עם התחדשותו של גל הסרבנות המתוארת במכבסת המילים כהפסקת התנדבות, חשוב להיזכר בשיח ארוך השנים שהתנהל כאן בעבר בסוגיית הסרבנות.
"למי הם יישמעו, למפקד או לרב?" נשאלה השאלה במשך שנים רבות, במאות טורי דעה בעיתונות, במאמרים ובספרים מחקריים־אקדמיים, בכנסים ובימי עיון.
בלי קשר לתשובות שניתנו, רכיביה של המשוואה בשאלה היו ברורים. המפקד בצה"ל ייצג את המדינה, הממשלה הנבחרת, שלטון החוק, ובמיוחד את הממלכתיות. ומנגד - הלוחמים והמפקדים הדתיים־הלאומיים היו הסרבנים הפוטנציאליים. בשאלה היה טמון מסר ברור שיש קבוצה חברתית, דתיים־לאומיים, בעלת פוטנציאל קבוע ותמידי לסרבנות. וכמובן, יש סמכויות רבניות חשובות בעלות פוטנציאל להנחות ולפסוק הלכתית לסרב לפקודות לחלקים נרחבים בקרב הדתיים־הלאומיים הנשמעים להם.
אמיר אורן, פרשן "הארץ", שאל פעם ברצינות מה יקרה אם יורם כהן, ראש השב"כ חובש הכיפה, יקבל הנחיה מרה"מ שתסתור את ההנחיה שיקבל מהרב שלו. זו בורות
את השילוב שבין בורות ואנטי־דתיות המאפיינות את השיח סיפק בעבר, איך לא, בעיקר עיתון "הארץ". כך, לדוגמה, היו ימים שבהם יורם כהן, ראש השב"כ לשעבר, חובש הכיפה, ממש נרדף על דתיותו. אמיר אורן, פרשן "הארץ", שאל ברצינות מה יקרה אם כהן יקבל הנחיה מראש הממשלה לעומת הנחיה סותרת מהרב שלו. יש לא מעט בורים שמאמינים כי לכל אחד ואחד מהדתיים יש רב, ולא רק זאת, אלא שהדתיים מקבלים הנחיות קבועות ושוטפות בכל תחומי החיים מהרב שלהם. על פי אותה מציאות מדומיינת, לדוגמה, מח"ט בוגר המכינה בעלי, המתקרב כבר לשנתו ה־40, הוא חשוד פוטנציאלי. מדוע? הוא נתפס כאילו הוא מחובר באיזו רשת קשר דתית להנחיות הרב מהמכינה. יש רבים המאמינים במציאות המדומיינת הזאת גם כיום.
שאלה כזאת על אודות כפל הסמכויות כמעט אף פעם לא נשאלה כלפי תופעת הסרבנות משמאל. היא מעולם לא תוארה ככזאת הנשענת על הנחיות של סמכויות חיצוניות דוגמת רבנים. לסרבנות משמאל נלוו מילים יפות וגבוהות כמו מצפון, הומניות, וכיוצא באלה ערכים נעלים שמעצם מהותם הצדיקו כביכול את הסרבנות.
אולם בגל הסרבנות שלפני המלחמה קרה משהו חסר תקדים בהיקפו. את הסמכות הרבנית מהשאלה החליפו עכשיו אנשי אקדמיה בכירים, מהם מומחים לאתיקה ומוסר, ובעיקר בכירי הממסד הביטחוני לשעבר, שנתנו מעין תוקף מקצועי ומוסרי כביכול. התמיכה של רבים מהם בהפסקת התנדבות המונית, לצד הרפיסות שגילו שר הביטחון והרמטכ"ל דאז, הביאו לנכונות לפגוע ממש בכשירות המבצעית.
וכל זה התאפשר כי ברובד העמוק יש סיבה לכך שדווקא על הדתיים־הלאומיים נשאלה השאלה "למי הם יישמעו?", לרוב על ידי המזוהים עם יריביהם הפוליטיים. מנקודת מבטם של השואלים, המפקד מהשאלה ייצג בעבר את המדינה, שלטון החוק, הממשלה הנבחרת והממלכתיות רק בתנאי מאוד מסוים. והתנאי היה שמדובר במדיניות הכוללת בתוכה פינוי יישובים ונסיגה משטחים שבשליטת ישראל. רק אז המפקד הוא הממלכתי הטוב מול הסרבנים הפוטנציאליים הרעים.
כאשר התנאי הזה מתקיים, כבר לא היתה חשובה העובדה שמדובר במדיניות הפוכה ומנוגדת לחלוטין מזו שהובטחה בבחירות. ואם זו המדיניות, יש אפילו חובה מוסרית לשמור על ראש הממשלה כעל אתרוג, גם מפני האשמות פליליות אפשריות. וכמובן כלל לא חשוב שהממשלה נשענת על רוב מזערי של 61 ח"כים בכנסת, שהרי גם הרוב הקטן ביותר האפשרי הוא רוב בדמוקרטיה. ואפילו לא חשוב אם הרוב הזה הושג על חודו של מיצובישי. לא מזמן התברר שאם המדיניות היא לסגת, גם ממשלת מעבר יכולה לעשות זאת בלי הצורך בהבאת ההסכם לכנסת. ומדובר בהחלטות בלתי הפיכות בעליל.
ועתה מעזים חלק מהסרבנים לדבר בשם ההגנה על הדמוקרטיה והממלכתיות. המדיניות הנחרצת של הרמטכ"ל, המשחרר מצה"ל כל סרבן, היא המשקפת מדיניות ממלכתית ראויה שאיננה ממלכתיות על תנאי.
