כשהחיים הופכים לשבריריים, הנטייה הטבעית שלנו היא לצמצם. לעצור. להמתין. אנחנו מוותרים קודם כל על מה שנתפס כמותרות: תרבות, אמנות, הנאה, שיחה עמוקה. אבל התרבות אינה מותרות. היא מה שנשאר כשכל השאר קורס. היא שפה. היא עמוד שדרה. היא הכלי האחרון שנותר לנו כששאר המערכות כושלות.
מאז 7 באוקטובר אנחנו חיים בטלטלה עמוקה. שכול, פחד, חוסר אמון, קיטוב מחריף. אין תחום אחד שלא הושפע. ובתוך כל זה - החברה הישראלית מחפשת לעצמה עוגן, משהו שיחזיק. ובדיוק שם התרבות ממלאת תפקיד חיוני. ראינו את זה שוב ושוב: ההופעות בחדרי האוכל של הקיבוצים המפונים, ההצגות המאולתרות בבסיסים, המוזיקאים שנסעו דרומה וצפונה. הם לא ניסו "לבדר" - הם הציעו שפה. בלי מילים. משמעות בתוך הכאוס.
באותם הרגעים, התרבות לא היתה תוספת - היא היתה חמצן. קהילות התכנסו, חזרו לנשום, נזכרו שהן עדיין כאן. פסטיבלים שלא בוטלו בתקופות הקשות משכו אליהם קהלים גדולים, לא למרות המצב - אלא בגלל הצורך במפגש, בנשימה, בקול אחר. ומהצד השני, כשסוגרים, מקצצים, מבטלים, משתיקים - נוצר ואקום. והוא מתמלא מהר מאוד: בפחד, בשתיקה.
הבחירה להמשיך ליצור בזמן משבר כזה היא לא רק אקט של אומץ אישי, אלא היא גם מעשה ציבורי. הבמה מאפשרת לקיים שיחה בין מי שלא מסכימים. היא לא מוחקת מחלוקות - היא מחזיקה אותן. זו תשתית אזרחית. כי מדינה שלא שומרת על התרבות שלה ברגעים הקשים שלה מאותתת שאין לה כל עניין בזהות של אזרחיה. או בזיכרון, או בשייכות, או בעתיד.
היא גם מפספסת את ההיגיון הכלכלי בכך: תרבות מייצרת עבודה, תיירות, תנועה. כמעט כל שקל שמושקע בה חוזר - גם במספרים וגם באמון. התרבות לא תפתור את המשבר, אבל היא כן תחזיר לנו את היכולת להחזיק כאב ותקווה בו־בזמן. לחשוב אחרת. להיות ביחד.
אז מה כן לעשות? להגיע. גם כשקשה, גם כשאין חשק, גם כשנדמה שזה לא הזמן - זה בדיוק הזמן. לשבת באולם. לקנות כרטיס. לשוחח אחרי הצגה. למלא את המרחב שהולך ומצטמצם - לא כקהל סביל, אלא כשותפים. לתמוך באמנים, לבקש תקציבים, לדבר תרבות כמו שמדברים ביטחון. להפוך שוב את התרבות לנושא ציבורי.
ולא פחות חשוב - לחנך לכך. להזכיר לילדים שלנו שאמנות היא לא הפסקה מהחיים - אלא היא חלק מהחיים עצמם. זו לא רק האחריות של הממשלה, של המוסדות, של מנהלי התרבות - זו האחריות של כולנו.
בחול המועד פסח יתקיים פסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר, פסטיבל שחוגג 45 שנות יצירה עצמאית, חדשנית, שונה. זה היה אמור לקרות בחול המועד סוכות, אך המלחמה טרפה את הקלפים. ההחלטה לקיים אותו לא מובנת מאליה. אז בואו. תהיו שם. אל תוותרו על התרבות. כי אם נוותר עליה - נוותר עלינו. אלה לא מותרות - זה חוסן. וזה צו השעה.
הכותבת היא מנכ"לית ומפיקה ראשית של פסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו