בשיתוף המכון הישראלי לדמוקרטיה
במשך שנים מחו הישראלים שאינם חרדים על הפטור דה־פקטו משירות צבאי שניתן לאנשי המגזר החרדי, אבל בשלב מסוים רובם התייאשו מהאפשרות של שינוי המצב. חלקם גם טענו שהרווח מגיוס החרדים ייצא בהפסד, בשל העלויות הגבוהות שהמהלך יטיל על המערכת הצבאית - הן העלויות הכלכליות הכרוכות בהבטחת כשרויות מיוחדות, בסיסים נפרדים וכדומה, והן, במיוחד, העלויות המוסריות הכרוכות בפגיעה בחיילות ובקצינות, שתידרשנה לשלם את מחיר ההתחשבות במגויסים החדשים.
בחודשים שחלפו מאז 7 באוקטובר התברר לכולם שעידן הפטור הגורף הגיע לסוף דרכו. עדיין מוקדם לנבא כמה חרדים יתגייסו, מתי וכיצד, אבל קרוב לוודאי שתהליך שילובם בצבא ייצא לדרך בשנה הקרובה ורק יתעצם. מבחינה מוסרית וגם מבחינה מעשית, הצלחת התהליך מותנית ביצירת מסגרות מתאימות לקליטת הצעירים החרדים בצבא, מסגרות שתכבדנה את אורח חייהם מחד גיסא, ותאפשרנה שירות צבאי משמעותי מאידך גיסא. אפשר להצביע על ארבעה עקרונות מנחים ליצירת המסגרות הללו.
ראשית, על הצבא לכבד את חופש הדת של החיילים החרדים, במובן המצומצם, כלומר לא לכפות עליהם (או למנוע מהם) לעשות דברים שמנוגדים באופן ברור וחזיתי להלכה. הואיל והמחויבות של החרדים להלכה היא בלתי מתפשרת, יש להיזהר שלא להעמידם בדילמה בין נאמנות להלכה לבין ציות למפקדים או להוראות הצבא. למשל, לוודא שהאוכל שהם מקבלים כשר גם עבור המהדרין, שהם אינם נדרשים לחלל שבת אלא אם כן הדבר מוצדק בבירור בשל צרכים מבצעיים או פיקוח נפש, שהם מקבלים זמן מתאים לתפילה ולברכת המזון, שהם צמים בצומות, שמאפשרים להם נטילת ידיים לפני הארוחה, וכך הלאה. אי־הקפדה על דברים אלה תהיה לא הוגנת כלפי החיילים החרדים ותשים לְאל את השאיפה להרחיב את מעגל המתגייסים החרדים.
שנית, בעוד החיילים החרדים יכולים, בצדק, לצפות שהשירות בצבא לא ידרוש מהם להפר את ההלכה, הם אינם יכולים לצפות שהאווירה, סדר היום, הלבוש וכך הלאה יהיו דומים לסביבה החרדית שממנה הם מגיעים. כמו כל חייל אחר, עליהם להבין שלחיים הצבאיים כללים משלהם, ושלא ניתן לשנותם בהתאם להעדפות של כל חייל פרטי או קבוצת חיילים. למשל, עבור החרדי לבישת בגדי שבת היא עניין מאוד חשוב, אבל הואיל ואין מדובר בחובה הלכתית של ממש, אין הצדקה שחייל חרדי ייפטר מהחובה ללבוש מדים (אולי מַדי א') גם בשבת ובחג. כיוצא בזה, ייתכן שעבור חלק מהחרדים ישיבה ממושכת ליד שולחן שבת מלווה בזמירות היא מאפיין מרכזי של אווירת השבת, אבל שוב - הואיל ואין מדובר בחובה של ממש הם לא יכולים לתבוע את האפשרות של ארוחות ארוכות כאלה ככל שיש משימות או אילוצים אחרים.
כך גם לגבי תלמוד תורה, הערך המרכזי בעולם החרדי. מובן שאם יש זמן פנוי, באימונים או בתעסוקה מבצעית, החרדים רשאים ללמוד תורה ככל שירצו, וראוי שהצבא יסייע בכך. אבל הצבא לא חייב להקצות זמן משמעותי ללימוד תורה במהלך האימונים או התעסוקה, משום שמבחינה הלכתית ניתן לצאת ידי חובת תלמוד תורה "בקריאת פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית", לפי דעה אחת בתלמוד, או "בקריאת שמע שחרית וערבית", לפי דעה אחרת.
שלישית, חיילים חרדים לא יכולים לצפות שכל המרחבים שהם נדרשים להגיע אליהם בצבא לא יכללו נשים, כשם שגם בחיים האזרחיים ציפייה כזאת אינה סבירה; חרדים לא יכולים לצפות שכל הפקידים בבנק יהיו ממין זכר, או שבחדר המיון הצוות הרפואי יורכב רק מגברים. זאת ועוד: חרדים גם לא יכולים לצפות שנשים שעובדות בבנקים או בבתי חולים תקפדנה על כללי הצניעות המקובלים בחברה החרדית. בהקשר הצבאי, יש לחרדים ציפייה סבירה לא לשרת בקרבה משמעותית ורציפה עם נשים - למשל, כמפקדות צוות או כמדריכות ספורט, אבל אין משמעות הדבר שהצוות המנהלי בבסיס שבו הם משרתים, או ביחידות שהם נשלחים אליהן, יהיה מורכב מגברים בלבד. אם חרדים יכולים להיפגש עם פקידה בבנק כדי לחתום על טפסים, הם יכולים להיפגש גם עם פקידת שלישות למטרה דומה.
ולבסוף, למרות האמור, ככל שהדבר ניתן, רצוי שהצבא יעשה מאמץ מיוחד כדי להקל את המעבר של החרדים מהמסגרות החברתיות שבהן רובם גדלים ומתחנכים למסגרת הצבאית, במיוחד בחודשים הראשונים לשירות. על רקע טענה נפוצה בקרב החרדים, שלפיה "המדינה החילונית בכלל, והצבא בפרט, מבקשים להעביר את החרדים על דתם" - חשוב שהצבא יוכיח בהתנהלותו מולם שזה לא המצב; שהוא מוכן להשקיע כסף, מאמץ וחשיבה יצירתית כדי לקדם שילוב חרדים בצבא, תוך פגיעה מינימלית באורח חייהם ותוך ניסיון לצמצם את הסיכוי שהשירות בצבא יוביל לחילון.
לטווח הארוך, "שילוב חרדים בצבא" תלוי לא רק בכך שהם יהיו בצבא, אלא גם בכך שהם יהיו חרדים".
פרופ' דני סטטמן הוא עמית בכיר בתוכנית לדת ומדינה במכון הישראלי לדמוקרטיה ומרצה בחוג לפילוסופיה באונ' חיפה.
בשיתוף המכון הישראלי לדמוקרטיה
