שוב מתפוצץ הבלוף של: "הימין הניצי". בנט, כמו ליברמן קודמו בתפקיד ה"ימין שמימין לליכוד", ידעו תמיד לפרוט על המיתרים הנכונים ולנצל את הסנטימנט הלאומי לקידום מאווייהם האישיים.
אולם מעשי הנוכלות של השניים לא צמחו בחלל ריק. והם לא היו יכולים לצאת אל הפועל ללא בעיות יסוד בימין: שילוב של אנטי ריאליזם, חוסר סבלנות ותפיסות רדודות של המציאות. אלה מהווים קרקע נוחה לנוכלים פוליטיים שיודעים לפרוט על המיתרים הנכונים.
ליברמן, כזכור, השתלט על נישת "הימין שמימין לליכוד" מ 2003 וביתר שאת מ 2006. הוא גרף הצלחות מרשימות של 11 מנדטים בבחירות 2006 ו 15 מנדטים ב 2009.
בנט מעולם לא הגיע למספרים האלה אבל גם הוא נישא על אותם גלי פטריוטיות שטחית.
לכל אחד מהם היה בייס: אצל ליברמן יש גרעין קשה של מספר מנדטים מקרב יוצאי ברה"מ, אצל בנט זהו חלק מהציבור הדתי לאומי.
ליברמן הוסיף בשעתו קהלים נוספים באמצעות ססמאות שנאה כוחניות ריקות מתוכן: "אפציץ את סכר אסואן", "בלי נאמנות אין אזרחות" ועד לחיסול הניה "תוך 48 שעות". בשנים האחרונות ויתר עליהן וכעת הוא מתמקד בשנאת חרדים.
בנט לעומתו, פרט על מיתרי הציבור הדתי לאומי, אשר לאחר שבר הגירוש מגוש קטיף מחד ומן השאיפה של ציבור זה להנהגה מאידך, חיפש מנהיגות פוליטית בעלת השראה, בניגוד ל"מפד"ל הישנה".
המגלומניה והאנטי ריאליזם של בנט, שמעולם לא הצליח לקבל מעל 12 מנדטים (וגם להישג זה לא חזר מאז 2013), פגשו את האנטי ריאליזם של חלקים מהציבור הימני אידיאולוגי ובפרט של הציבור הדתי לאומי.
בדומה לשמאל וחזיונות השווא על שלום ומזרח תיכון חדש, חלקים בימין רוצים גם הם הכל ועכשיו. ארה"ב, אירופה, מדינות ערב, יחסי הכוח בחברה הישראלית ומנגנוני השלטון לא מעניינים. הם אולי שרים "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", אבל רוצים את הכל ועכשיו. כל פשרה, תמרון דיפלומטי ותיעדוף מאבק כזה על אחר, נתפסים כשמאלנות ואובדן דרך, שייפתרו בקלות על ידי זה שמשמיע ססמאות נבובות בפאטוס של מדריך בני עקיבא.
וזה לא שלא היו סימנים מוקדמים. ההצבעה בעד חוק 'ישראל היום', המאבק למען הקמת התאגיד, חוסר המעש במשרדי הממשלה שהיו בראשותו, וכן הלאה היו צריכים להדליק מזמן נורות אדומות.
רק נשארה השאלה הגדולה: האם נלמד הלקח, או שמא צעירי הציונות הדתית יפלו שוב שדודים מול קסמיו של הנוכל הבא?
