרת בחמ"ל של חיל השריון. זה שינה את כל השיח בבית שלנו. הפכנו ממשפחה תמימה לכזאת שמדברת על שפצור נשק, קסדות ומדים".
חוי ארנפלד, בת למשפחה חרדית מבני ברק, גידלה את שלושת בניה בקהילת המגזר הדתי־לאומי. "הבנים התחנכו במוסדות של הכיפות הסרוגות, והיה ברור שישרתו בצבא. מגיל צעיר חינכנו אותם לקחת חלק בחברה, שלא יעברו את מה שאני ובעלי עברנו - לא למדנו לימודי ליבה, לא עשינו בגרויות או צבא. נתנו להם כלים כדי שיוכלו להשתלב בחברה בדרך שמשלבת תורה ואמונה".
היא ומשפחתה מאמינים בערך של לימוד תורה: "מי שיכולים ומתאימים לשבת ללמוד תורה - זה מוערך, אבל לצד זה, לא לכולם יש את היכולת, הרצון והמוטיבציה. אלה שלא לומדים תורה צריכים לקחת חלק ולהתגייס לצה"ל.
"אני באה מהעולם הזה, ואני מבינה שזה אתגר חברתי. החברה החרדית מקפידה על הלכה באופן מחמיר, יש פחות פשרות, ומטבע הדברים - בצבא זה לא תמיד מתאפשר, ואי אפשר לשים את ה'חרדיוּת' בצד. הצבא הוא כור היתוך שהחרדים לא רוצים להיות חלק ממנו. אבל עכשיו הם כבר לא מיעוט כמו בעבר - יש להם כוח ומוסדות. עולם הישיבות, שהחל לעבור שיקום לאחר השואה, ועקרון ריבוי הילדים - שני דברים שנמצאים בבסיס האידיאולוגיה שלהם - צריכים להתעדכן. יש למצוא את האיזון.
"ככל שאני עוסקת בזה, אני מבינה שיש פה פער - בידע, במורשת, בתרבות - בינינו לבין החברה החרדית. למי שלא סיירו באתרי מורשת, או גדלו על סיפורי הגבורה, קשה להתחבר לאתוס ולרעיון וקשה לעשות שינוי. לכן צריך הסברה. לאורך ההיסטוריה, גם בתקופת התנ"ך, בכל המלחמות העם היהודי היה צריך מישהו שיגן עליו. שנאמר: 'דורון, תפילה ומלחמה'. זה תמיד היה. לכן יש ציפייה שהמגזר יבין את המצוקה ויתגייס, כי זה צו השעה".
"להיות לוחם בצבא הגנה לישראל זה חלום"
איילת השחר סיידוף, פתחיה
הבן הצעיר שלי, בן ה־14, לא מבין למה אני צריכה להילחם כדי שחרדים יתגייסו לצה"ל. הוא לא מבין מי לא מעוניין להיות לוחם - זה נראה לו הדבר הכי טוב שקיים, והוא בטוח יתגייס".
עו"ד איילת השחר סיידוף (47) מפתחיה היא אם לשלושה: חייל בן 19.5 (לוחם ימי), בת 16 ובן 14. "מאוד קשה להיות אמא של לוחם. זו דאגה אינסופית - בטח בזמן מלחמה, כשהצפון בוער, כשיש לחימה בעזה ומתקפות טילים".
היא המייסדת והראש של תנועת "אימהות בחזית", שהוקמה באפריל 2023 במטרה להביא לשוויון בשירות ולשמור על צבא העם, בטענה ש"אם זה לא כולם - זה לא צבא העם".
את דבריה היא מסבירה: "צריך לעשות פה משהו ברמת השוויון. הצבא עוד רגע מתפרק, אנחנו מגיעים למצב שבו מכל מחזור רק כ־45% מסיימים שירות צבאי מלא. בכל שכבת גיל יש את האוכלוסייה הערבית שלא מתגייסת, האוכלוסייה החרדית, סרבנות מצפונית, סרבנות שקטה, פטור על רקע רפואי, פלילי או חוסר התאמה - ונשארנו רק עם מעטים. זה מביא לאפקט שלילי. אם אנחנו רוצים להמשיך לחיות כאן, חייבים שתהיה אינטגרציה, בטח כשמרחפת מעלינו עננה של סכנה קיומית".
איילת לא קוראת לזה "שוויון בנטל", כי לדבריה מדובר במושג סובייקטיבי: "יש כאלה שעבורם להיות לוחם בצבא הגנה לישראל זה חלום. זה שוויון אזרחי, אני רוצה להרגיש אזרחית שווה. אם החוק מכיל כללים מסוימים, וכל בן 18 אמור להגיע אל שערי הבקו"ם - אז לא יכול להיות שהוא יחול רק על הילדים שלנו.
"אני לא מקבלת את זה שאומרים שהחרדים הם מגזר שאי אפשר לכפות עליו, כי כשחילונים אומרים שהם לא יתגייסו - הם 'סרבנים'. הילדים שלנו נותנים לצבא את השנים הכי יפות שלהם, גם אם הם לוחמים וגם אם הם משרתים באפסנאות - כל תרומה כזאת לוקחת מהאדם משהו מאוד גדול".
בשיתוף המכון הישראלי לדמוקרטיה