ההצעה של יריב לוין וגדעון סער לשינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים, בתמורה למינויו של השופט יצחק עמית לנשיא ביהמ"ש העליון, מוצגת כ"פשרה" שנועדה לסיים את המשבר החוקתי. האם צריך להתייחס ברצינות להצעה זו, כמתווה שאמור להוביל לפתרון המשבר החוקתי המפלג את הציבור כבר שנתיים במחלוקת חריפה - שבין היתר החלישה את התדמית המרתיעה של ישראל והובילה למתקפת 7 באוקטובר – או שמא זהו לא יותר מתמרון פוליטי נוסף מבית מדרשו של לוין?

לפי ההצעה, יחול שינוי אחד בהרכב הוועדה: במקום שני נציגי לשכת עורכי הדין ימונו שני "משפטנים" – אחד מהקואליציה ואחד מהאופוזיציה. שאר חברי הוועדה - שלושה שופטי העליון, שני נציגי ממשלה, ח"כ מהאופוזיציה וח"כ מהקואליציה - ימשיכו לכהן בה. לוין וסער מציעים גם לבטל את המצב הנוכחי שלפיו שופט העליון נבחר ברוב מיוחד של שבעה חברי ועדה, ולהסתפק ברוב רגיל של חמישה חברים.

מצד אחד, לוין מוותר, לפחות לפי שעה, על הניסיון להשתלטות טוטלית של הממשלה על הוועדה למינוי שופטים. על פי המתווה המקורי שהציג בינואר 2023 לממשלה ניתנה שליטה מוחלטת בוועדה ונציגי ביהמ"ש הודרו ממנה כליל. מבחינה זו ניתן לומר שאם אז טיפס לוין על עץ גבוה, כעת הוא מסתתר מאחורי שיח נמוך, משום שהמרכיבים הדורסניים ביותר ברפורמה המקורית בוטלו.

את ההתקפלות של לוין אפשר להסביר בכך שבתוך ימים ספורים תתכנס הוועדה על אפו ועל חמתו, ותבחר לנשיא העליון את השופט עמית – בחירה שלוין עשה אינספור תמרונים בחודשים האחרונים כדי למנוע אותה. לפיכך, הוא מנסה כנראה לרכך את המכה התדמיתית, בניסיון להציג לתומכיו הישג כלשהו ביחס למינוי שופטים.

במוקד: מקצועיות השופטים

מצד שני, לא ברור כלל האם הצד הליברלי במפה הפוליטית צריך כעת להריע ללוין או לקבל בלב שקט את הפשרה המוצעת, ועוד פחות ברור האם הצעתו באמת תשפר את הליך מינוי השופטים או תוביל להגברת האמון במערכת המשפט.

מעבר לכך שההצעה לא התקבלה בהליך של פיוס לאומי, אלא במעמד צד אחד בלבד – יוזמיה יזהר שי ודדי שמחי הם הגונים וראויים, אך לא בקיאים במיוחד בנושא - יש בה "חורים" רציניים ונושאים לא סגורים, בין היתר בנוגע להיקף הסמכות של בג"ץ בפסילת חוקים. אלו מעידים על כך שאין זה הסדר חוקתי יסודי ודבור על אופניו, אלא יותר תמרון יח"צ של שני שועלים פוליטיים ותיקים: לוין וסער.

גרוע מכך, הבעיה המרכזית במתווה המוצע היא הפגיעה החמורה בהיבט המקצועי של מינוי השופטים. ביהמ"ש העליון בישראל אינו מוסד ייצוגי־פוליטי אלא בית משפט מקצועי, שדן ביותר מעשרת אלפים תיקים בשנה (98% מהם כלל לא נוגעים לעניינים חוקתיים או ציבוריים). לפיכך, שופטיו צריכים להיות בראש ובראשונה משפטנים מקצועיים מהשורה הראשונה.

ההצעה הנוכחית מנסה להשיג אמון ציבורי בביהמ"ש על ידי "איזון אידיאולוגי" שיושג בין הפוליטיקאים, תוך החלשה ניכרת של המרכיב המקצועי במינוי. חמור מכך: על פי ההצעה, תוחל הגישה הזו גם על בתי המשפט הנמוכים, שהנגיעה שלהם בנושאים ציבוריים היא עוד יותר קלושה, ושלגביהם העמדה של לשכת עוה"ד - המייצגת את הציבור שמושפע ישירות מהרמה המקצועית של השופטים - היא קריטית.

שיטת מינויים שמבוססת על "תיקו פוליטי" אולי תמנע פגיעה ישירה בדמוקרטיה, אבל עלולה לדרדר את הרמה המקצועית של השופטים, לחזק את התדמית של בית המשפט כמוסד פוליטי מקוטב - ובסופו של דבר לשחוק עוד יותר את אמון הציבור בו.