מי יאמן את נבחרת ישראל? / ליאב נחמני
השאלה את מי שואלים. אם זה היה תלוי בערן זהבי, ביברס נאתכו, אלי דסה ומנור סולומון, נראה שווילי רוטנשטיינר היה מאמן את נבחרת ישראל עד הפנסיה. אבל מאמן לא ממונה על ידי שחקנים, והעסקנים בהתאחדות יעשו מה שהם רוצים. גם ללא האוסטרי, המסר שעבר מהשחקנים הוא להישאר עם קונספט של מאמן זר, אך שוב, בהתאחדות מעדיפים ללכת על מינוי ישראלי, מה שמעלה על הפרק את אלון חזן ואת רן בן שמעון.
כעת נשאלת השאלה - אם כבר הולכים על מאמן ישראלי, מדוע לא להחתים את המאמן הכי טוב כרגע, ברק בכר? אלא שכאן ההבנה היא שלהחתים את מאמן מכבי חיפה בשלב כזה של העונה... איך נאמר בעדינות? יהיה לא פשוט. גם כי בכר מצליח מאוד בכרמל, וגם בשל העובדה שיענקל'ה שחר לא יוותר עליו בקלות.
מעבר לכך, לבכר יש צוות גדול, וזה מנוגד למדיניות ההוצאות של ההתאחדות לכדורגל על צוותים מקצועיים. מבין חזן ובן שמעון, ששמם על הפרק, הנטייה היא ללכת על הראשון, גם כי הוא מכיר היטב את הנבחרת הבוגרת (עבד בה כעוזר), וגם מתוך אמונה שתחתיו משהו ישתנה. האומנם?
האם האלימות תוביל לאסון? / ליאב נחמני
החשש הגדול הוא שכן. 2021 היתה כל כך קרובה להביא איתה מראות איומים. דוחק בטדי, פרעות בדוחא, זריקות אבנים וקטטות בין קהלים. אבוקות, חלקי פגרים שמפוזרים בבית מנכ"לית בליגת העל, איומים מפורשים על שחקנים ועל בעלי תפקידים, וכל זה בתוך פחות מחצי עונה. אין סיכוי שכל אלה יימשכו - והאסון לא יגיע.
אסון זה אומר שנער שיצא למגרש כדורגל יחזור הביתה, חלילה, על כיסא גלגלים, או אפילו נורא מזה. אבן שתפגע במקום הלא נכון, אוטובוס שיידרדר לתוך קיר כי "אוהדים" זרקו עליו אבנים או גרמו לו לסטות מדרכו. "אוהד" שייקח את החוק לידיים ויעביר את האיומים שלו למעשים.
הקלות שבה אנשים מרשים לעצמם לפנות באופן ישיר לכדורגלנים ולבעלי תפקידים היא משהו שצריך למצוא את הדרך לשים לו סוף. לכנס את לובשי העניבות ואת חברי הכנסת לחקיקה חשובה, הרבה לפני שאחד האסונות יקרה. כי אחרי האסון כולם ירוצו למיקרופונים ויגידו את דעתם. תקדימו תרופה לאסון, פלסטר לא יעזור אחרי שהחולה ימות.
מתי באמת נהנה מהבילוי באצטדיונים? / שי ארצי
דמיינו את הסיטואציה הבאה: יצאתם לבילוי לילי, מהנה יותר או פחות, אבל מהר מאוד הוא גורם לכם להיות פקעת עצבים. לא עדיף לוותר עליו מראש? לפחות מבחינתי, התשובה ברורה מאוד. והנה שלב ההסברים: אוהדי הכדורגל בישראל של 2021 סבלו! ולא, אנחנו לא מדברים על הרמה הירודה.
זה קרה מפני שלאף אחד לא אכפת מהם. הזוי שב־2021, מי שרצה להגיע למשחק בטדי צריך היה לצאת לפחות שעתיים וחצי לפני הזמן בגלל הפקקים הנוראיים, ואז לעמוד במשימת המשימות - מציאת חניה. ונחסוך את הדיבור על הדרך חזרה.
איפה העיריות שמנהלות את האצטדיונים? איפה הקבוצות שיעמידו את העיריות במקום? ונגיד שטדי הוא מקרה נקודתי, מה יגידו אוהדים שלא יכלו להגיע לבלומפילד בתחבורה ציבורית וב"שיא חוצפתם" הגיעו ברכבם והחנו בחניון שעוד גבה מהם כמה עשרות שקלים.
התמורה שהם יקבלו בסוף הערב היא המתנה של 45 דקות לפחות, עד שכולם יתפזרו. קחו פתרון: אם יש מצוקת חניה, תכוונו את האוהדים לחניה מוסדרת ומשם תאספו אותם בשאטלים, על חשבונכם! בטווח הקרוב תפסידו קצת כסף, אבל בטווח הארוך תרוויחו לקוחות נוספים.
מתי נלמד לבנות חומה? / שי ארצי
"ככה לא בונים חומה" זעק יורם ארבל במשחק המפורסם בין נבחרות ישראל ואוסטרליה. מאז אותו משחק היו כל כך הרבה משחקים שבהם הנבחרת ספגה שער מעצבן ממצב נייח או בגלל הטעות הקבועה שלנו בהגנה. אבל זה לא קורה רק בנבחרת, דברים כאלה קורים גם לקבוצות הישראליות כשהן מגיעות לזירה האירופית.
מכבי ת"א פספסה העונה הזדמנות היסטורית להעפיל אוטומטית לשמינית גמר הקונפרנס ליג, בגלל טעות בהגנה בדקה ה־89 נגד לאסק לינץ. הגולים האלה כל כך מעצבנים, כל כך מיותרים, ובסופו של דבר מונעים מאיתנו להתקדם. הגיע הזמן שב־2022 הכדורגל הישראלי לא יעבור מפח נפש נוסף בגלל עוד הרחקה לא טובה או עוד חוסר ריכוז בהגנה בתוספת הזמן. בואו נהפוך השנה את הנאיביות לווינריות. שיהיה בהצלחה!
מתי תשחררו ת'וואסח? / יוסי חי חנוכה
"טעויות הן חלק מהמשחק". את המשפט הזה אנחנו שומעים בכל מחזור בליגת העל, בעיקר ממאמנים. אותם מאמנים שמדי שבוע דואגים להפריד את שופטי הכדורגל מהמשחק, כאילו שהם נגועים, כאילו שבלעדיהם למשחק היה איזשהו ערך.
כשהקבוצות של אותם מאמנים - רובם בינוניים ומטה, יש לציין - מפסידות, אוי לאיש שבחר במשרוקית במקום בקורס מאמנים באוקספורד. אוי לאיש שבא לבצע את עבודתו.
אני עוצר רגע, רק כדי לומר בפסקה נפרדת ובולטת: השיפוט בישראל מתחת לכל ביקורת, ראוי לביקורת, אבל לא לכל ביקורת. כי לביקורת יש צורה ודרך (תודה מר אלי גוטמן). בכדורגל שלנו, ימי רביעי בבית הדין של ההתאחדות לכדורגל הפכו לסמל סטטוס: אם אתה לא שם - אתה לא קיים.
והכי גרוע, שמכל זה לוקחים דוגמה שלילית שחקנים כמו אור אינברום, שמרשה לעצמו להעליב את דניאל בר נתן, או מוחמד אוסמן, שדוחף את גל לייבוביץ' אחרי שספג כרטיס אדום מוצדק.
המשוואה פשוטה: מהמגרש, אתם יודעים, ההתנהגות האלימה עוברת לילדים, שהם בעצם הדור הבא. הבנתם, בקיצור. השופטים, אם תרצו או לא, הם חלק בלתי נפרד מהמשחק - בדיוק כמו המאמנים, השחקנים, האפסנאים ומחזירי הכדורים. תפסיקו לזרוק סיסמאות, ובבקשה תשחררו ת'וואסח.
האם כדורגלן ישראלי ראשון ייצא מהארון? / דניאל לוי
בחודש אוקטובר האחרון נפל דבר בכדורגל העולמי, כשג'וש קבאלו, קשר אדלייד יונייטד האוסטרלית, הפך לשחקן הפעיל הראשון בהיסטוריה שיוצא מהארון. מועדוני פאר, שחקני־על וידוענים רבים תמכו בבחור בן ה־21 וסיפקו לו רשת ביטחון נפלאה לאחר הצעד המרשים שעשה.
"כל מה שאני רוצה לעשות זה לשחק כדורגל ושיתייחסו אלי באופן שווה. אני עייף מלנסות לככב, להיות בשיא היכולת שלי ולחיות חיים כפולים. זה מתיש, זה משהו שאני לא רוצה שאף אחד יחווה", אמר בהודעה שפרסם.
נכון, ישראל רחוקה שנות אור מאוסטרליה בכל הקשור למבנה החברתי, הפתיחות המינית וקבלת האחר, אבל אולי הגיע הזמן שגם בארצנו הקטנטונת שחקן יוכל לעשות צעד לעבר מהלך שכזה בלי הפחד שהקריירה שלו עלולה להיקטע, שחבריו יפנו לו עורף ושאלפי אוהדים יתעללו בו באמצעות שירי גנאי לוהטים ויירדו לחייו האישיים כשהוא לא על הדשא.
אם מסתכלים על הצעד שעשתה בשנה החולפת ספיר ברמן ועל הדרך היפה שבה היא התקבלה על ידי המעסיקים שלה, הקולגות שלה באיגוד השופטים וביציעים, אולי אנחנו לקראת מהלכים נוספים שיראו שהשנים שחולפות לא נראות רק על לוח השנה.
