בשם הערכים ה"נכונים"

בשנת 2018 השיק המכון הישראלי לדמוקרטיה מיזם מיוחד במלאת 70 שנה למדינה. הנושא: הדמוקרטיה הישראלית. המטרה, ככל הנראה, להאיר את עיני הציבור למען לא יתבלבל בין "דמוקרטיה מהותית" לבין "דמוקרטיה חלולה". המכון יצר סרטון קצר, שיורה לנבוכים להבדיל בין השתיים.

על ההתחלה ריסק המכון את אשליות הצופים בנוגע לכל אמונותיהם הוותיקות. "בחירות, חוקי יסוד והכרעות לפי רצון הרוב - לא מספיקים לדמוקרטיה". ובטרם התאוששנו מחורבן כל מה שהאמנו בו, מוסיף הקריין בעליצות: "חייבים גם מהות! כלומר במערכת הערכים שלה". מהם הערכים? "חירויות האדם והאזרח, זכויות מיעוטים והגנה מפני עריצות הרוב", וזוהי רק ההתחלה.

"הדמוקרטיה שברירית", המשיך הסרטון, "והיא עלולה להיות האויבת הגדולה ביותר של עצמה". איך? נבחר ציבור עלול לנצל את המנגנונים הדמוקרטיים וכך להפוך לדיקטטור. כמו בטורקיה של ארדואן. זוהי דמוקרטיה חלולה, ובמסגרתה נשיא ששולט בבית המשפט, יכול להשליך את מתנגדיו לכלא. ולכן, חותם הסרטון, "תהיו ערניים. על הדמוקרטיה צריך לשמור כל הזמן", ומשאיר את הצופים תוהים אם גם ארדואן היה עומד למשפט על עבירה תקדימית של מתן הטבות תמורת סיקור אוהד.

גם אם מדי פעם נרדמנו בשמירה, יש ברוך השם שומרי סף שישמרו על הדמוקרטיה במקומנו וידאגו להגן עלינו מפני עריצות הרוב. אותה הם יחליפו במוצר המהותי בהרבה - עריצות המיעוט. והם ישתמשו במנגנונים הדמוקרטיים שהקים הרוב כדי לממש את מדיניותו כפי שבוטאה בקלפי. במקומה נזכה במדיניות שמבוססת על חירותו של השב"כ לכלוא בתנאים קשים את מי שהעביר לראש הממשלה חומר, שראשי אמ"ן בחרו שלא לשלוח לו. שומרי הסף של בג"ץ יפסלו חוקים בחוסר סמכות, אך בשם הערכים הנכונים. הרמטכ"ל, שומר הסף מטעם הצבא, שנכשל כישלון צורב ב־7 באוקטובר, ידיח וימנה קצינים כרצונו, ויזכה לכתבות מפרגנות. ושומרי הסף מטעם הפרקליטות, שמגינים על כלבת השמירה של הדמוקרטיה (המהותית! לא הפורמלית! אל תתבלבלו) דאגו לכך שלא ייעצר, ושאף אחד לא יחשוב אפילו לחפש לו בטלפון. שכן זאת יש לדעת: בדמוקרטיה מהותית שומרי הסף הוכתרו מטעם אחיהם לשמירה, ואלה מגינים עליהם מפני מנגנוני הדמוקרטיה הפורמלית.

למען ההגינות, גם הדמוקרטיה המהותית שברירית. גם היא עלולה להפוך לאויבת הגדולה ביותר של עצמה. וכפי שציין הסרטון של המכון הישראלי לדמוקרטיה (וגם יאיר גולן בשעתו) - זה עניין של תהליכים. בית המשפט העליון מצא לנכון לקדש את זכות ההפגנה, אף שזכות זו לא עוגנה במיוחד בחוק, אבל אפשר לסמוך על אהרן ברק שיקדש אותה בפסיקותיו, וממשיכי דרכו בבית המשפט העליון צעדו לאורו.

המחאה נגד הרפורמה תבעה משומרי הסף במערכת המשפט הרחבה הולכת וגוברת של זכות ההפגנה, והמערכת נענתה, שהרי מחאת קפלן קמה כנגד הדמוקרטיה החלולה. כך הפכו מעונות ראש הממשלה לזירת הפגנה בלתי פוסקת, נבחרי ציבור נרדפו בכל מקום, צירי תנועה נחסמו, מדורות הובערו, מילואימניקים הכריזו על אי־התייצבות לשירות מילואים, טייסת קרב הושבתה - וכל זה עבר בשלום. לפחות מבחינת המפגינים עצמם. מכיוון שהדמוקרטיה המהותית לא הציבה בפניהם גבולות, ולא נחפזה להגיש כתבי אישום או להשליך לכלא ולו לתקופה סמלית - כפי שעשו לשפי פז, שהפגינה מהצד הלא־נכון של הדמוקרטיה - מצאו את עצמם שומרי הסף מטעם השב"כ במבוכה כאשר פצצת תאורה נורתה מהצד המהותי של הדמוקרטיה לצד הפורמלי שלה, קרי: מעון ראש הממשלה בקיסריה. כאשר השב"כ לא עוסק בדמוקרטיה מהותית, אחד מתפקידיו החשובים הוא שמירה על ביטחון ראש הממשלה - וכזכור, זו משימה שהארגון כשל בה בעבר, ועוד עם ראש ממשלה משלהם.

החוק הפורמלי לא מצליח להגדיר את האיסורים וההיתרים החברתיים - אלה נתונים לסמכותה הפרשנית של המערכת המשפטית. כך מוצא את עצמו הציבור נבוך כאשר הדמוקרטיה המהותית סותרת את עצמה. מצד אחד - ממשלת בנט יכולה למנות רמטכ"ל ערב הבחירות. אך ממשלה נבחרת לא יכולה, על פי היועמ"שית, למנות ממלאת מקום ליו"ר הרשות השנייה לרדיו ולטלוויזיה. שר המשפטים גדעון סער יכול למנות יועמ"שית שראש ועדת האיתור סבור שהיא אינה מתאימה לתפקידה, ואז למצוא את עצמו בממשלת נתניהו שאינה יכולה להעביר אותה מתפקידה. פסק מפורשות יאיר גולן, ראש מפלגת "הדמוקרטים", באופן מהותי ביותר: "אם נתניהו ינסה לפטר את היועמ"שית, ליל גלנט הראשון ייראה כמו ערב שירה בציבור לעומת המחאות שיהיו לאחר מכן". כל זה מתנגש עם דרישת היועמ"שית מנתניהו לשקול מחדש את מינויו של בן גביר לשר לביטחון לאומי, אף שמטבע הדברים יש לו יותר מנדטים מאשר לה. מכל מקום אפשר להבין: אפשר ולפעמים רצוי לפטר שר.

שומרי הסף ישמרו על הדמוקרטיה וידאגו להגן עלינו מפני עריצות הרוב, שאותה הם יחליפו במוצר המהותי בהרבה - עריצות המיעוט. והם ישתמשו במנגנונים הדמוקרטיים שהקים הרוב כדי לממש את מדיניותו כפי שבוטאה בקלפי

או שלא: התנועה לאיכות השלטון עתרה לבג"ץ כדי שיבטל את פיטורי שר הביטחון גלנט. הנימוק של יו"ר התנועה, אליעד שרגא: "זהו מהלך מסוכן וחסר תקדים - החלטת ראש הממשלה לפטר את שר הביטחון בעיצומה של מלחמה ולנוכח איום איראני מיידי, משמעה הפקרת ביטחון המדינה על מזבח אינטרסים פוליטיים צרים ומאבק הישרדות קואליציוני". מדוע אפשר לפטר שר לביטחון הפנים, ולא שר ביטחון? לדמוקרטיה המהותית פתרונים, אם כי גם שם המהות מסתבכת. עמותת "עתיד כחול לבן" קראה לפטר את בן גביר. אך פיטורי גלנט היו בעיניה סיבה לצאת לרחובות ו"להיאבק למען המדינה". וכדי להוסיף בלבול - אמנם פיטורי גלנט הם שערורייה, אבל מנגד, ראש הממשלה הוא "ללא מנדט ציבורי" (כי בחירות לא נחשבות מהותיות) ולכן התפטרותו וכל הממשלה כולה - הכרח דחוף. הראש סחרחר.

כך שעם כל הרצון לתמוך מכל הלב בדמוקרטיה המהותית, אין מנוס מלקבוע שהיא לא בדיוק עובדת. מה עושים? נותנים לה להבשיל לכדי השלמות שאליה היא חותרת, ועד אז, עם כל הכבוד, נישאר עם הדמוקרטיה הפורמלית. היא הרבה יותר הגיונית.