בשלהי שנות ה־60, כאשר ארה"ב בערה בשלל סערות גזעיות ופוליטיות, ביצע פיל אוקס בהופעה חיה את מה שהפך ללהיטו הגדול: "תאהבו אותי, אני ליברל". הזמר, איש שמאל מוצהר ואמיתי, לועג בשיר לצביעות של רבים מחבריו הנאבקים, למשל, למען זכויות מיעוטים אך לא מוכנים לראות בני מיעוטים בשכונה שלהם, או תומכים בחינוך ציבורי בזמן שילדיהם נשלחים לבתי ספר פרטיים ויקרים.
"זו קבוצה רועשת מאוד בנושאים רבים: עשר מעלות שמאלה בימים טובים ועשר מעלות ימינה כאשר הדבר נוגע להם אישית", תיאר אז אוקס את ה"ליברל" האמריקני הטיפוסי, ונראה כי קלע במדויק גם בהגדרת השמאל הישראלי, שנחשף בימים האחרונים במלוא צביעותו.
הסיפור הגדול השבוע הוא פרשות שמעון פרס ואלעזר שטרן. הראשון נאשם לאחר מותו בהטרדה מינית, והשני הודה בקולו בטיוח תלונות על הטרדה בהיותו קצין בכיר. כמעט מייד נחלצו לוחמות הצדק בשמאל להגנת הצמד. ח"כ מיכל רוזין ממרצ, למשל, אמרה כי לא תחרים את זכרו של פרס כפי שהיא מחרימה את רחבעם זאבי, מכיוון שלנשיא המנוח היו "עמדות נכונות". יאיר לפיד התגייס גם הוא לעזרת "האנשים הנכונים" והעניק לידידו הגורס גיבוי מלא. ממפלגת העבודה לא שמענו מילה על מעללי היו"ר המיתולוגי לשעבר.
התבנית תמיד זהה: אנחנו תומכים בזכויות נשים ובוודאי שמגנים כל הטרדה מינית, אבל עד שזה מגיע לאחד מהחבר'ה הנורמליים. זו ההגדרה המילונית לצביעות: הפגנת מוסר לכאורה כאשר המציאות הפוכה לחלוטין. הרי אדם מוסרי באמת לא צריך להצהיר על תמיכתו בנשים, ולכן לא זקוק גם לשקר הציני הפוגע בפועל בנשים באשר הן.
כפי שהראה פיל אוקס והראו עוד לפניו, אין בכך דבר חדש. נוכלים וצבועים היו ויהיו מאז טרטיף ועד קמלה האריס, שלפני שנתיים שיבחה את אומץ ליבן של מתלוננות נגד האיש שהיום היא סגניתו. אך נדמה שהתופעה עולה מדרגה: מופעי הונאה מתרחשים בכל יום ובכל נושא - מיחס סלקטיבי לאלימות עד קמפיינים דו־פרצופיים של גינוי או הזדהות - והשיח המוסרי בישראל עובר השחתה של ממש. כל התנהלות נבזית יכולה להיעטף במילים יפות ולהישכח, ומנגד מתקפה על הצד השני מוצדקת בסיסמאות מזויפות על "המקום הנכון".
בסוגיה החשובה של הטרדות מיניות, המשמעות קשה יותר כאשר שתיקה וטיוח מעבירים מסר מעוות למתלוננות, וכל זאת מפי אבירי הנאורות. אלא שהאשמה בצביעות לא מספיקה לתאר את עומק ההצגה, ובכל מקרה, כבר לא עושה על הצבועים עצמם שום רושם. לא משנה מה אמרת או הבטחת בעבר; למילים ולאמת אין משמעות עוד, וכולם בסדר עם זה, שהרי "לכל אחד יש אמירה שהוא מצטער עליה" - ולעזאזל הארכיון.
תופעת ההפרה השיטתית וחסרת העכבות של התחייבויות אידיאולוגיות מאפיינת במיוחד את הדור הפוליטי הצעיר יחסית, זה שהבטיח לנו "פוליטיקה חדשה", ואחרי שצבר הון אלקטורלי בעזרת אג'נדה מסוימת לא מנסה אפילו לעמוד בסטנדרטים שלהם הטיף. אם בעבר מולייר הסביר מדוע "אין אדם חוטא אם הוא חוטא בשקט", השקרנים בימינו כבר לא מתביישים - הם הופכים למנהיגים. ברוכים הבאים לעידן הפוסט־צביעות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו