המוסר הישראלי החדש: אלה הסיבות לתמיכה בטראמפ

אין הרבה ממה לצחוק בימים אלו, ובכל זאת השבוע נמלט ממני צחוק מופתע וקולני. העיתונאי הוותיק שלומי אלדר דיווח שפלשתינים מעזה סיפרו לו שאם יועברו למקומות שבהם יש קהילות פלשתיניות דוגמת שבדיה, אנגליה וקנדה, אם יובטח להם ביטוח רפואי, ולילדים שלהם יהיה היכן ללמוד - הם יעזבו. מצרים וירדן הן לא ממש אופציה, כי "אם כבר לעזוב, אז למקום שייתן לדור הבא אפשרות לחיות".

זה פשוט נהדר: אוכלוסייה שחיתה במקום שבו הושקעו יותר דולרים מבכל מקום אחר בעולם; שבחרה להפנות את משאביה הכספיים והאנושיים לתעשיית המוות והרצח, ולחיות במיני-מדינת עולם שלישי; שחגגה וצהלה אל מול המעשים האכזריים ביותר שניתן להעלות על הדעת - מוכנה לשקול בחיוב מעבר מחורבות עזה, אך רק למדינת רווחה מערבית מתוקנת שמבטיחה לרפד לה את המשך החיים.

זה מצחיק, כי הדרישה החצופה הזו היא פסגת הקיום הפלשתיני: במקום להגיד תודה שמישהו בכלל חשב להעביר אותם מהריסות ג'באליה ורפיח למקום שיש בו, למשל, מים זורמים, הם ממשיכים להתקרבן ולדרוש, בלי לתת דבר בתמורה.

האם מי שרצח ואנס והתעלל ושרף וחטף - ומי שחגג ושמח והריע וחיזק וחיבק על המעשים הללו - ממשיך להיות זכאי להעמיד דרישות? האם החובה האנושית כלפיו לא מושפעת אפילו במעט מהתועבות שביצע?

בלי להכיר בכך שמדינות רווחה מערביות כמו שבדיה או בריטניה (עם כל הבעיות שלהן) משגשגות בזכות העובדה שהן מיוסדות על סוגים מסוימים של תרבות, ערכים ואורח חיים. הברבריות העזתית אינה מפתח להגדלת סל הרווחה, וההמון רעול הפנים שסגר על החטופים שלנו בזמן השחרור הוא לא ממש החומר שממנו עשויים אזרחים מהוגנים ושומרי חוק.

הפער הבלתי נגמר בין מה שתושבי עזה דורשים לבין מה שהם עושים הוא הסיבה לתמיכה העצומה בציבור הישראלי בתוכנית טראמפ. מעבר לעובדה שרוב רצועת עזה אינה ראויה למגורי אדם, משהו קרה לנו ב-7 באוקטובר ובחודשים שעברו מאז - משהו שנחרת עמוק יותר כשראינו גם את ההתכנסות האלימה בזמן החזרת החטופים: הבנו שכמו חשמל, כמו מים, כמו הזכות להתפרנס בכבוד או לקבל טיפול רפואי, גם זכויות האדם הפכו מול עינינו לנשק.

כשאנחנו נקרענו בדיון ציבורי נוקב אם מותר או אסור לירות במפגינים שמתקרבים לגדר, אם צריך או לא צריך לאפשר למשפחות מחבלים טיפול רפואי במרכז הארץ, ואם טעה או צדק המפקד ששלח את חייליו לסרוק רגלית את בית החולים במקום להפציץ אותו מלמעלה - הם ניצלו זאת לא כדי לקרב את התמ"ג העזתי לזה של שבדיה, אלא כדי לשכלל לשיא את היכולת שלהם להשחית את כבוד האדם.

וכך, בלי שמישהו ניסח את זה עבורנו, בלי שהתנהל על כך דיון ציבורי או קמפיין בחירות, בישראל התגבשה תובנה חדשה לגבי זכויות אדם: אין זכויות בלי חובות. מי שדורש שיממשו כלפיו את חוקי המוסר הבסיסיים ביחסים בין אדם לאדם - יהיה חייב להוכיח שהוא מחויב לחוקים הללו באותה מידה.

כן, לכרוך זכויות אדם בחובות אנושיים זה טריקי. זה אפילו מצער. בעולם אידיאלי היינו רוצים להבטיח לכל אדם כבוד וחירות רק מעצם היותו אדם, בלי קשר למעשיו; אך מי שראה את טבח 7 באוקטובר כבר לא מסוגל לדקלם סיסמאות יפות כמצוות אנשים מלומדה.

האם האמונה בערך האדם מכריחה אותנו להתייחס בשוויון מוחלט גם למי שהשחית - ביודעין, ברצון חופשי ובחדווה גלויה לעין - את האנושי שבו? האם מי שרצח ואנס והתעלל ושרף וחטף - ומי שחגג ושמח והריע וחיזק וחיבק על המעשים הללו - ממשיך להיות זכאי להעמיד דרישות? האם החובה האנושית כלפיו לא מושפעת אפילו במעט מהתועבות שביצע?

7 באוקטובר פתח פרק חדש בתולדות המוסר הישראלי. הוא לא מנוסח ברעיונות ערטילאיים אלא במילים פשוטות, ויש בו עיקר אמונה אחד: כל מה שימנע ממפלצות ברבריות לטבוח בצעירות חוגגות, באבות לילדים, בחיילים, בתינוקות ובזקנים - מוסרי. על הפרטים אפשר להתווכח.