אתרמן כתב: אל תרכיבו משקפיים, לא קודרות ולא שמחות. הסתכלו נא בעיניים, בעיניים פקוחות.

כך גם אנחנו נדרשים להתבונן במציאות - בעיניים פקוחות. מציאות שהיא מורכבת, כואבת, מחייבת אותנו לראייה נטולת אשליות, אך שגם יש בה תקווה.

ראשית, עלינו להודות ביושר: היעד המרכזי - מיטוט היכולת הצבאית של חמאס וסיום שלטונו - לא הושג. אפילו רחוק עדיין מלהיות מושג. נכון, יש לנו הישגים, אך הם חלקיים, ולא ניתן לטשטש את העובדה הזו. היכולת בהפעלת כלים צבאיים לשחרור החטופים הוכחה כמוגבלת ביותר, במיוחד לאחר אירועי 29 באוגוסט והרצח המזעזע של ששת החטופים.

לצד זאת יש להכיר ביכולת השרידות של חמאס, הנתמכת במידה רבה בסיוע ההומניטרי שנכפה עלינו על ידי ממשל ביידן. ההסכם שנחתם בשלב הזה אינו רק הכרח מדיני בשל לחצים בינלאומיים, הוא גם צו מוסרי.

העסקה שנחתמה קשה, בעייתית, אך היא הכרחית - גם על רקע החובה לאחות את הקרעים העמוקים בחברה הישראלית. האחדות הפנימית הפכה למשימה לאומית לא פחות חשובה מהמאבק החיצוני, ובתוך כך יש לראות את המעשה גם מנקודת מבט מוסרית וציוויים חברתיים.

מאידך, "משק כנפי הביפרים" מ־17 בספטמבר יצר תגובת שרשרת כמעט בלתי נתפסת; הבנייה מחודשת של המציאות שבסופה הציר השיעי ספג את המהלומה הקשה ביותר שלו. ישראל שוב נתפסת כמעצמה אזורית. הייתי אומר במידה מסוימת ועם הסתייגות שחזרנו להגדרות היצרן של האתוס הציוני ה"בן־גוריוני", מה שמאפשר לנו נדיבות של מנצחים למרות המחירים המאוד־מאוד קשים.

במזה"ת מכבדים חוזק

מה הלאה? אנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים בדבר אחד, הקוד התפעולי של האסלאם והעוינות שלו כלפי הישות הציונית הינם מצפן חזוני עבורם שיובילם בהכרך להפרה - שתאפשר לנו חופש פעולה נרחב בתנאים משופרים. במזרח התיכון מכבדים חוזק ולא הסכם. ישראל החדשה, זו של "גרסה 2.0", חייבת להציג מערכת הפעלה אחרת: מודרנית, מפוכחת ומבוססת על כוח הפעלה נחוש ומשולב עם הבנה של שינויי הזירה האמריקנית - ובעיקר כזו עם שילוב כוחות עם ארה"ב למול איראן המתגרענת.

אמנם הדרך לפנינו איננה סלולה באבנים צהובות המובילות לארמון קסום, והאיש הצהוב בוושינגטון לא תמיד צפוי, ובהכרח יהיו עוד מכשולים, מהמורות. אך יחד עם זאת, המציאות השתנתה - והשינוי הזה פותח בפנינו הזדמנות חדשה, או כמו שאומרים בערבית: "אל תחכה שהנסיבות ישתנו, היה אתה השינוי".