כדי שלא להתייאש מהמצב הנוכחי, כדאי ללכת קצת אחורה בזמן, ללמוד מאירועי העבר. "נתון לא ניתן כי העולם יהא דומה שקיימת מלחמת־אחים בישראל. מוקפים אנחנו שונאים מרובים כל כך, שאיננו רשאים ליטול לעצמנו תענוג אשר כזה", אמר חיים ויצמן מעט לפני הצהרת בלפור. מריבות ופיצולים היו נחלתה של החברה היהודית מאז ומעולם. גם ברגעים קשים היינו מפוצלים לזרמים.
מקובל היה לייחס את הפירודים, המחלוקות והיריבויות להשפעה של הגלות המתמשכת. באותו נאום אמר ויצמן: "אין אנו יכולים להשתחרר מההרגשה המעציבה, שבשעה מכרעת זו אין היהדות עומדת מאוחדה כולה. לא כאב בלבד, אלא גם חרפה ובושה היא לכל יהודי שבשעה ההיסטורית הגדולה אין אנו עומדים כולנו מאוחדים. אולם ההסתדרות הציונית אינה אשמה בדבר. אולי גם מתנגדינו אינם אשמים בזה - אשמים אך תנאי־החיים של היהודים בגולה". אבל כנראה לא רק הגולה אשמה - עובדה, 77 שנים של עצמאות מדינית, ואנחנו עדין מפוצלים וזועמים.
אנסה לתת הסבר אפשרי אחד שאינו תלוי בשיטת הבחירות ובפרסונה העומדת בראשות הממשלה, גם בשעה גורלית זו.
בעשור האחרון נוצרה בישראל דינמיקה של "מדינת כל מיעוטיה". האינטרס הפוליטי יוצר מציאות של התכנסות חברתית לצורך מילוי אינטרסים של מיעוטים, ומוחקת את האפשרות לממלכתיות ולמחשבה על החברה הישראלית בכללה. מי הם המיעוטים? כולם. כולנו. מתברר שכל המפלגות חשות שהן מייצגות מיעוט, אולי אפילו מיעוט נרדף.
החרדים, באופן גלוי ומפורש, מתייחסים אל עצמם כאל מיעוט. הם חיים בתפיסה דתית החרדה לשמירת הציבור שלהם בנפרד מהחברה הישראלית. לא עתידה של המדינה ואפילו לא עתידו של העם היהודי, אלא קיומו כאן ועכשיו של הציבור החרדי בלבד - זו מטרתם הפוליטית, וזו דוגמה לתפיסה הנגזרת מתודעת המיעוט המוכרח להגן ולשמור על עצמו, על מוסדותיו ועל האינטרסים שלו מפני הרוב.
גם הערבים הם מיעוט, כמובן. ועל כן ברור כי המפלגות הערביות רואות את תפקידן בשירות הציבור הערבי וצרכיו.
אבל נראה שגם שאר הציבורים בארץ חשים שהם מיעוטים הצריכים להיות מיוצגים על ידי מפלגות מובחנות, המחזקות את תודעת המיעוט שלהם. תודעת ה"בייס". תודעה של נרדפות.
המזרחיים־מסורתיים חשים כמיעוט. הם "ישראל השנייה", הם בתודעת מיעוט ביחס לעמדת כוח אמיתית או מדומיינת שממשיכה להדיר אותם. המיעוט הזה דורש כי לא ידברו יותר בשמו, שיקודמו הדברים הקרובים לליבו כציבור מובחן, כמיעוט.
בציונות הדתית, כציבור וכמפלגה, חשים כמיעוט נרדף גם כשהם בשלטון. הם נושאים את צלקות ההתנתקות ועמונה, חלק גדול מהם חי בתחושת הדרה. הם מבינים שרק הם יוכלו לדאוג לצרכים המגזריים שלהם ולדברים החשובים להם: ההתיישבות ביו"ש, גרעינים תורניים, ישיבות ציוניות.
גם השמאל הליברלי חש בעשור האחרון שהוא נהפך בהדרגה למיעוט נרדף, ונבחריו מייצגים דאגה לאינטרסים ולצרכים של ציבור מובחן בלבד.
ומה התוצאה של כל זה? אין במדינת ישראל ייצוג פוליטי המציג תודעת אחריות של רוב. רוב שחי בנוחות קיומית-פוליטית את חייו, רוב שלא חש כמיעוט נרדף ולא מרגיש צורך להילחם על הישרדותו, רוב שמתוך הנוחות הזו רואה את מדינת ישראל בכללה, על כל מורכבותה. רוב שמורגל לחשוב על מה שהוא טובת הכלל, טובת עתידה של מדינת ישראל בכללה.
הפוליטיקה של "כל מיעוטיה" מייצגת נאמנה את ההרגשה בציבור. האם האסונות והדאגה העמוקה לעתידו של העם ישנו את הכיוון הזה? בזה תלוי עתידנו: למעננו, למען הדורות הבאים, למען השם!
הכותבת היא עמיתת מחקר במכון למדיניות העם היהודי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו