1. רגע אחרי שמכבי חיפה תזכה באליפות ("עמה יעמיק" בשפת הבאר־שבעים), יש מצב שסיפור הכדורגל הגדול הבא בליגת העל יבוא מאזור ירושלים. בעונה הבאה, אחרי יותר מ־20 שנה, ישחקו בעיר שתי ירושלמיות, בית"ר והפועל. על פניו, נתוני הפתיחה בין שני המועדונים תהומיים, ונוטים בבירור לטובת הצהובים־שחורים.
יש להם היסטוריה מפוארת יותר, תקציב גדול משמעותית וקהל אוהדים ענק בכל רחבי הארץ. יש להם גם בעלים מעניין, משה חוגג, שדווקא כמה ימים לפני פרוץ מהומות הענק שהחלו בהר הבית, בשער שכם וברחובות ירושלים - יצא במלחמת חורמה נגד ארגון "לה פמיליה". חוגג רואה בארגון סכנה קיומית לבית"ר ולעתידה. בשבוע שעבר הוא קטף הישג משפטי משמעותי, כשבית המשפט החליט לאסור את כניסתם של שניים מאנשי הארגון הגזעני למשחקי הקבוצה.
מול בית"ר תעמוד הפועל ירושלים, שבחודשים האחרונים התמזגה מארגון האוהדים של קטמון, שהתחיל לפעול לפני כ־14 שנה, ובמאמצים על־אנושיים צלחה את כל הקשיים ותעמיד בעיר מועדון קטן, אבל מסודר. במציאות הישראלית, ובייחוד הירושלמית, לניהול מסודר ולסדר יום חברתי־ערכי תהיה השפעה לא פחות גדולה על ההצלחה במגרש בעונה הבאה, אולי יותר מהכסף, המסורת וסגל השחקנים הנוצץ של היריבה העירונית.
בירושלים, שבה חיים כמעט מיליון תושבים (מתוכם כ־40 אחוז ערבים), הסיכוי היחיד לנהל חיים נורמליים לאורך זמן הוא דרך שיתוף וקבלת האחר, לא משנה אם מדובר ביהודי, במוסלמי או בנוצרי.
בארגונים החברתיים של הפועל ירושלים פועלים כבר היום כמעט אלף בני נוער תושבי העיר: ילדים בסיכון, נכים, נערים מאוכלוסיות מוחלשות וקבוצות נשים משגשגות, כולל כאלה שמגיעות, חרף הקושי, ממזרח העיר.
אחד הסמלים הגדולים בעיר, בית"ר ירושלים, נלחם כרגע על חייו ועל זהותו, ועכשיו אולי בתנאים קשים מתמיד. אם הגזענות תנצח - גם הפועל ירושלים תנצח אותה.
2. אני מאלה שחושבים שספורטאים בכלל וכדורגלנים בפרט, שחיים בישראל או משחקים בנבחרת שלה, חייבים להביע את דעתם ולהיות חלק מהשיח החברתי והפוליטי. הסדרה "הבוזגלוס" רק הקצינה את דימוי חיי הבועה שבה חיים שחקני־על בישראל, שמתעניינים רק בעצמם ובעשייה לביתם.
אלא שהשיח, בייחוד בהקשר הנוכחי של יחסי יהודים־ערבים בישראל, צריך להתנהל בסגנון סביר ולא להידרדר לתהומות. דווקא במקומות שבהם הפוליטיקה הישראלית יורדת נמוך עד כדי רפש - הספורט, בייחוד הכדורגל הישראלי, היה מודל לדו־קיום ולחיים נכונים יחד.
רגעי השיא היו כשארבעה או חמישה שחקנים ערבים עלו בהרכב הפותח של הנבחרת. מובן שגם האירוע הזה הזמין תגובות, והיו גם התבטאויות של אייל ברקוביץ' נגד הקפטן ביברס נאתכו. שחקן העבר לא הצליח להבין שאפשר להיות פטריוט, להתגייס לצבא ולאהוב את המדינה - גם בלי לשיר את התקווה.
הסנטימנט הלאומני החריף עם התבטאויות של מונס דאבור, שון וייסמן וערן זהבי, בעניין הר הבית. אני לא יודע מי מהם בכלל ביקר אי פעם במזרח ירושלים, או יודע שההלכה אומרת שליהודי אסור לעלות להר הבית. יש להניח ששהות ממושכת בחו"ל מקצינה רגשות לאומיים ומגבירה געגועים, בדומה לאותם האנשים שמבקרים בבתי כנסת כשהם בטיול בחו"ל, אבל לא פוקדים כלל בתי תפילה כשהם בארץ. זהבי הבין שהלך רחוק מדי וחזר למחרת עם מסר מפויס.
עומרי אלטמן ודולב חזיזה הם גיבורי השבוע שלי, אם נשארו כאלה בספורט. חזיזה, שיודע ממכבי חיפה שכדורגל הוא בוננזה של דו־קיום, כתב באינסטגרם: "לאן הגענו, חברים? אנחנו חיים יחד, משחקים יחד, מעודדים אותנו יחד. בואו נתעשת מהר, אין לנו ארץ אחרת". עבורי חזיזה נבחר השבוע לכדורגלן העונה.
3 ב־18 במאי 2004, בדיוק לפני 17 שנה, זכתה בני סכנין בגביע המדינה בכדורגל. אתמול ראיתי ביפו מפגינים שהחזיקו בידם דגלי פלשתין. לרבים מהם יש משפחות בעזה, הם חשים הזדהות עם קרוביהם ועל כך קשה לי להתווכח איתם.
מפריע לי שלצד דגל פלשתין הם לא מחזיקים גם את דגל ישראל, שבה הם חיים כפי שלא היו חיים בשום מדינה ערבית. בטח לא כזו שנמצאת בסביבה שלנו.
אני מתגעגע ללילה ההוא בסכנין, כששחקני הקבוצה הונפו על כתפי רבבות האוהדים והובלו למרכז העיר, ובידיהם דגלי ישראל. ערבים ויהודים. אני זוכר אותם שמחים וגאים בדגל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו