לא תאמינו באיזה כנס השתתפה נציגת בית המשפט העליון. השבוע התקיים ערב הוקרה לפרופסור דוד אנוך מהאוניברסיטה העברית, לרגל קבלת תפקיד נחשק באוניברסיטת אוקספורד.
על פניו - כנס משפטנים משמים, עד ששואלים שאלה פשוטה: מיהו דוד אנוך ומדוע הטריחה עצמה שופטת העליון רות רונן להשתתף ולהעניק לו כבוד עליונים? פשפוש קטן ברקורד של אנוך מעוור עיניים. בקצרה: מדובר בתומך סרבנות וחרם, שהאשים את צה"ל בפשעי מלחמה ואף פנה להאג נגד ישראל.
"אינכם תמי־לב יותר", הוא הטיח בקציני צה"ל בעיתון "הארץ", "הצטרפתם למועדון פושעי המלחמה". בראיונות שהעניק - באנגלית כמובן - הסביר שאי אפשר לסמוך על הצבא מכיוון שיש עלייה במספר הקצינים המתנחלים. ואיך התייחס הפרופסור המדופלם לחיסול הארכי־מחבל מוחמד דף? "טקטיקת הפיגוע בבית ליד", הוא כינה את הפעולה של ישראל, וטען שישראל גרועה מהמחבלים שביצעו את הפיגוע בבית ליד, מכיוון שהפציצה פעמיים את מקום הימצאותו של דף וכך נפגעו גם בלתי מעורבים.
זה עוד לא הסוף. אנוך קורא לסרבנות כבר שנים, הרבה לפני תקופת הרפורמה. "עדיין תציית?", הוא כתב ב־2019 בפנייה לטייסים, אחרי שמנה את פשעי צה"ל הנורא, "אם כן, לפחות תשים בכך סוף לצביעות. זה כבר כן אתה". במאמר אחר הודה שהוא עצמו סרבן, "הרי כבר לפני יותר מ־20 שנה סירבתי לשרת בלב אוכלוסייה אזרחית בשטחים הכבושים".
אם כל זה לא מספיק לשופטת רות רונן, אז לידיעתה, בשנת 2021 פנה אנוך עם עוד כ־180 מדענים ו"אנשי רוח" לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג והפצירו בתובעת הראשית לא להאמין לרשויות הישראליות בנוגע לחקר פשעי מלחמה. "למרות דמותה של ישראל כמדינה שמקיימת מערכת משפט מקצועית וראויה לשמה, המציאות מעלה תמונה שונה". כלומר, השופטת רונן, דוד אנוך סובר שאי אפשר לסמוך עלייך ועל חברייך בעליון, והוא אף פנה להאג כדי לבקש התערבות חיצונית על הראש שלכם. הוא דורך עלייך, על בג"ץ, על מערכת המשפט הישראלית שהסברתם לנו שהיא השכפ"ץ מפני האג, על הדמוקרטיה הישראלית, על החיילים שלנו ועל המדינה - ואת חולקת לו כבוד בכנס? באיזו בועה צריך לחיות כדי לחשוב שזה צעד לגיטימי?
ואולי זו לא בועה. אולי השופטת רונן יודעת את כל אלה ועדיין בחרה ללכת לכנס שמוגדר "ערב עיון מקצועי", כפי שהגיבו בדוברות הרשות השופטת לפנייה של עמית סגל. רונן בחרה להשתתף בכנס ביודעין, גם אחרי שהפנו את תשומת ליבה לטעם הנפגם שבדבר.
תגובת הרשות השופטת היתה מחוצפת, והפנתה אצבע מאשימה כלפי העיתונאי בגין "הניסיון לכרוך באופן בלתי ענייני" בין השתתפות השופטת לבין התבטאויותיו האישיות של הפרופסור. "ראוי ששופט ייזהר בקשריו החברתיים וייתן דעתו כיצד עשויות הבריות לפרש את הימצאותו בחברת אדם מסוים", נכתב בכללי האתיקה של השופטים. אבל אתיקה זה לאחרים, לא לרות רונן.
מה זה אומר עליה ועלינו? פשוט לא אכפת לה. לא אכפת לה מהציבור הישראלי, מהאופן שבו זה נתפס, מהמשמעויות הלאומיות והבינלאומיות, מהלגיטימציה שזה נותן לפעילות אנטי־ישראלית קיצונית, מהמסר כלפי חיילי צה"ל. ובעיקר, נראה שלא אכפת לה מהאמון הציבורי במערכת המשפט, שהולך ומידרדר בקצב מבהיל. "אמון הציבור אינו נבחן על פי תחושתו הסובייקטיבית של השופט כי הוא פועל בהגינות", כתב השופט בדימוס אהרן ברק, "אין זה מספיק שהשופט עצמו סבור ומשוכנע כי פעל באופן עצמאי וללא נטייה... הוא חייב להיות משוכנע כי זו מראית פני הדברים. לעניין אמון הציבור, מה שלא נראה גם לא נעשה".
יש השלכות מעשיות חמורות לניתוק, להתנשאות ולאובדן האמון, בין אם זה כלפי הלגיטימציה של הפסיקה ובין אם זה, לדוגמה, בנושא ועדת החקירה הממלכתית. ומכיוון שמערכת המשפט חשובה לכולנו, כולנו גם נסבול מכך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו